ארכיטיפים של כלום

ובחלומי

חלמתי שמנסים לחטוף אותי. אישה לבושת גלבייה בצבע תכלת הגיע לפתח דירה בה גרתי עם אימי. הייתי קטנה בחלום, ילדה בת 8. היא אמרה משהו לאמא על זה שהם מוכרים תחתונים, ואמא אמרה ללכת איתה. הלכתי איתה לחנות צרה מתחת לבניין בו גרנו. איש לבוש גלבייה היה מאחורי הדוכן, הוא הינהן לעברה. היא יצאה. הוא ניסה למכור לי את הדברים השונים שהיו בחנות. הרגשתי שהוא מעוניין לעשות לי משהו רע.

אמרתי שאני לא רוצה ניירות. אז הוא הוציא עציצים. האישה חזרה עם עוד 8 נשים, הכל ניהיה צפוף, היא הובילה אותנו לחדר חסר חלונות ואמרה שזה המטבח, ובו אנו נגור. הבנתי שהם מנסים לחטוף אותי, כמו את שאר הנשים. ולעשות לנו משהו נורא.

אמרתי להם משהו כמו "שכחתי כסף, אני כבר אעלה להביא" והם אמרו "בסדר". כשיצאתי מטווח ראייה התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, מתנשפת ומתנשפת ובדפיקות לב מואצות, מביטה מעבר לכתף שאף אחד לא רודף אחריי. דפקתי מהר וחזק על הדלת ואני עניתי לי. אני הייתי גדולה כבר, ידעתי שאני באה מהצד השני. הייתי משני צידי הדלת. ונתתי לי להכנס.

הרגלים מגונים

נתקלתי בסרטון ביוטיוב על בחורה בגילי שמסבירה בקצרה איך היא מחליטה החלטות גדולות: היא שואלת את התת-מודע שלה. לפני שהיא הולכת לישון היא שואלת "האם עליי לעשות X או Y", חולמת חלום, זוכרת אותו, מנתחת אותו ומבינה מה עליה לעשות. דרך מעניינת להשתחרר מתקיעות, אבל גם מובילה אותי לחלקת האינטרנט הקטנה של אטומי האוזניים מריחי הפצ'ולי מכה החרדה.


נגיד ואני חולמת חלום מוזר במיוחד, לדוגמא היפותטית לחלוטין: שסבתא שלי ואמא שלי שמרו חלקי בשר במקפיא מכל אחד מלידות הילדים אם הוא יצטרך את זה בעתיד. ולמשל, למשל הם מנסות ליצור פרנקשטיין-ילד כשכל מה שאני רוצה הוא לעשות סלט קישואים. ומשום מה הן מחליטות להשתמש בסלט הקישואים שלי כמצע לפרנקשטיין ומערבבות חלקי בשר שלי ושל אחים שלי בתוך הסלט, מה שמותיר אותי המומה ופגועה ועצבנית ומתעוררת ואומרת מה לעזאזל חלמתי.


אז אני הולכת לאינטרנט, והאינטרנט כמנהגו המוגזם, קובע שחלומות על בשר מבשרים על כניסתי הצפויה ל"צרות צרורות".
אני מזיזה מבט מהמסך, מיישרת קצת את הכרית ותמהה "לאיזה צרות אני כבר יכולה להכנס?"
זה הרגל המגונה, כי אז הראש של החרדה מבצבץ לעברי "אה, הרבה זמן לא באתי לבקר". היא מתיישבת בשיכול רגליים על הסדינים ומוציאה פנקס. "ראשית, מחלות. מחלות של בני משפחה". שנית, היא מלקקת אצבע ומעבירה דף "עבודה. זו תקופה לא פשוטה, ומי יודע, אולי תאבדי את מקום העבודה שלך עקב המצב". "שלישית", היא מניפה אצבע.
לפני שהיא ממשיכה אני קוטעת אותה. "תשמעי, פעם אחת חלמתי על בשר רקוב שנוחת לי על הראש ולא זכור לי שנכנסתי לצרות"
היא משתקקת. האצבע קופאת באוויר ולא יודעת מה להגיד.
"זה מה שחשבתי". אני מתריסה.
וממשיכה לחפש במקומות פחות צופי עתידות. ארכיטיפ הבשר מסמל גבריות, שחצנות וגאווה. אני נאנחת, ככה יותר טוב.

אני שחצנית רק ביני וביני. המילה באנגלית לשחצנות דומה למילה באנגלית לבורות. arrogance and arrogant. בכל פעם שהגאווה מציצה (היא חברה טובה של החרדה הם באות יחד לכל מקום) אני מחזיקה חזק שאף אחד לא יראה לי את הטיפשות, את הילדותיות.

מריחי הפצ'ולי צדקו, צרות צרורות.

פרספקטיבה על כאוס

קרו דברים משונים ומלאי דרמה השבוע אבל אני חושבת לתת להם לשקוע ושכל המעורבים בדבר יהיו מלאי הומור כלפי הנושא ורק אז, אולי, בפרספקטיבה מרוחקת נוכל לצחוק יחד על על העניין. בנתיים, שלושה סיפורים מימי צה"ל:

התפקיד

חברתי הטובה מימי התיכון מורן התגייסה לחיל חינוך. בסוף הטירונות שובצה ביחידה לא ידועה ושמה "יחידת הסברה גאוגרפית". הגעתי להשבעה שלה מלווה במשפחתה וקוף גרב שתפרתי בגסות ונתתי לה כמתנה.

היא בכתה ובכתה ובכתה כי כל מי ששובצה ליחידות ההסברה הגאוגרפיות בכו. היא הסבירה שיש שלוש יחידות. בשדה בוקר, בירושלים ובצפת, ועדיין לא אמרו לה איפה היא. כל המשובצות מחדש חשבו שהן הולכות להיות משקיות חינוך אבל אבויה שמו אותן להדריך טיולים ליחדות צבאיות במקום למלא ניירת בגדודים.

אני ואמא של מורן לא הבנו על מה העניין, נשמע כמו שירות מדהים שמתאים לה מאוד, אבל היא המשיכה לבכות. עד כמובן, שהיא הכירה את המפקדת המופלאה בתבל, את תנאי השירות עתירי התקציב (אוכל ושינה באכסנייה), ואת עצם העניין- להדריך ולטייל בכל צפון הארץ, שם שובצה.

חודשים עברו וגם אותי טבלאת אקסל אנונימית של השלישות הכללית שיבצה אותי בקורס משקיות חינוך. קרן אור קוסמית בחרה גם בי לשרת ביחידת הסברה גאוגרפית, ואיפה? בצפת. כשכל הבנות בכו ובכו על אובדן הניירת הברוכה וביקורות האכ"א אני חייכתי חיוך קטן ונבזי. החפיפה היחידה שהייתה לי עם מורן הייתה בקורס בו היא הייתה אמורה "להיות איתי בדיסטנס". קיבלתי שרוך אפור והיא יצאה לקורס קצינים. ירשתי את שולחן העבודה שלה.

הגרוק

בכל יום ראשון הייתי קמה בחמש בבוקר עם בחילת בטן ריקה כדי לנסוע 5 שעות לצפת. אהבתי מאוד את הנסיעות אבל שנאתי את תסמונת המתחזה הקשה שתקפה אותי לפני כל טיול. לפעמים הייתי מאחלת לעצמי לשבור רגל או לעבור תאונה רק כדי לא לעמוד מול קהל שאני לא מכירה במשך 5 ימים בשבוע. את שבועות ההשתלמות אהבתי הרבה יותר. היינו קוראים ומכינים משחקי הדרכה ומתודות לימים גשומים. יכולתי לצייר לקרוא ולגזור. צחקנו המון, ראינו המון.

באחד מימי ראשון של שבוע השתלמות הגעתי לתחנה המרכזית בצפת. אם לא הייתם שם מעולם- ברכותיי, שפיותכם עוד איתכם.

דלתות תאי השירותים בתחנה המרכזית בצפת מוסגרו על ידי שליח הכאוס עלי אדמות וככל הנראה מככבות ברשת כתמונות you had one job. רובן לא נסגרות כי הן רחבות מדיי. אלה שכן נסגרות לא מסתירות את החלקים שעליהן להסתיר מפני שתחתיתן מתחיל באיזור מושב האסלה.

נכנסתי לאחת מתאי השירותים הצרים אך ידידותיים (ידידותיים במובן ש"דלתי תמיד פתוחה"). הנחתי פיסות נייר טואלט על האסלה וכרעתי. הדלת חרקה לאיטה החוצה ולתא נכנסה אישה גדולת מימדים, נעזרת במקל הליכה מרובע שמכוסה כולו בובות קטנות ותלויות, וגם עליה, באיזורים אקראיים על הבגדים היו תלויות בובות קטנות.

היא גהרה מעליי, מביטה בי בעיניים מזוגגות, ושאלה "יש לך נייר טואלט?". אני, מופשלת מכנסיים ותחתונים, בהלם מוחלט, הושטתי לה את גליל נייר הטואלט שלי וסימנתי לה אלומת מילים שתצא.

היא דידתה לאט לאט החוצה, כשפניה אליי.

לא הייתה מעולם חגורה שנסגרה במהירות רבה יותר. ברחתי לתחנה כדי לחכות לקו 6. גם היא עלתה עליו. בצעד מהיר הלכתי לירכתי האוטובוס והשפלתי ראש, שלא תזהה אותי עם המדים. במשך כל הנסיעה היא צעקה לאוויר (או לנהג) "איפה זה המחלקה הפסיכיאטרית?" כשבובותיה שחורות העין מיטלטלות עם שקשוק האוטובוס. היא ירדה בין בתים לבנים במעלה ההר.

הגידם

אחרי שיצאתי לקורס קצינים ביקשו ממני לחזור לשבוע אחד ויחיד ביחידה הקודמת שלי, כדי להחליף את המפקדת החדשה שיצאה לחופשה. הסכמתי ברצון. זה היה בסביבות חג המולד והיה קר בצפת.

ערב אחד אני והרס"פ גילנו אדם זר ברחבת הכניסה לבסיס-אכסנייה. ניסנו להבין איך נכנס. הוא אמר שנכנס יחד עם שאר החיילים. השתוממנו. הכנסנו אותו למבואה כי היה קר בחוץ ורצינו לברר עוד. הוא סיפר הרבה דברים, על מטוסים וכוכבים בעיקר. היו חסרות לו שיניים והוא היה נעול סנדלים. הבגדים שלו היו מהוהים, הייתו לו חזות כללית של הומלס. הוא סיפר לנו ששמו הוא דני פלפר (כמובן ששינתי את השם, כבר תבינו למה), שהיה טייס, נחטף על ידי הסורים במלחמת יום כיפור.

המשכנו לדבר קצת ובנתיים התקשרנו לרווחה. האיש יצא מהבסיס עם מעט בננות ותפוזים שהסלקנו מהמטבח. הוא נופף לנו לשלום בכפפות-חצי וחיוך חסר שיניים.

"הבן אדם משוגע לגמרי" הרס"פ אמר לי "אין סיכוי שהיה טייס".

הלכנו לחפש בגוגל את השם דני פלפר. באתר חיל האוויר אכן היה כתוב שהיה טייס בשם דני פלפר שנחטף על ידי הסורים וכיום מקיים הרצאות על הנושא. פישפשנו עוד קצת באינטרנט ומצאנו סרטון של דני פלפר מרצה. הסתכלנו אחד על השנייה. הוא היה דומה מאוד לאיש שהרגע פגשנו, אותו מנעד קול, אותה אינטונאציה, אותו קול בדיוק, אותם תווי פנים.

רק שדני פלפר שדיבר אלינו ביוטיוב היה חרדי.

היינו באקסטזה. איך המדינה נותנת ללוחמי העבר שלה להדרדר ככה? איך אנחנו שלחנו אותו מהבסיס עם רק בננות? איך הקהילה החרדית לא החזיקה בו?

בדקנו עוד ועוד ועוד עד שהגענו לעובדה שלדני פלפר אין רגל. הוא איבד אותה באותה תאונה בה נחטף.

ניסנו להזכר אם לאדם הייתה רגל. חשבנו שכן, זכרתי שהיו לו סנדלי שורש ו2 רגליים. היינו מותשים מעבודת הבילוש והלכנו לישון, הקרב הזה הרי כבר אבוד.

למחרת הלכנו ברחוב בצפת העתיקה, והוא הלך מולנו. "שלום חברים" הוא חייך והמשיך לדבר על סוגי מטוסים. החלפנו מבטים המומים ומייד תקענו אותם עמוק בתוך הרגליים שלו. שתיהן עטויות סנדלי שורש, שתיהן שעירות ועם ציפורניים שלא נראות שהיו מכינים בכוונה במכון לתותבות.

היינו נורא מבולבלים, כי זה היה האיש בכמעט כל פרמטר, אבל הוא נכשל במבחן הרגל.

חודשים אחר כך הרס"פ יצא לטיול עם קבוצת יוצאי חיל האוויר שהשתתפו במלחמת יום כיפור. הוא שאל אותם עם דני פלפר ועל ההתקלות המשונה שלנו עם איש שטוען שזה הוא, ונראה ונשמע כמוהו, ובקיא מאוד במטוסים, אבל עם רגל. הם סיפרו לו שיש 2 אחים בצפת, דני ועופר פלפר. שניהם טייסים שהשתתפו במלחמה. האחד נחטף ואחרי השבי התחרד. השני הומלס, שלפעמים מתחזה לראשון. לא כדאי לדבר עם הראשון על השני.

ימים אחרי הגילוי אחת הקצינות בבסיס הזמינה את דני פלפר האמיתי לתת הרצאה לפרחי טיס בסדרת החינוך. סיפרתי לרס"פ. היינו מאוד נרגשים מהסיפור שנגלה לפנינו אבל הסכמנו לא להזכיר לדני האמיתי על אחיו.

אני לא זוכרת דבר מההרצאה, חוץ מהרגע בו הפשיל את שולי מכנסיו וחשף את התותבת שלו ואז סיפר בגאווה גדולה על הרגל שאיבד במלחמה.  

מתישהו עם כל הגיר בקורס קצינים. נדמה לי שזה היה יום טוב. כל הרגליים במקומן.

אנחנו רוחשים כבוד רב למציאות

1

עד כה גרתי ברחובות ששמם רנטגן, אפרסמון, מרדכי היהודי, הילל, הגליל ואגריפס. אגריפס מאוד סואן, אני תוהה אם האנשים הגדולים היו מעדיפים את שמם על רחובות שקטים כדי שיוכל לנוח על משכבם בשלום.

הבית המועדף עליי הוא הבית ברחוב אפרסמון, מפני שאפשר להגיד "אני גרה באפרסמון" לתושבי השכונה וכך במחי שלוש מילים הפכת לגיבור של ספר ילדים.

2 אין אחריות על הדגים

ביום שני בסביבות שלוש וחצי החלטתי שאני צריכה דג מחמד. התלבשתי ויצאתי לחנות חיות. בדרך חשבתי על כל הפעמים שיצא לי לזרוק גופת דג רירית לאסלה, והתחלחלתי. מרכז העיר היה שקט כמו בשבת וכל החנויות סגורות.

בחנות החיות היה שלט גדול ובו כתוב "אין אחריות על הדגים". התבוננתי בהם, בכל אקווריום דגים מסוג שונה, אבל העיניים של כולם היו כל כך משונות. באחד מהם היה דג קטן בלי עיניים שהאחרים ניסו לאכול. זה הספיק לי. הסתובבתי עוד קצת ברחובות הריקים והסגורים. הפיצוציה של "מלך המזל" שמעולם לא שמתי לב אליה עד אז הייתה פתוחה. לא היה שם אף אחד. חשבתי לחזור כדי לקנות דג זהב ולמלא ככה ביד אחת לוטו, וביד שנייה שקית מלאה במים ובדג זהב.

ציור קטן בן 10 שנים, נדמה לי שהיו לי דגים בזמן הזה אבל ציירתי את זה מתוך תמונה שמצאתי.

3 מעבד החוויות המהיר

יש דברים שנמצאים רק בדימיון אבל לפעמים הם נדמים כמו המציאות.

ויש דברים שנמצאים רק במציאות אבל לעולם לא נמצאים בדימיון, כמו למשל הטלפון הנייד שלי, שמעולם לא חלמתי עליו.

אני רוצה ללכת לאירוע, כמו פעם. להתקלח, להתלבש יפה, למרוט גבות, להתבשם (לאו דווקא בסדר הזה). להרגיש קצת זוהר בקצוות.

4.  שעה בה האור נמלך בדעתו

חלמתי חלום על בקשת סליחה. הגעתי לחדר מדרגות של דירה צפופה. הייתה מסיבה בפנים, של חרדים. הסלון היה מלא בנשים וילדים וביקשתי מהן לקרוא לתלמיד החכם X. הוא יצא מהמחיצה שהפרידה בינהם וכל הנוכחים התרגשו כי הם הניחו שזה בעניין שידוך. הסתכלתי על הלבוש שלי, הייתי חילונית למפגיע, ובכל זאת הם התרגשו, ביני לביני בחלום חשבתי שאולי הוא פסול-שידוך ובגלל זה הם מתרגשים שסוף סוף תיהיה לו זוגיות, גם אם זה עם חילונית. והוא יצא והיה לו פיאות עצומות ושחורות, חלקות, מלאות ויפות, הוא היה דומה לי רק עם זקן, שזה כל מה שרציתי בחיי. היו לו תווי פנים חזקים. טיילנו ברחובות שליד בניין הדירות הישן שבו התרחש האירוע, והיה ביננו מתח לא ברור. ביקשתי ממנו סליחה על כך ששיסתי בו 3 כלבים. והוא לא סלח לי, ובנתיים פגשנו אנשים נוספים וביקשתי שוב סליחה דרכם. ונזכרתי בחלום על המיתוס הישן שאם ביקשת 3 פעמים סליחה זה עובר לבן אדם שאמור לסלוח, עול הסליחה. כמו איזה משחק תופסת של השמיים.

5. מה זה משנה

ברחוב רנטגן היה גר איתי גם אחי הקטן שעכשיו עובד בחווה סולארית ורוצה לכתוב למחייתו. כשהיה בן 3 הוציא מספריים גדולים ממגירה בה הייתה סיכת פרפר עליה התווכחנו וגזר את האצבע שלי. על האצבע המורה השמאלית יש לי צלקת בצורת ירח, או ציפורן, או פסיק. אבל זה לא משנה כי ברנטגן בין כה וכה לא רואים את העור.

6. עתידות

בסוף החודש אתחיל ללמוד תואר שני במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שמו של התואר הוא "לימודי ארגון" אבל בסילבוסים לא כתוב דבר על סידור ומיון.

לפעמים אני חושבת להיות מורה בבית ספר יסודי אבל אז אני נזכרת שישבתי פעם עם חברים ישנים מהתיכון במרתף של מורן והם צחקו ש"כל הסתומות בשכבה הפכו להיות מורות ביסודי". והתכווץ לי הלב על אמת וחשבתי מה אנשים יחשבו עליי אם אני אגיד שאני מורה. הם בטח יקטרגו אותי באיזה מקום נמוך בדימיון ומולי הם יגידו "איזה עבודת קודש את עושה". אבל אני אצחק ובהינף יד דמיוני אגיד לעברם שהם צרי מוחין ושאני זכיתי זכייה גדולה. כל היום אני עושה מה שאני אוהבת, ומקבלת טונות של אהבה מילדים, משחקת משחקים ומציירת ציורים וקוראת איתם סיפורים ונשארת קצת ילדה כשהם טובעים בעולם המבוגרים, אז מה אכפת לי שאני מרוויחה כלום וחצי על זה, יש לי ניצוץ בעיניים כל היום. וכשהם באים לשולחן הם מסיתים את השיער שלי ומקרבים פה לאוזן מספרים לי סודות קטנים כשאני מפחדת להדבק בכינים (שזה חלק מדרישות המקצוע).

7. כותרת

"הילדה סיון מדברת יפנית רהוטה אבל כשכל הילדים מציירים את גן הסלעים שבמקדש ריואנג'י בדיוק מוחלט, היא מגדילה סלעים ומקטינה סלעים ומוסיפה סלעים משלה. המורה לציור (שמן הסתם לא שמע על האימפרסיוניסטים) דורש ממנה "לרחוש כבוד למציאות".

אנחנו (כלומר אני) רוחשים כבוד רב למציאות…"

יואל הופמן curriculum vitae

(איפשהו באחד מגליונות "נשיונאל ג'יאוגרפיק" יש תמונה כזאת עם קוף אמיתי שמחזיק מפתחות)
כל דיוקן הוא גם דיוקן עצמי

8. סאבטקסט

בארוחת שבת אחת לפני הסגר שאל מישהו שלא הכרתי מה אני עושה בחיים ואמרתי את מה שאומרים בדרך כלל. חבר הוסיף שאני גם כותבת בלוג. אז האיש שאני לא מכירה שאל על מה הבלוג ולא ידעתי איך לענות אז במקום להגיד "אני מתאמנת" אמרתי "החיים" במשיכת כתפיים. (באותה מידה יכולתי להגיד "פשוט אל תקרא זה ממש משעמם"). ואכן הוא ענה על כך בבשאלה נוספת- כמה קוראים יש לך? עניתי לו במספר והוא אמר "טוב, ככה מתחילים". ולמרות שהיה מנומס וחמוד התרקמה בי תחושה מרירה שאין שום סיבה בעולם לכתוב בלוג ושזה שטות והבל מוחלט. כתגובת נגד הצעתי לאמא שלי לכתוב איתי בלוג בישול ובינתיים אנחנו מנסות לבחור בין שמות כמו "בשום גפנים וחופן" ו"שום דברשוילי" ו"בישול בין דורי".

אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")

אייזק חלם שהוא אדם אחר, ששמו אנדריי. רוסי צעיר המגיע למדינה חמה לאחר שהיו עשרות טנקים ברחובות עירו. אף אחד בעיר החדשה לא הבין אותו. הוא נדרש לעבוד במכולת שהגישה רק חצאי-לחמים.

למרות הגישה המלנכולית ששרתה על נעמי, אייזק חש תחושת חמימות רוב הזמן. אך תחושות חדשות תקפו אותו: הוא הרגיש איך הגוף שלו נרקב. לא היה שום דבר נעים או קסום בזה, ובאורח פלא, כך גם קרה למסעדה. התחושות של אנדריי נראו כמו המקום. כשהיה מבולבל , המקום התבלגן. כשהיה נחוש, המקום תפס ריתמיקה שונה. כך היה כשחלם שהוא בחור אחר, ששמו אנדריי.

היו לאנדריי רעיונות אחרים אודות פיסת האדמה שלו. הוא חלם להפוך את המסעדה הקטנה שלו לבית מלון. לפעמים רצה להיות נזיר. כל יומו הוא יתרכז בבישול ובניקיון. החלל סביבו הוא הוא עצמו. כשהיו לו הרעיונות הללו הוא חלק אותם עם מעיין והיא תלתה חידות קואן-זן בתגובה ליד המקום של הבונים. הוא חייך אליה וצחק. במשך כל היום אנשים אמרו לו שכבר הרבה זמן לא ראו אותו כך, והתגעגעו לאייזק ההוא. הוא לא הבין למה הם מתכוונים, לו הרי קוראים אייזק.

כך הוא החל לחשוב על מעיין. בהתחלה הוא התעניין בקעקועים שלה. כל העור בזרועה הימנית היה מכוסה בדמיות אנימציה יפניות. היה לה סגנון לבוש משונה ואקלקטי, עם מכנסיים רחבים שמגיעים לאמצע הקרסול. היא אהבה מאוד לקלף עגבניות. וניקתה תדיר את המטבח, דבר שרוב הטבחים סלדו ממנו. במטבח היא הייתה האישה היחידה.

יום למחרת שאל אותה על זה. לפני ששאל, פתאום לא רצה לשאול נדמה היה לו ששאלות שהיו עבורו טבעיות בעבר נראו כחטטנות או כהתלהבות יתר כיום. אבל שאל בכל זאת. מי היא, מה היא עושה כאן. מאיפה היא מכירה את הדברים האלה, ותלש ממקומו את חידת הזן. היא סיפרה לו שלמדה משחק ואהבה לשיר, ופתאום כשהיה כרוך בזה כסף היא שנאה את זה. שנאה את זה ממש. אם היו משלמים לה על הופעה היא הרגישה פתאום איך היא לא רוצה לשיר. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את זה כמשחק. להמשיך שזה יהיה תמים ולא נגוע". אז היא עברה חזרה להורים מתל-אביב. "עיר מוזרה" היא אמרה עליה. היא עבדה גם שם במטבח והתאהבה. היא סיפרה לו על החלום שלה. היא רוצה בית מרחץ בסגנון יפני שעוסק גם בבריאות, ויש בו שיעורי ספורט והכנת מזון בריא וטעים. "אבל זה לא יעבוד כאן אלא אם כן זה יהיה מקווה" היא צחקה כשניקתה שאריות שום שום מפס ההכנה במטלית. הצחוק שלה היה צרוד ועבה ורך. הוא שאל אם אי פעם הייתה ביפן. שאלות מובנות, קצרות. הוא שמע את האוויר נפלט מנחיריו. איך זה שהוא מתעניין פתאום במישהו אחר, שואל שאלות פשוטות אחרי חודשים של שתיקת דיכאון.

"לפעמים אני חושבת שאם הכל באמת ילך לאבדון אני פשוט אעבור ליפן ואהיה נזירה". "אני אעבור לקיבוץ" אמר בהיסח דעת טבח אחר. "מה איתך? לאן אתה תלך כשהכל ילך קפוט?"

"אני לא ממש חושב על זה" הוא אמר וחשב. "יש לי עיסוקים אחרים בראש". בבית נעמי בישלה בחוסר חן משווע. לא משנה כמה הוא מסביר לה עדיין הייתה מגישה להם קרעי חביתה בארוחת הערב. לרוב זה לא הפריע לו. אבל כשראה את הדייקנות ותשומת הלב של מעיין הוא החל להשוות. הוא לא רצה בכך. הוא העדיף לחשוב מחשבות שקטות על מעיין כמושא תשוקה, וידע שזה יעבור. הוא תפס את עצמו משווה. היום מעיין הרימה יד הצידה כדי לאסוף פומפייה ממדף עליון, ובתוך כך חולצתה נצמדה למותניה, והקשירה של הסינר צבטה בחולצה, והוא לא יודע למה, אבל זה היה מחזה יפהפה. הוא לא ראה חתיכת עור אחת והרגיש איך מתחיל לדגדג לו. הוא רצה לחפון את המותן הזאת, לנגוס בה, לקשור חזק יותר. באופן מטופש מעיין חשה במבטים שהגניב לעברה והחלה להתנהג בהתאם. אבל הוא לא התייחס למחשופיה או לבגדיה ההולכים ומתהדקים, כשהיה רוצה היה חושב על רצועת הסינר והבד הנמתח על מותנה ומתענג.

נעמי כדרכן של נשים חשה במערכת היחסים החדשה שלו. למען האמת היא לא קינאה בה, אלא בו, באהבה החדשה שהציפה אותו. היא הייתה אומללה במסדרונות האפורים של המחלקה. היא גם רצתה להרגיש את החושניות היום יומית במסעדה, את חוסר הוודאות, את הויטאליות. היא הרגישה צורך להיות מרירה או כועסת וכך הייתה. היא לא ניסתה לפתות אותו חזרה. באחד מן הימים מצא אותה ישובה על סף האמבטיה בעירום. היא בכתה, כל פניה האדימו. הוא ראה את גבה ואת צווארה הארוך ואת שיפולי העור של הבטן והיירכים. השלד שלה בלט, והוא נזכר בו, במבנה הבסיסי הבריא והטוב שלה. בזה שהוא הצליח להבריא אותה באוכל. נדמה היה לו שהיא חוזרת ומרזה, אולי כי איבדה שליטה שוב. "נעמי" הוא אמר וליטף את עורפה. היא רק נאנקה וסילקה את ידו. "מה קרה?"

"שום דבר, אני רוצה להיות לבד בבקשה" היא המשיכה בבכי אדום וכיסתה את מבושיה.

הוא חיכה לה בחדר. היא יצאה בחלוק וטורבן מגבת, האדים שאפפו את משקוף הדלת שיווה לה מראה של קדושה מעונה. היא ניסתה לחייך. אייזק אפילו לא החל בשאלה, רק החווה בידו כשהיא החלה לשצוף. "אתה לא רואה אותי. אני כורעת תחת העומס, במחלקה, וכאן, ואני שונאת את העבודה הזאת. הייתי רוצה להיות איתך במטבח, הייתי רוצה לא להיות כל כך עמוסה, אבל חייב את זה, חייב את הקביעות ואת הכסף שנכנס כל חודש. נראה לך שהייתי מתפטרת? וממה היינו אוכלים? מהפרוטות שאתה מביא הביתה? הכל אצלך בבאלגן, וכל הדיכאון הזה שלך, נדבקתי ממנו, ואז אתה קצת יוצא ממנו ועכשיו תורי. אתה מבין? עכשיו תורי."

"נעמי."

"אל תיהיה רך אליי פתאום אחרי שאתה ככה כל כך הרבה חודשים. והכל עליי. הכלל עליי ואתה לא רואה אותי בכלל".

"אני רואה אותך. את אישתי ואת יפה ואני אוהב אותך".

היא פרצה בבכי.

אחרי האפיזודה הזאת הוא לא העז להשוות יותר בינה לבין מעיין, אבל המשיך לתת לתשוקתו לטייל במקומות בהם היה לו נעים, והרחיק אותם מהמקומות שעוררו בו דחייה או בושה.

מעיין היא זו שתפסה את רוב העכברים. היא לקחה על עצמה אחריות משונה למצוא את הקן שלהם וחסמה אותו בבטון שקנתה. ולמרות ההתרחקות המחודשת ממנה נדמה היה שקצה החוט שסיפק לה היה מספיק לעיניה הנוצצות מאהבה. היא משכה בחוט הזה במסירות ובסבלנות.

הוא ביקש לעצמו שהיא הייתה אדם אחר. המציא בינו לבינו שהיא בכלל לסבית, שאין לה עניין בו. אבל כל מעשיה הציעו דבר אחר. היא אירגנה ערב משותף בצפייה בסרט על נזירה יפנית שמבשלת באמצעות זמן. היא הציעה לו לחשוב מחדש על תפריטים, היא הייתה מעורבת יותר ויותר, הכינה מאכלים בבית והביאה אותם בבוקר למטבח כדי שיטעם. הכל היה נהדר ומפוצץ טעם ומקורי אבל הוא לא היה יכול להיענות לבקשותיה. למרות זאת היא המשיכה.

זו כבר נהייתה בדיחה בתוך המטבח, שמעיין "מנסה לתפוס את מקומו של הסו-שף" בכלל לא היה סו שף במסעדה שלו. זה היה הוא והטבחים. הוא אנדריי, ודני, ועמרי שהתחלף עם מאור, וגבע ונתן ומעיין. ואחרי כמה חודשים היא פרחה שם, היא הפכה את המטבח לשלה כמעט, ועבדה שעות נוספות, למרות שאמר לה שלא ישלם על השעות בהם היא מנקה יותר משצריך. "אני מנקה כי אני אוהבת את זה. זה מרגיע, מדיטטבי". "את והנזירות שלך" "באמת נזירים עושים את זה. הם מנקים ומתפללים. אומרים שהרבה נזירים הגיעו להארה במהלך טיטוא הרצפה". אבל אייזק לא האמין לה יותר. הוא לא האמין לה כי בעת שהתבונן בה מטאטאת בריכוז חשב שמעיין כבר הגיעה להארה, והיא כעת המורה שלו.

באחד הימים, כשעשה הפסקת צהריים בביתו, אנדריי חלם בהקיץ. נעמי בדיוק החליפה את סדיני המיטה לפני שיצאה לאחר צהריים בו הדוקטורנטים שלה מגנים על עבודתיהם. אלה היו הדוקטורנטים הראשונים שחנכה. היא התרגשה והתבשמה ונראתה אחרת. הוא נישק אותה ארוכות לפני שיצאה, וליטף את ירכיה בזריזות ואמר בחיוך "אני מחכה לך". סשה הייתה ביום הולדת של חברה מהגן. הוא ליטף את ביטנו, מדמיין שזו יד נשית המטיילת עליה. והוא דמיין, הוא דמיין איך נעמי חוזרת והוא אוחז בה כשהיא מתפתלת אבל נעמי התחלפה כל הזמן במעיין, והוא ניסה  לדחוק אותה מראשו אבל זה בילבל אותו. הוא נכנע, ומעיין של ראשו הייתה שם. הוא ראה עצמו חוזר למטבח, בו היא נמצאת ומבקש ממנה לדבר על המטבח שהיא מדמיינת. על החוקים החדשים. הוא ראה אותה עולה איתו לביתו. ומרגיש איך היא מפרפרת מהתרגשות. הם מתיישבים לשולחן, הוא מספר לה על "פיקניק" ועל התפריט שעבד עליו. היא מספרת לו על מנזר הניקיון והאוכל שהיא רואה בעיני רוחה. היא נוגעת באצבעה במקום בו כתוב קישוא בתפריט ומספרת לו משהו כשהיא מחככת את אצבעו, כאילו בחוסר תשומת לב. הוא מלטף באצבעו את המקום ההוא ולאחר מכן אותה. היא מצטחקת. או מחייכת קלות. הוא מסיר את הסינר הזה מעליה ולוקח אותה לחדר השינה. הסדינים חמים מהשמש, והיא לבושה כל הזמן. אחר כך הוא יחשוב על הדמיון הזה ויגיד בינו לבינו על כך שהיא לבושה "זה לא בגידה אמיתית". בין כה וכה זה רק בראש שלו.

בבוקר אחרי הדימיון הזה הוא מחל להביט במעיין שוב, למצוא עוד רגעי חסד לדמיונות העונג שלו. הוא מביט בה מעבר לפס ההכנות, רוצה להגיד משהו ואז נמלכת בדעתה, ומחפשת סכין. היא נראית תמימה לפתע, לא המורה שרצה. אבל הרגע הזה איננו לעונג, אלא להתאהבות. "אני לא מאוהב" הוא מפטיר בהינף יד. היא שמה לב ליד שהניף לעצמו ואומרת לו בזמן שהיא קוצצת עשבים "גם אני לא בטוחה לפעמים בדברים שאני חושבת", מבלי להישיר אליו מבט.

ואז הוא כבר חושב אחרת. שהיא מכשפה, שהיא יודעת לקרוא את מחשבותיו. אבל הוא מתנער מזה ורוצה לאחוז בפרקי ידיה ולהצמיד פניו לפניה ולהגיד באיום "אף פעם אל תזלזלי במחשבות שלך". והוא לא יודע למה. הוא רק מתייחס למניירות שלה, מכור אליהן. מכור לראות אותה, מכור לדמיין אותה. בהפסקות היא מעשנת וקוראת בספרים קטנטנים. לפעמים הוא חושב שברגע שהוא עושה צעד מחשבתי אליה היא מתרחקת. הוא חסר אונים. הוא חושב על לפטר אותה אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום עילה הגיונית.

_______________________

זו חתיכת טקסט מתוך אחד ניסיונות הרומן הזנוחים שלי שנקרא "פצ'קריי". כיום זה קובץ וורד בין 31 עמודים שלפעמים אני חושבת על הדמויות בו ומה הן מעוללות בזמן שאני מתיזה מים על נבטי הכוסברה שלי או חושבת לעבור חזרה לאשדוד. לפני שנה פרסמתי כאן התחלה של פרק אחר (מתחת ל"נסיכה אמבטיה").

וזה הפרמיס:

המסעדה פצ'קריי שבבעלות השף אייזק גליזמוב עומדת לפשוט רגל. פצ'קריי היא מסעדה וותיקה ומפורסמת, אבל בגלל התחרדות השכונה, ו2 טון תפוחי אדמה הנרקבים לאיטם במכס, שקנה אייזק מהולנד בשביל עסק חדש, ההון המשפחתי של אייזק מתחיל להדרדר. בזמן שאייזק מתפשט מכל נכסיו החומריים, עוזב את המשפחה והופך לדר רחוב, אישתו התזונאית, נעמי, הולכת והופכת למטאור בשמי האקדמיה, אבל מתחזקת יחד עם שכונת מגוריה. פצ'קריי הוא סיפור על אוכל, על יופי, על אלוהים ועל עיר מהבילה ששמה אשדוד.

דרוש ריפוי (מה למדתי* ב4 שנות פסיכותרפיה)

*ולומדת, עדיין.

בחודשיה הראשונים של 2016 נכנסתי למעונות הישנים של האוניברסיטה העברית, למרכז הייעוץ לסטודנט, ונרשמתי לטיפול הראשון האמיתי שלי. הוא היה מסובסד, 180 ₪ לפגישה, שההורים שלי שילמו (מה לעשות, מס הורים). בטיפול הראשון, שנקרא "אינטק" שאלה אותי המראיינת איזה מין מטפל או מטפלת הייתי רוצה, ולא ידעתי להגיד דבר מלבד "שיהיה אדם חם", עד היום אני איתה.

אני דיי פתוחה לגבי זה שאני הולכת לטיפול, וחברים שואלים אותי מה זה בכלל, ובדרך כלל אני מושכת כתפיים ואומרת איזה משהו על רגל אחת. אז זה ניסיון ראשוני לספר את התחושות והתהליך. את ההפלגה הסוערת לעיתים, והשקטה לאחרונה, לעבר מחוזות החוסן הנפשי.

אלה הם 4 דברים שלמדתי ב4 שנות טיפול:

1.התפעלות

בפגישה הראשונה במרכז הייעוץ ביקשתי אדם חם, וקיבלתי מישהי שהתפעלה ממני. לא האמנתי לאחרים המתפעלים ממני, בעיקר כי שנאתי את עצמי מאוד. זה גדול וקלישאתי להגיד ששנאתי את עצמי, אבל כך זה היה. מי ששלטה בהגה המטאפורי של הראש רוב הזמן הייתה הגאווה שלי, ששום דבר שעשיתי לא מצא חן בעיניה. כל דבר היה מטופש מדיי או תמים מדיי או חכמולוגי מדיי, חנפני מדיי או פשוט לא מספיק. המטפלת שלי כנראה עלתה עליה בשלב דיי מוקדם, והתחילה בהתפעלות אמיתית וכנה. יום אחד אמרתי, שאני מרגישה מכוערת מאוד. זה היה במסגרת של מונולוג "למה אין לי זוגיות, כמובן כי אני בלתי נסבלת ועול לאנושות" אוחזת בניירות טישו קרוב ללחיים ומקנחת את האף. היא התבוננה בי רגע ואמרה "את מרגישה מכוערת?" במין טון מלא חמלה, אבל גם מלא בתרעומת בו זמנית, כאילו היא אומרת -איך את, כל כך יפה, מרגישה מכוערת?

והאמנתי לה, למרות שהיא לא אמרה את זה כך, התחלתי להרגיש יפה יותר. היא התפעלה מדברים נוספים, פעוטים לחלוטין בעיניי. מהציורים שלי (שתמיד היו פשוט בסדר וזהו מבחינתי), מהציונים שהבאתי (כל 80 ו90 פלוס היה מקבל קריאות עידוד). מהעולם הפנימי שלי, שהיה אסוציאטיבי ומהיר ומעניין. אני חושבת שפשוט עניינתי אותה, יותר מהכל. לפני גיל, היה אדם שנתן לי 100 אחוז מתשומת ליבו במשך שעה אחת בשבוע. מתישהו זה גם מתחיל לחלחל פנימה.

התפעלות

2.להשטות,לשחק

פעם אחת שאלה אותי במה אהבתי לשחק כשהייתי קטנה. זו הייתה שאלה משונה, חשבתי ביני לביני. כאילו הבליחו הלימודים האקדמיים שלה בשאלה. העניין הוא שלא ממש זכרתי. רוב הילדות שלי לא זכורה לי, מלבד שבתות מסוימות רגועות מאוד או רגעים חזקים של בושה או עצב או כעס. המשחק, בהגדרה רופפת הוא חיקוי לא מחייב של עולם המבוגרים. לא ממש אהבתי לשחק כי לא היו לזה השלכות אמיתיות, ולא היה לי כוח לשהות בזה. את כל זה אמרתי, אז למדנו לשחק בכתיבה, להביא לחיים את החלקים הבריוניים בי שאני מפחדת מהם. יצרתי מהם סיפורים קצרים, או דמויות, ופשוט שיחקנו. זה היה נחמד. אני לומדת עדיין לשחק: לצייר או לכתוב מבלי להתעקש שיצא משהו מושלם, סתם להיות בזה, בלי השלכות. אני חושבת שהתוצרים הכי טובים יוצאים כך.

הציור: תוצר טוב שנולד במשחק (גם המורה מתעקשת על חוסר התעקשות). שמן על קנבס אבל זה לא באמת מעניין.

3. לפעמים אין לזה שם

הייתי שנתיים במרכז הייעוץ לסטודנט ולאחר מכן המשכתי לטיפול עצמאי עם אותה מטפלת, עד היום. בשנתיים הללו תמיד שאלתי "אבל מה יש לי? מה זה? כלומר- איך קוראים לזה". בכיתה ח' השתתפתי בתרגול עבודות אקדמיות ובחרתי להגיש סקירה אודות פתולוגיות נפשיות. אפילו מזה המטפלת שלי התפעלה "אני לא מכירה הרבה ילדים בכיתה ח' שידעו את השמות של כל המחלות הללו" היא הינהנה בחמלה כשסיפרתי לה על זה. לאורך השנים איבחנתי את עצמי במאניה דיפרסיה (הייתי דיי בטוחה בזה), דיכאון חורף, היפומאניה, הפרעת אישיות גבולית you name it. מה שבטוח- הייתי בטוחה שמשהו ממש לא בסדר אצלי. משום מה כל ההגדרות האלו חיזקו אותי מאוד, אבל בכל פעם ששאלתי את הפסיכאטר של מרכז הייעוץ או את המטפלת שלי או מישהו בר סמכא בעולם הפסיכולוגיה "מה זה שיש לי?" הם אמרו "שום דבר מסוים" או "אולי נטייה למשהו" במין חוסר התחייבות. אין לזה שם, לפעמי קל יותר כשיש לזה שם אבל אין לזה.

הנחתי לזה, עד שהשנה המטפל לימדה אותי שיטות התמודדות עם חרדה. אחרי הטיפול קראתי על זה קצת ונתקלתי במושג של פוסט טראומה באופן שלא ידעתי לפני כן, ופוסט טראומה מורכבת, ושאלתי אותה "זה זה? זה מה שיש לי? פוסט טראומה מורכבת?" והיא הינהנה. כמה ריחמתי על עצמי מאז, עד שמישהי, בסיפור נפרד לחלוטין אמרה בתרעומת על בן הזוג שלה שחטף שריקות יריות משני עברי הראש שלו במלחמה, אבל כל פישר היום חושב שיש לו פוסט טראומה. אני מעדיפה להתייחס לזה בהומור וחמלה, ולא לתת תווית. בכל אופן, אני מרגישה שזה, מה שזה לא יהיה, כבר איננו.

no face, spirited away

4. לשאת סבל

בריאיון של אווה אילוז עם קובי מידן על הספר "גאולת הנפש המודרנית", הוא שואל בדקה 6 בערך על הביקורת שלה על הפסיכולוגיה -"אבל אולי זה כל כך מפורסם ונפוץ כי זה פשוט עובד?" והיא עונה "תראה, כל סיפור שמסביר לך מאיפה אתה בא ולאן את צריך ללכת- עובד. הסיפור הפסיכולוגי עובד, לא כי הוא אמת. הוא עובד כי הוא עובד". התשובות בספר שלה מגוונות: כי זה יושב על ארכיטיפים דתיים של גאולה עצמית, כי זה נפוץ גם בקרב האקדמיה וגם בקרב ההדיוטות, כי זה מוסד בצורה יוצאת מן הכלל במהלך המאה ה-19.

אז אולי אני מטיפה של דת מודרנית, אבל אני מאמינה שזה פשוט עובד. אתה צריך אדם מאוד מקצועי, אדם שיזהה את התורפה שלך ואת התרופה שלך. לא בכדי זה מקוטלג כרפואה.

יש בעיות רבות בעולם הטיפול בנפש היום. אובר- מדיקלזציה, טיפול על ידי אנשים לא מוסמכים במקרה הטוב ובמקרה הרע שרלטנים שיגרמו לסבל נוסף. אבל זה עובד. ובטיפול טוב זה עובד מצויין.

זה לא שלא אסבול יותר, אבל הימים הטובים והרגועים נמצאים וצבועים בצבע אחיד ונעים. בשנה הראשונה לטיפול ביקשתי "להיות כמו האנשים האלה שאפשר לראות שבסך הכל הם דיי סבבה". ועכשיו, בצורה מסויימת אפשר להגיד שזה עבד. כשאני סובלת, למשל נעלבת, או כואב לי, או לא נוח לי משהו, או שאני מרחמת על מישהו מאוד, או כועסת על עצמי- אני יודעת לשאת את זה. זה כבר לא נכנס פנימה. נכנסו פרופרציות, העור חוספס. אז העליבו אותי, או שנכשלתי במשהו, זה זה וזהו זה. זה לא אומר דבר עליי, אני לא אשמה בכך, יש גבולות ברורים ביני לבין אחרים, זה פשוט קרה.

אני עוד אסבול, ככל הנראה, אבל אני מתאמנת כבר 4 שנים על סיבולת

4.1 מותר, ולפעמים כדאי להרגיש רע

הקלישאה על פסיכולוגים היא שהם יושבים ומהנהנים לעבר כל מה שתגיד להם, ואז מנסים לחפור עוד קצת עם "איך אתה מרגיש לגבי זה?". ובכן, כן, אחת המטרות של טיפול היא להקשיב טוב, לעבד חוויות לא מעובדות, מוזרות ורעות, ולהחזיר אותן חזרה בצורה מעיכה יותר.

החזרות הללו, על מה אני מרגישה, מה אני חושבת, איפה אני נמצאת בחיים, למה אני חושב ככה, למה אני מרגיש ככה, במשך שעה שבועית, הן בעצם אימון. היא אימון משתכלל לעבר האינטליגנציה הרגשית, שלא לכולם יש באופן טבעי. רוב חיי הסתובבתי במין תחושת מועקה עמומה שלא הבנתי מה המקור שלה, וגם לא הבנתי איך אני מרגישה בכלל. זה היה חוסר שביעות רצון, חוסר תקשורת, הרגשה שאני לא שייכת לשום מקום, ובדידות גדולה. ובכן, השוס בפסיכותרפיה הוא, שלפעמים ממש צריך להרגיש את הדברים הללו. אבל רצוי עם בן אדם שיוכל ללוות אותך לאיזורים האפלים של חיי הרגש שלך.

רבים, ואני בינהם, חושבים שאנחנו מסוגלים לחלוטין לשכלל את חיי הנפש שלנו בעצמנו. לבד. מי צריך לשלם מאות שקלים בשביל משהו שאפשר לעשות עם חבר או בניחותא עם עצמך, בלי העיניים השיפוטיות של אדם זר. אנחנו מספיק גדולים וחכמים כדי להיכנס לסבך המחשבות הזה בעצמנו ולחתוך אותו במצ'טה. להתאמן על הדיוק והזיהוי של הרגשות הרעים של עצב וכעס ובדידות ולסלק אותם מדרכנו חד וחלק!. טוב, לי זה לא עבד לבד כל כך טוב.

חבר, או אנחנו, לא מיומנים. אנחנו יכולים להתקל בסבך הזה, ולטבוע בחול תובעני, ברומינציה מסחררת. מישהי פעם סיפרה לי איך היא בדיכאון כבר שבועיים בגלל חברה טובה שלה שהחליפה תרופות, והיא מרגישה שהיא חייבת לעזור, אבל היא מדכאת אותה נורא. כך שתיהן מתפלשות בביצה הזאת. כשאדם מיומן שואל "למה זה ככה?" ו"תסביר לי עוד" ומה שאתה מספר לא נדבק בו, המחשבות נוטות לצאת מהמעגליות שלהן. אני סומכת עליה שהיא תלווה אותי למקום האפל הזה, ואנחנו ניהיה בו קצת, ואז נחזור למקום נעים יותר. במקום ללכת בסחרור בחדר סגור, המטפל עשוי לפתוח דלת, או לפחות להצביע על דלת סגורה במחוות יד.

יש לנו כל מיני רגשות מעקצצים ומגרדים ולא נעימים, ויש לנו סיפור עליהם: "זה יושב לי על נקודה רגישה בילדות/ בכללי כרגע." או "קשה לי להתחייב למערכת יחסים כרגע כי האהבה של הוריי אליי הייתה בעלת תנאים". יש לנו כל מיני סיפורים. ואנחנו מדביקים אותם לרגשות. והכל מתערבל, אחד התפקידים של המטפל הוא ללעוס את העיסה הזו, אבל גם לנסות להפריד, בשאלות עדינות, בין הסיפורים לרגשות למחשבות, לא סתם יש להן מילים שונות.

4.2 גבולות

אחד הבעיות שלי בקשרים עם אחרים הייתה שלתחושתי הכל היה באחריותי, ולפיכך, גם באשמתי. אם אדם היה עצוב? בגללי. שמח? בגללי? כועס? בגללי.

לא רק שזה תחושת אחריות ואשמה ענקית, זה יצר המון חיכוכים עם אנשים. פעם באתי למפקד שלי לבית, לביקור. הרגשתי לא בנוח עם להיות שם, ואישתו שהייתה בחודש התשיעי נכנסה כולה עייפה ורצוצה הבייתה ושאלתי אותה, באופן עקיף, אם זה בגללי וכדאי שאלך. היא התיישבה באנחה גדולה ואמרה "לפעמים צריך ללמוד שלא הכל קשור אלייך, לפעמים אני פשוט בחודש תשיעי ובגלל זה אני עייפה".

אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה, מה התהליך שקרה, אבל היום אני מאוד שמה לב מתי ענייני הם ענייני ומתי הם של אחרים.

יכול להיות שכל זה קרה בגלל דברים אחרים: כי אני בזוגיות, או כי אני פשוט מתבגרת, או סתם כי יישמתי דברים שקראתי וראיתי, בכל אופן לי זה עשה טוב. אולי יהיה פה עוד פוסט על זה, על חוסר ההיגיון שבחרדה או כשאסיים את הספר ההוא של אווה אילוז. בנתיים הנה שיר יפה של אביב פק שנקרא "דרוש ריפוי".

בכל מקרה- ליאור של העתיד, אם את קוראת את זה כי שקעת באיזה מרה שחורה חסרת הומור עצמי, מקווה שהדברים הללו הזכירו לך איך נוסעים בלי פדלים. גוצ'י.

"וכאשר ההווה נופל לתוך בור
נופל אתו העבר
כאשר העבר מביט השמימה
זו הרמת החיים כולם,
וגם חיי עבר רחוק עד מאוד"- זלדה, מתוך "ערב מוזר".

הציור הוא כי פעם כנראה הייתי זקנה יותר מעכשיו.

סיפורי מים

בגד ים ורוד

בסיומה של כיתה ג' הגעתי נרגשת לראשונה לתחרות שחייה איזורית בבית לברון באשדוד. הגעתי עם בגד ים מפוספס בורוד (כמו שאפשר לראות מטה). כשניגשתי לשפת הבריכה שמתי לב ששאר המתחרות גדולות וגבוהות ממני, בכיתה ו' לפחות. ולכולן יש ספידו שחור. הסתכלתי מטה לבגד ים הורוד שלי ושם התחילה ההרגשה שהגעתי לא מוכנה לתחרות*. המקצה הראשון היה חתירה. חתרתי כמו שידעתי, עם כל הכוח ברגליים, ובערך כשהגעתי לאמצע הבריכה הראשונה ראיתי בקצות העין שכולן בערך באותה שורה איתי. נשימה אחר כך התוודעתי שכולן בהחלט איתי, רק שהן כבר נגעו בקיר ובדרכן חזרה.

לא ידעתי עדיין מה זה פאק דיס שיט אבל זה היה פאק דיס שיט. התחלתי לעשות תנועות צפרדע, שחייה נוחה יותר לכל הדעות, ויצאתי מהמים בוכה. המאמנת ניגשה אליי ואני עניתי בצפצופים שאני לא מוכנה לסיים אחרונה.

אחי הקטן לקח כמה מדליות באותו יום

_____________________________________

גפילטע פיש

בקטנותנו הייתה מזרקה בכניסה לבית שלנו (טעם נובירשי של סבתא שלי, אל תשאלו) ובמזרקה הזדנרקו מים מתוך לועם של צפרדעי אבן. ושם גידלנו את דג הזהב הראשון שלנו. בפסח, במקום להאכיל אותו אצות מיובשות מקופסאת אוכל לדגים, נתנו לו פירורי מצות. הוא לא אכל אותם. אח"כ נתננו עוד קצת, ועוד קצת. במוח של ילדים בני 7 ו5, אם הוא לא אוכל- צריך להמשיך לתת. כעבור שבוע המזרקה הפכה לעיסת מצה, והדג נעלם בתוכה.

______________________________________________

דוכן לימונדה

לפני שנה בערך היה לנו וויכוח מתסכל. ההתעצבנות נבעה מהניסיון שלו לאסוף אותי במקום וזמן סביר מהעבודה, ואת מלחמותינו נגד התשתיות של העיר הזו, שלא ידידותית להולכיה ולא ידידותית לנוסעיה: בקיצור, ארץ אוכלת מתנועיעה. וכשיצאתי בלחץ מהמשרד כדי להספיק בעוד אנחנו מתאמים באיזו קרן רחוב ניפגש, השארתי אותו על הקו כשהלכתי לשירותים והדחתי את המים.

הוא התרעם על כך "מה ליאור, מה קורה לך, את כבר יוצאת? מה זה פה, מה את עושה?" בהשתלחות. ואני עניתי שאני ממלאת את המים ומחכה למעלית, ונעלבתי באמת, עד עמקי נשמתי. כי זה לא יאה ולא נאה לליידי לחשוף ככה את עניינה המוצנעים.

בדרך לאיפה שהוא היה אמור לאסוף אותי רבתי איתו. חזרתי לנקודת ההתחלה, והתחלתי לריב איתו שוב, והכל במין דיאלוג משונה ודימיוני בראש. למה הוא עושה מזה עניין, זה בסך הכל פיפי, אמרתי לו, וגיל של הראש ענה שזה לא נעים לו, ואני שתקתי כי זה מה שאני יודעת לעשות. הלכתי והתרתחתי לי בשקט ובזעם קדוש, ובבושה גדולה על היותי בעלת שלפוחית שתן.

הריב חזר לנקודת התחלה בכל פעם, כי תמיד נזכרתי שעליי להיות אדם נינוח ומיטיב עם סביבתו, ואסור לי להראות שמץ אגרסיביות, או פאסיביות אגרסיביות, או שתיקה ואסור לי להגיד ש"הכל בסדר" כשמובן גם לי וגם לא שהכל ממש לא בסדר. אז החלטתי שלמען בריאות הנפש של כל המעורבים בדבר עליי לקנות צ'יטוס.

צ'יטוס זה החטיף האהוב על גיל, וגם עליי.

חיכתי לגיל בפינת רחוב סואן עם צ'יטוס בתיק. נכנסתי לאוטו ואמרתי מייד "קניתי לך מתנת פיוס"

"מתנת פיוס על מה?" הוא שאל

"על זה שנעלבתי כי כעסת עליי שעשיתי פיפי בטלפון" ואז הוצאתי את הצ'יטוס.

הוא שאג בצחוק, ושאל "מתנת פיוס על זה שאת נעלבת, לי?"

הנסיעה הייתה נוחה וחמימה, וצחקנו ודיברנו על שטויות חשובות מאוד, כמו שצריך.

(אחרי זה, בערב, היה וויכוח אחר, אבל זה כבר לפעם אחרת)

___________________________________________

ע-מים-ות.

בסדנת תסריטאות שהייתי בה בימי ראשון שלפני הקורונה סיפר לנו המורה על דרך התבוננות בטקסט על ידי המאמר "שבע סוגי עמימות" של ווילאם אמפסון. הוא מספר איך הכותב מחלץ מתוך המטאפורות, הרעיונות המופשטים והכיתוב העמום- את התמצית של הטקסט, את הקונפליקט שבו.

כבר שנתיים שאני מתחזרת על כתיבה. אני מתחילה איזה רעיון, כותבת כמה עמודים, וזונחת אותו לרעיון הבא, חוזרת לרעיון הקודם וכן הלאה. רובם מתעסקים ברעיונות של כניעה, גאולה וילדות. אז אם יש לכם איזה משהו בנושאים הללו שיכול לעורר השראה- כתבו לי.

משפטים מלוקטים מתוך המחברת של הסדנא:

-רישול עשוי להוליד יופי

-השמטה מכוונת היא חכמה אמיתית

-לדיבור יש אלסטיות מסוימת, למעשה-פחות.

-הסוג השביעי של עמימות הוא ניגוד שלא ניתן להתרה.

-פעם אחת, ממש לפני כמה דקות

________________________________________

גשם

בחורף תלו הצליינים משאלות על עץ ברחוב בן יהודה. למחרת ירד גשם והרטיב אותן עד המדרכה הבוצית.

אצבעות מלובנות, דיפנבכיה צהובה

סיפור קצר

כל הקשר הזה ארך בערך שלוש שנים לסירוגין, לפני העניין עם צירוף המקרים. נסעתי לאנגליה, ואחר כך לאירלנד וסקוטלנד, לטיול תרמילאים. בלונדון פגשתי את פול, שהיה צלם דוקומנטרי. הוא היה גדול, גבוה ודובי. היה לו זקן מדובלל בצבע נחושת. הוא השרה עליי תחושה של נועם וצחוק. בעיקר אהבתי את הבוטות שלו. הוא לא היה מנומס מדיי כמו הבריטים, אמרתי לו שאולי הוא ישראלי. "ישר- אל" הסברתי לו באנגלית הרצוצה שלי, הם אנשים כנים כל כך, בגלל שהמילה "ישר" בתוך ישראל אומרת כנות בעברית. הוא אהב את ההסבר הזה והוסיף משלו. "is real" הוא שאג והרים את כוס הבירה הגדולה שלו בהינף.

אחד הפרויקטים שהוא השתתף בו בוטל, אז הוא ביטל סרט נוסף ונסע איתי לסקוטלנד. זה היה נעים, לטייל יחד. היינו קמים, מכינים ארוחת בוקר, ומשם מחליטים על כיוון כללי ומטיילים. שתקנו הרבה אבל זה לא הרגיש מביך כמו עם אחרים, זה היה טבעי. בבוקר בו הוא לקח אותי לשדה התעופה כתבתי על פרק כף היד שלו "הנפש שלך מסנוורת" והוא צחק ממש "אל תתחילי גם את". לא הבנתי למה הוא התכוון אז, עכשיו אני חושבת שאולי הוא חשב שאני מתבדחת על החיוורון שלו. "אני אשתדל לבקר" הוא אמר לי "בישראל יש בוודאי הרבה מאוד חומרים" הוא התכוון לסרטים שלו, אבל רציתי שהוא יבוא בשבילי.

כשחזרתי לארץ התכתבנו הרבה. הוא שלח לי בכל שבוע מייל שהכותרת שלו הייתה Pen Paul. בתקופה ההיא גרתי בעליית גג בבית זית, קרוב ליער ירושלים. זה היה הבית היפה ביותר שהיה לי. כמעט כולו מחופה עץ, עם חלון שמוביל למרפסת. מקורות הגג השתלשלו עציצים ונורות פיה קטנות. הייתי מאושרת אז, אבל לא ידעתי את זה. אהבתי לקום בחמש או ארבע לפנות בוקר לפעמים, כי לאוויר היה תחושה פציחה ורעננה, מה שהשפיע על מצב הרוח שלי לאורך היום. עבדתי אז כמדריכת טיולים ולכן מדי פעם הייתי צריכה לקום בשעות הללו. לא היה לי חדר שינה, אלא מדרגה גבוהה שעליה מזרון עבה ומעליו חלון גג שהעץ שלו מנופח ולכן לא נפתח. ענף מהיער היה נוקש לעיתים על הזגוגית, שהיתה מלוכלכת בקיץ ומבריקה בחורף. לפעמים הייתי מתעוררת והיה שם טל שמעולם לא התעבה לפנים הבית. אהבתי במיוחד לקפוץ בין המדרגה לבית, את הקפיצה ריפדתי גם במזרנים וסדינים צבעוניים כך שהיא הרגישה לי כמו מיטה כפולה.

יום אחד הוא הפסיק לכתוב לי. אני לא הבנתי למה, אבל לא הפעלתי לחץ. כתבתי לו עוד פעמיים והוא לא החזיר תשובה. נעלבתי מאוד, אבל ניסתי לא לייחס לזה יותר מדיי חשיבות. אחרי שנתיים נרשמתי לשירות פרסומי כדי להגדיל את הלקוחות, כי קניתי רכב והכסף התחיל להעיק. במייל חזרה הם כתבו שיכול להיות שחלק מהמיילים שלהם מגיעים לתיקיית הספאם. ראיתי את השם של פול והיה לי קוועץ' בסרעפת כי בשורות הראשונות הופיעה המינוח "friends and family". הוא שלח את המייל לכל מי שהיה ברשימת התפוצה שלו ללא "עותק מוסתר". נבהלתי מאוד, אבל למילים שהוא כתב אחר כך היתה השפעה של הצמדת מטלית לחה למצח חם.

 הוא סיפר שהוא היה בכלא ברוסיה כבר כמה חודשים במעצר מינהלי וחיכה למשפט, הוא נסע יחד עם צוות לצלם סרט על היחס של הממשלה הרוסית ללסביות והומוסקסואלים ברוסיה. הם עצרו את כל הצוות אבל לפול היו גם תרופות מרשם ללא מרשם. הם שפטו אותו ל30 חודשים. הוא ציין את התאריך בו היה אמור להשתחרר, ושיתגעגע מאוד. היה משהו מאוד אצילי, ובאופן מוזר, גם מעורר רחמים בדרך בה התנסח. תאריך השחרור שלו נקבע לשלישי במרץ של אותה השנה, והיום בו קראתי את המייל היה השלישי במרץ. הלב שלי שוב צנח. צווחתי מאושר, או מתדהמה, אני לא יודעת ממה.

כתבתי לפול על זה, על צירוף המקרים, על זה שהתגעגעתי אליו כל כך, על זה שהוא אצילי ושאני מקווה שהכלא לא שבר אותו. סיפרתי לו על המדרגה בדירה שלי, אני לא יודעת למה, אולי כי אני אוהבת מאוד את המדרגה הזאת. את האפשרות שלי להשתטח על המזרן ולטלטל רגליים מעבר למדרגה. הוא החזיר לי בשיחת וידאו אחרי יומיים. ציפתי שיראה שונה. הוא רזה מאוד, שיער הפנים ושיער הראש שלו היו מגולחים. "חשוף לחלוטין" אמרתי לו "זה הולם אותך". הוא העביר יידים על לחייו ורקותיו ונשף בייאוש. הוא סיפר שלמרות שהמייל שלו היה מפוצץ בשטויות, אני היחידה שכתבה לו משהו אחרי שהוא חזר. שההורים שלו כועסים עליו ועל עצמם, ושהחברים שלו המשיכו בחייהם והוא צריך לנווט את הדרך חזרה. הוא ציפה לבירה איתם ביום בו חזר, אבל היחידה שחיכתה לו בשדה התעופה הייתה אימו וצוות קטן של עיתונאים שדיווחו על האירוע.

"אני רוצה לבוא לבקר אותך" הוא אמר. "כן, תבוא." השבתי במהירות, כדי לא להתחרט "עכשיו שאתה מפורסם.." ניסתי להתבדח אבל הוא קטע אותי במהירות. "אני אשמח לישון על המדרגות" הוא צחק. הראתי לו את הדירה בשיחה. "נראה אנגלי" הוא אמר. חייכתי בחזרה. הרי גרתי כמעט ביער. הוא הגיע אחרי שבוע וחצי, ואספתי אותו. הרגשתי אחריות גדולה ורצון שישאר, ושייטב לו כאן. העורף שלו היה נהדר כשהוא חשוף. היה לו ריח של מרכך כביסה וזיעה ומטוס. לפני שהוא הגיע הכנתי פאי דובדבנים שלקח כמעט 6 שעות וקרצפתי את הבית. החלפתי סדינים. פתחתי את החלון של המרפסת וגם ניסתי לפתוח את החלון שמעל המיטה אבל שנים של גשם כנראה הכריעו את הכף לטובתו. שפשפתי את הרצפה במטאטא גומי. אפילו ריססתי בושם ברחבי הבית. פול צחק מהכל: מהבושם ("תמיד מריח כאן ככה?") מפאי הדובדבנים (היית מכינה משהו ישראלי, כמו מה שהכנת אז שייקשוק"- "שקשוקה" -"אה, חשבתי שזה כמו שייק עגבניות"), ומהעובדה שהבית מאוורר. "נעים כאן" הוא ניגש לערסל שבמרפסת הקטנה וליטף את עלי הבזיליקום שלי "ומריח טוב" הוא חייך. ניגשתי אליו, הוא שכב בערסל "זה אפילו טוב יותר ממה שחשבתי" הוא הביט בי מהערסל. היה בו את הרוך שזכרתי, את הנועם. הנחתי יד על בית החזה שלו הוא הניח יד עליי. "אני חושב שאנמנם קצת". לקראת ערב הנחתי עליו שמיכה. הוא התעורר לקראת חצות וניגש אליי, אני לא זוכרת מה עשיתי, רק את היידים הגדולות שלו חובקות אותי. "זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי" הוא חייך לעבר השקשוקה שעל השיש.

למחרת הדברים התחילו להשתנות. זה היה יום שבת, ובשני הייתי אמורה לצאת לטיול שנתי של שלושה ימים בהרי אילת. פול אמר שהוא ימצא מה לעשות בימים האלו. אבל הוא רצה לצאת ולראות את ירושלים, ולטייל, ואני רציתי לנוח ולהיות בבית. הוא התעקש מאוד לצאת "כדי להבין את הסביבה". רציתי שיהיה לו טוב, הרגשתי שזו החובה שלי. רציתי לסעוד אותו, לגרום לו להתאהב בי ובארץ. רציתי שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו הציפיות שלי. אבל היה מזג אוויר מוזר, השמיים היו אפורים אבל היה חם ומסנוור. "בריטניה הגדולה חוותה ימים גרועים יותר" הוא טילטל את הזרוע שלי. משהו השתנה בו, הוא כבר לא נעים לי, הוא כבר לא קליל כל כך בלי כל השיער שאפף אותו בעבר. זה נדמה שהוא קליפה של משהו שהתרוקן. הוא מנסה לשמור על חיוך ואווירה טובה אבל הוא עצוב, או כועס. אני לא יודעת, משהו בו גועש. אני לא מכירה אותו. לא נעים לי בחברתו.

בלילה הוא סיפר על ההורים שלו, על איך מצא את אמא שלו בוכה לפנות בוקר על המכתבה שלה. "היא נראתה כמו גוש בדידות בלתי חדיר", הוא אמר ודוק של אומללות על פניו. היא סיפרה לו מעט על הקושי, על זה שאבא שלו שוב בדיכאון, על זה שהוא לא נקף אצבע כדי להחזיר אותו מרוסיה כשהיא טילטלה את כל מה שיכלה לטלטל. הוא סיפר שהוא מצטער שגרם לה כל כך הרבה סבל, אבל במקום להביע פיוס פשוט כעס עליה "כי זה היה הרגש הזמין ביותר", והיא קבעה שהוא כפוי טובה. הוא אמר את זה וחיקה את האופן בו הניחה את היד על השקע שבין עצמות הבריח. היה לי חבל על אמא שלו.

הימים הבאים המשיכו להיות כאלה. אומללות אפפה אותנו. חשבתי שזה הג'ט לג, וכשאחזור מהטיול נסתנכרן חזרה. אבל כשחזרתי פול היה אפילו זר יותר. הוא אילתר וילון שכיסה את חלון הגג, והתעקש לקבע אותו "מפני שהאור מפריע לו לישון בבוקר". הוא שמח לבשר לי שהוא ניקה את העובש מתחת למזרן, עובש שכלל לא שמתי לב אליו או הרחתי. למרות שהעובש באופן רשמי היה שייך לי, הרגשתי שהוא של פול. פול התחיל לדחות אותי. הלובן שלו, הרצינות החדשה, הזרות והרזון שלו דחו אותי. אבל לא הסכמתי לשחרר את האיש שאהבתי כל כך פעם, וכעסתי גם כן, על כך שהעולם לא פועל לפי תוכניותיי. המשכנו כמה שבועות על אדי דלק. הוא השיג כמה חלטורות בארץ, ואני המשכתי לטייל. לקחתי אותו ברכב למקומות שונים. הוא מאוד רצה להחליף מקצוע, לעשות משהו שקשור לחקלאות. ונרשם לתוכנית של שלושה חודשים בחווה במודיעין, מקום שהיו בו גם גרמנים ואוסטרלים ואמריקאים, הוא ישן ביורט ולא הפעיל חשמל בלילה.

 באתי לבקר אותו לפעמים, ואז הפכתי לרכזת טיולים. עבודה כזאת של 8 עד ארבע, אז הביקורים הפכו לנדירים יותר. הביקור האחרון היה קשה. הוא אמר שאנחנו לא מתאימים, שאני "כבר אמיתית מדיי" ו"מזכירה לו יותר מדיי את אימא שלו". הוא אמר את זה והסית את השיער סביב האוזן שלי ואמר לי שאני עדיין האדם היפה ביותר שהוא מכיר. פתאום רציתי אותו שוב. הוא ניענע את ראשו ואמר "אבל מגיעים לך חיים נורמליים." שאלתי איך אני מזכירה את אמא שלו והוא אמר שזה המניירות. רתחתי והתייפחתי אבל הזעם שכך אחרי יומיים, באמת העדפתי את השלווה שקדמה לו. הוא היה רזה יותר בחווה. הוא עבר לגור באוסטרליה עם בחורה משם. הוא שיחרר סרט על הארכיטקטורה של הכלא בו שהה, סרט משמים למדיי, ראיתי אותו בציפייה לסנאף, לסיפורים על  חוויה מסמרת-שיער שתסביר לי למה חיים נורמליים לא אפשריים איתו, אבל הוא רק התייחס לכלא בצורה אינטלקטואלית, הוא הראה איך הוא בנוי סימבולית כמו הפנאופטיקון של פוקו. הסיפור שסיפרתי לעצמי עד אז היה אחר. ניסתי יותר מדיי להיות אימהית. להאכיל אותו, לדאוג לו שיהיה לו בגדים וחום ונעים, לאהוב אותו למרות ואחרי הטראומה. הוא חשב שאני מזכירה לו את אמא שלו בגלל קצוות הדברים הללו, רק ה"מניירות". אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה משהו אחר, שניסתי לשלוט עליו. ניסתי להחזיק באצבעות מלובנות תחושה מרפרפת שהייתה קיימת רק בחופשה בבריטניה.

ציור: DENIS SARAZHIN

כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

גוזל בכרך

בשלישי אחר הצהריים יצאתי מהרכבת תחנה אחת קודם לתחנה הרגילה, וממש מולי באדנית של עץ ישב גוזל של דרור ורפרף בכנפיו הקטנות כשאימא שלו מאכילה אותו. זה היה מחזה משונה, כמו לראות את הטבע עירום פתאום. האם עפה והדרור הקטן נשאר שם והחל ללכת. חשבתי שהוא יעוף אבל הוא המשיך לדלג, כנראה נפל מהקן כשניסה לעוף.

התיישבתי על ספסל כדי להתבונן בו. הסתכלתי עליו במשך רבע שעה, מרוכזת לחלוטין בחיי הדרורים בתחנת שוק מחנה יהודה. בכל פעם שהתקרב אליו דרור הגוזל רפרף בכנפיו ואץ-רץ אליו, במין מגושמות השמורה לקטנים שלא יודעים עוד להשתמש בגופם*. רגלי הציפור שלו היו דקים כמו קיסמים. אבל אף דרור לא התיישב לידו.

הוא טייל בתחנה ומדי פעם התקרב לשולי הרכבת. רגליים גסות של אנשים כמעט דורסות אותו, אבל הוא היה דיי חמקן. היחידים ששמו לב אליו והשתהו מעט בהליכה היו הילדים, אולי כי הם קרובים יותר לאדמה. רוכב אופניים אחד עצר בחריקה מטרים אחרי שכמעט דרס אותו, הציץ בו והחטיף במבט אליי, כאילו שואל אם הוא בסדר. הנדתי בראש והוא המשיך.

הגוזל המשיך לטייל ובשלב מסוים קפץ למסילת הרכבת כשהיא התקרבה. "זהו" חשבתי "הוא כבר מזון לחתולים". אבל אחרי שהרכבת המשיכה התקדמתי כדי להתבונן מעבר למעקה וראיתי שהוא שם, ממשיך בהליכה כאילו דבר לא עבר מעליו. הוא הגיע למסילה השנייה ודרור אחד התקרב לקצה המעקה שלה. הגוזל הביט למעלה וניסה להתעופף, אבל נתקל בקיר הדפנות. הוא המשיך ללכת כשרכבת נוספת התקרבה. אני כבר הלכתי משם. בדרך הביתה שמתי לב שהמשך המסילות נקי מדפנות-מעקה ואיחלתי שימשיך ללכת.

“Sometimes I go about in pity for myself, and all the while,

a great wind carries me across the sky.”

— Ojibwe saying

(כי ראיתי היום את הפרק ההוא בסופרנוס)

*אגב, הגוזל הזה הזכיר לי משהו. יש סרט קצרצר של פיקסאר שנקרא "פיפר" על גוזל בחוף הים, הם תפסו היטב את האופן בו הם מתרוצצים ומרפרפים בכנפיהם. הנה הוא כאן: