פנימה- חלק שלישי

20200114_212035

ללא כותרת, שמן על קנווס, 30X35

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי-

המערה

"על זה אני אשמור" אמר המטייל וניגש לאנוכי. חיש מהר הוא התחיל לרוקן את הכיס השמאלי של אנוכי.

"מה פתאום, מה פתאום? זה של חברים שלי." אנוכי ניער אותו מעליו "הם התפללו לצונאמי, והם הרגיזו את האל לצונאמי, והיא", הוא הביט בי, "היא בכלל לקחה אותנו לכאן ובגללה מצאנו את הצדפים. אתה יודע כמה זה שווה במדינה שבה אנחנו חיים?"

"מיליונים, אני יודע, תן לי לשמור על זה. יש לי המון מקום לצדפות." אמר המטייל. אנוכי הביט בי באומללות.

"הוא לא שיקר לנו מעולם" אמרתי להם.

"אתם יודעים שלא אשקר" המטייל אמר. עצמי אני ואנוכי הביטו זה בזה, מנסים לאמוד את המצב.

אנוכי נעץ מבט במטייל ואמר "זה רק בתנאי שתכתוב אותנו בספרים"

"אבל הרי אתה יודע…" התחיל אני.

"שקט, בספרים." התרתח אנוכי.

"תביא ספר" אמר המטייל.

אנוכי פישפש בתיק הגדול שלו. "אני למסעות מביא רק תנ"ך". הוא טפח על כריכתו של הספר השמן ומסר אותו לידי המטייל.

"אני הבאתי הארי פוטר" אמר אני מחוייך. "וגם ספר שירה של יהודה עמיחי" הוא החל להוציא ניירות מתיקו, מלא דפים מקושקשים ומקומטים נפלטו לאט. "יש כאן גם שיר של זלדה." "ושל דליה רביקוביץ'" "וגם ספר לימוד על מטאורלוגיה" הוא מסר את השירים המקומטים לידו של המטייל.

"מה אתה הבאת?" שאלתי את עצמי.

הוא חייך בביישנות "לא הבאתי כלום"

"לי יש רק את הפלאפון שלי, יש שם קינדל" אמרתי למטייל.

המטייל חתם את שמו בספרים ובשירים, וליטף באצבעותיו את מסך הנייד שלי.

"עכשיו אני יכול לקבל את הצדפות?" הוא שאל, פונה לעצמי, ווליטף בעדינות את לחיו. עצמי עצם עיניים וחייך.

"כן" נדחף אנוכי, והוסיף "תעשה איתם מה שאתה רוצה".

"נהדר" אמר המטייל. "בואו" הלכנו אחריו. הוא הוביל אותנו למערה גדולה ומוארת. הוא הסית סלע גדול מהקרקעית וחשף מערה קטנה יותר, שם היו המוני המוני צדפים ישנים, צדפים חדשים, צדפים שדבוקים לקירות הסלע. קונגלמרט אימתני של צדפים.

"וואו" אמר אנוכי.

"גם הר היה פעם ים" ציטט עצמי את המפקח בשריקה.

"רואה אנוכי?" "הכל קשור, כמו שעצמי אמר" אמר אני ונתן דחיפה ידידותית לאנוכי.

אנוכי פרס ידיו לעבד הצדפים "מה זה משנה, העיקר שיש לכל זה מקום".

"מקום, מקום, מקום" החזיר ההד מדפנות הסלע.

אני זקף את חזהו סוף סוף.

עצמי שתק ברעד. המטייל חבק אותו.

בהליכה חזרה למסבאה, למנוחה הגונה וארוחה טעימה, הסכמנו כולם, שבפנימה יש אוצרות נהדרים, ושהיא מדינה מומלצת מאוד לכל מען דבעי. הרבה יותר טובה מיפן, הרבה יותר טובה מצרפת, מעולה פי עשרות מונים מארצות הברית של אמריקה.

"היא אפילו טובה יותר מסן פרנסיסקו" צייץ עצמי. "וברור שיותר מהודו" צחק המטייל.

אנוכי הוסיף, בטפיחה על כיסיו הריקים "אבל הכי חשוב, שהכל כאן בחינם".

אני נעצר. הוא נראה היה מהורהר, ושקט מהרגיל. המשכנו קצת וכששמנו לב שהוא נעצר כמה מטרים מאחורינו, חזרנו אליו. "מה יש?" שאל אותו עצמי.

"לא באנו לכאן בשביל צדפים. באנו בשביל עץ החיים" אני אמר ברטינה, נוזף בנו.

 

פנימה- חלק שני

אבל קודם החלק הראשון- כאן

20200107_214838

צדפים, צדפות

המפקח על השמורה הגיע אלינו חמור סבר. "אתם מכירים אותו?" הוא שאל אותנו.

אנוכי אמר "לא" בעלבון גמור והביט הצידה.

"כן, אנחנו מכירים אותו" תקעתי באנוכי מרפקיה בצלעות. עצמי המשיך לשתוק, נראה היה שהוא עצוב לראות את חברו מתנהג כך.

"שמע, אני מנהיגה את החבורה הזאת, והוא פשוט צריך מנוחה, יש מקום שאפשר לנוח בו באיזור?"

"לא" אמר לי המפקח. "אני רושם לכם קנס"

"קנס?" השתוממתי. "על מה?"

"על הפרעה לסדר הציבורי" הוא הביט בי מעבר למשקפיו.

"אבל זה לא באשמתו" קראתי "זה הברק. אתם צריכים להגן כאן מברקים" החוותי לשמיים.

"זה לא מעניין אותי. שלמי 800 צדפות עד סוף הטיול"

"נו מאיפה נביא עכשיו צדפות" אנוכי שאל. "זה פאקינג הר". בתגובה לקללה עצמי כיווץ גבות.

"גם הר היה פעם ים" אמר המפקח, והסתובב לדרכו.

באותו הערב שמעתי את עצמי מסתודד עם אני. כשהתקרבתי אליהם הם הפסיקו את הלחישות.

"אה, איתו אתה מדבר" אמרתי לעצמי. הוא הסתכל עליי בזעם מהול בעצב.

"מה איתך, מה קרה לך היום?" שאלתי את אני.

אני חייך חיוך גדול.

"המטיילים האחרים מפריעים לעצמי מאוד, הם מציקים לו. אז אני מרחיק אותם" הוא אמר.

"מה?" השתוממתי

"אני עושה את עצמי משוגע. כולם נורא מפחדים ממשוגעים, וזה יותר קל עם הבגדים המפויחים, כולם חושבים אותי להלום חשמל" הוא אמר בגאווה.

"מה אתה סח" הסתכלתי עליו. "אני מתרשמת מאוד"

"כן, זה נהדר, במיוחד הקטע שבעטתי בכבשה, לא ידעתי שיש בי יכולות משחק כאלה". הוא אמר והזיז את ידיו ורגליו במהירות, כמו בתנועות נינג'ה.

צחקתי קצת. אני הוא חבר נהדר, חבל שהוא מסתבך בצרות.

אנוכי התעורר ובא לעברנו.

"אני רואה שאתם נהנים לכם כאן. אבל אנחנו צריכים לשלם 800 צדפות" אמר אנוכי בכעס ושילוב ידיים "מאיפה לעזאזל נביא צדפות?" הוא שאל בתוכחה.

"נתפלל" עצמי אמר בלחש. זו המילה הראשונה שהוא אומר לנו כל הטיול. כמה משונה.

שבוע לאחר מכן התחיל להגמר לנו האוכל, אז עצרנו ללקט פטריות.

"אתם רואים את זה?" אמר עצמי, והסתכל לעבר הים.

"כן, מה זה?" שאל אני.

"זה שפל" השתומם אנוכי.

הסתובבתי לכיוון אליו הם הסתכלו. הים נסוג כמעט לגמרי אחורה.

"זה כמו אצל משה." אמר אני בסימן קריאה גדול "אפשר לעבור" הוא הוסיף. "וגם יש שם צדפים" הוא קרא בהתלהבות והתחיל לרוץ לעבר החוף.

"אל תיהיה טיפש, אני" אמרתי. "עומד להיות צונאמי, אנחנו חייבים לעלות גבוה יותר" הוספתי בבהילות.

הכל התרחש בזריזות גדולה מאוד, לקחנו את הציוד שלנו וטיפסנו בכל המהירות שיכולנו לגייס.

"הכל בגללך" אנוכי הטיח באני "הרגזת את האל עם משחק השגעון שלך"

"אל תאשים את אני, זה בגללי" עצמי אמר בשמחה. "זה כי התפללתי לצדפות, עכשיו הוא יביא לנו"

אנוכי כמעט התפלץ "נראה לך שאתה יכול לשלוט במשהו כמו הים בגלל תפילות? הגזמת חבריקו"

"המלך נמרוד מת בגלל יתוש" אמר אני, מנסה להכות ביתוש תועה, ממשיך את העמדת הפנים.

הייתי חסרת אונים לחלוטין עם החברה האלה שהשתהו יותר מדיי זמן בפטפוטים, ולא מיהרו בכלל לעלות למקום בטוח.

ואז שמעתי קול מעבר לסלע גדול. "במה אתם מתעסקים עכשיו? אתם רציניים? מבזבזים לי אוויר על צעידות? לכו מהר יותר"

מיהרנו לעבר הסלע. ליד הסלע היה מטייל שנראה לנו מוכר, הוא עמד ליד עמוד מתכת גדול וכרך את כף ידו בכפות ידנו כדי לעזור לנו לעלות.

"מה זה?" שאל אני. והחווה את ידו לעבר עמוד המתכת

"זו הרקה" אמר המטייל .

"מה זו הרקה?" שאל עצמי בלחש.

המטייל הביט בו "אתה מוצא חן בעיניי" הוא נגע בידו של עצמי, עצמי מייד השתבלל, סמוק לחלוטין.

"אל תיגע בו! אני אזפזפ אותך" אמר אני.

המטייל התיישב חזרה על הסלע וענה לשאלתו של עצמי "הרקה נועדה לברקים, הם פוגעים בעמוד החשמל במקום בבני אדם"

"מה?" איפה זה היה עד עכשיו?" תמה אנוכי וגרר את אני לעמוד המתכת. "הוא משוגע על כל הראש, אתה מבין?" אמר למטייל.

"כן, הוא איך הוא אמר, מזופזפ?" שאל המטייל בבדיחות דעת.

"תגע בזה" ציווה עליו אנוכי והחווה להרקה.

אני החזיק בהרקה.

"אפילו חוט מנפש מולידו" אני ילל. פעור פה הוא חייך אליי וקרץ.

כמעט יצאו העיניים לאנוכי. "זה לא עוזר, ההרקה המטומטמת שלך" הוא אמר למטייל. "הוא ממשיך להיות משוגע"

"מה? פגע בו ברק?" הסתכל המטייל באני המפויח.

אני חייך אליי חיוך ממזרי.

"אתה יודע שאני יכול לראות את החיוכים שלך" אמר לו המטייל.

"בסדר נו, פגע בי ברק, אבל הכל טוב" השיב לו אני. הוא ניער את חולצתו המפויחת ושילב ידיים ברצינות.

אנוכי הביט בו. "מה, כל הזמן הזה העמדת פנים?" הוא שאל את אני.

"אולי. החיים מאוד מוזרים" השיב לו אני. ואז הוסיף "אתה יודע משהו מעניין על העמדת פנים. פנים, ובפנים, והים זה אמא בצרפתית".

"אין קשר בין הדברים האלה" אמר אנוכי. "מה עניין שמיטה להר סיני". הוא הוסיף

"מה עניין הים להר הסינית, אתה מתכוון" הקניט אותו אני.

עצמי פתאום השמיע קול גדול ורועם לעבר אנוכי. "יש קשר בין כל הדברים הללו. אתה פשוט לא יודע להבחין בינהם" הוא אמר לאנוכי. הם המשיכו להתווכח.

"טוב, נשאיר אותם לבד?" המטייל הביט בי בעיניים נוצצות. הוא היה חטוב וגבוה וישר.

הלכנו לשחק מאחורי עץ, שומעים את הלמות קצף הים חובט בדפנות ההר, ואת עצמי אנוכי ואני מתווכחים.

כשחזרנו הם חייכו במתק שפתיים. "מה עשיתם שם?" שאל אני, מסובב את כול גופו הנה והנה בשובבות.

"אהבה" אמר המטייל. "עכשיו, שמעתי שאתם צריכים צדפים, נכון?" הוא אמר, והחווה לעבר צד ההר. כשהתייתמו הגלים נחשפו הרבה מאוד צדפות קטנות ונוצצות.

"יש כאן 800?"" שאל עצמי.

"הו, הרבה יותר" אמר אנוכי, שיניו נצצו גם הן. "אתם יודעים, לא כדאי לעשות אהבה לפני שכותבים את השם שלכם בספרים" הוא הוסיף ברוגז אלינו.

"השם שלהם כתוב בספרים לפני שהם נולדו" אמר אני, ואז הוסיף "חבריקו" ותקע מרפקיה לאנוכי.

המשכנו לטייל עם המטייל שנוסף. הוא היה מקניט אותנו לעיתים קרובות. לפעמים זה הצחיק אותי, אבל לילה אחד הוא לקח אותי הצידה ושאל "ממתי את מכירה אותם?" והחווה בראשו לעבר אני עצמי ואנוכי, שהתחממו באש שיצר.

"מאז שנולדתי" אמרתי.

"והם לא נראים לך קצת משונים?" הוא שאל. "במיוחד אני, הוא כל הזמן מדבר במשלים, ממש משונה"

חייכתי חיוך גדול. "לא, אני שומרת עליהם. והם שומרים עליי".

"טוב, זו עסקת חבילה?" הוא שאל, פורם את חגורתי.

"כן"

אני פתאום הפריע. "אפשר לזקוף את החזה כאן?" הוא שאל, מביט בתשוקה במטייל.

אנוכי הגיע אחריו. "אל תפריע להם" הוא אמר, מנסה לא להביט בנו. ואז ענה לאני "אפשר לזקוף את החזה רק כשהם יכתבו בספרים, אתה מבין?"

אני הינהן. "כל מה שאני רוצה זה לזקוף את החזה" הוא אמר בצער. עצמי ניחם אותו בטפיחות כתף חוזרות.

בערב השישי הגענו לפסגה. לא היה שם אף מטייל, ולא היה שם קול. המטייל נרדם מאחורי סלע והשאיר אותנו לבד. "אני כבר מכיר את הפסגה" הוא אמר. בפסגה אפילו הרוח לא שרקה.

"הכל כאן זה שמיים" אנוכי אמר.

"כל כך שקט כאן" אני הפריע.

ואז עצמי עשה דבר משונה ביותר. הוא התחיל לרקוד.

"לא ידעתי שעצמי יודע לרקוד ככה" אמר אנוכי בהתפעלות

"כן, אתה אחלה" עודד אותו אני "אתה עף" הוא קרא.

עצמי המשיך לרקוד, זה באמת היה נראה שהוא כמעט עף באוויר.

שתקנו והתבוננו בו שעות ארוכות, מהפונטים מתנועות כנפי מעילו המשוחררות.

"זה לא היה כל כך רחוק, דרדסאבא" אמר לי אנוכי בחיוך, בכיסו צדפים רבים.

עצמי היה עייף, חיוך גדול של פיוס עלה על פניו כשחזר אלינו.

"כמעט עפת" אמר אני בהתרגשות בדרך חזרה למטה. והתחיל לנסות לזרוק את עצמו מההר "אני גם יודע לעוף" הוא קרא. עצמי הביט בו בזעזוע קל.

"אף אחד לא יכול לעוף" אמר המטייל. "אולי רק ציפורים"

"מלאכים יכולים לעוף" השיב לו אני בחוצפה.

"אתה רוצה להיות מלאך?" שאל המטייל את אני. "זו עבודה קשה מאוד".

בדרך למטה למישור המשיך המטייל להקניט את אני.

"האיש הזה מפריע לכם?" הגיע המפקח.

"לא לא" התבוננתי במטייל. "הוא כרגע לא יודע לאהוב אחרת, נלמד אותו רכות". קרצתי לאני המדופרס.

הוא סרק את פרצופנו וקבע. "אתם חייבים 800 צדפות למדינת פנימה".

"כן" אנוכי רוקן כיס אחד מהמקטורן שלו. "כאן יש 801 צדפות" הוא אמר.

"אנחנו לא מעוניינים אפילו בצדפה אחת יותר. תודה"

"אפילו חוט מנפש מולידו" אמר אני, כאילו נזכר במשהו.

"טוב בסדר בסדר" אמר אנוכי והחזיר את הצדפה לכיסו. הכיס השני היה עוד שמן מצדפות.

"על זה אני אשמור" אמר המטייל וניגש לאנוכי. חיש מהר הוא התחיל לרוקן את הכיס השמאלי של אנוכי.

"מה פתאום, מה פתאום? זה של חברים שלי." אנוכי ניער אותו מעליו "הם התפללו לצונאמי, והם הרגיזו את האל לצונאמי, והיא", הוא הביט בי, "היא בכלל לקחה אותנו לכאן ובגללה מצאנו את הצדפים. אתה יודע כמה זה שווה במדינה שבה אנחנו חיים?"

 

פנימה- נובלה בארבעה חלקים

20200107_214838

חלק א'- עצמי, אנוכי ואני

לפני ארבע שנים יצאתי לטיול אחרי צבא. זה היה טיול למדינה שנקראת פנימה, כי שמעתי ששם אפשר למצוא את עץ החיים. הטיול ממומן כולו על ידי הקונפדרציה הבינלאומית למסעות טרנס אטלנטים, אז זה היה בחינם, רק עם קאטצ'. לפנימה צריך דרכון שכולל נספח ובו רשימת כל הספרים שאי פעם קראת. בהתחלה רציתי לנסוע לבד, אבל הסתבכתי עם רשימת הספרים. פניתי לאנוכי, שהוא חבר קרוב ואטמיולוג. הוא אמר "כבר שולח לך" ותוך רגע הוציא נספח לדרכון. "אני רוצה להצטרף" הוא אמר אחר כך. "הבנתי שזה בחינם".

אחרי שקראנו קצת על מזג האוויר בפנימה הבנתי שהיא מדינה מסוכנת מאוד והפכפכה מאוד, אז אמרתי לאנוכי שאני מזמינה גם את אני, "הוא גם חבר" אמרתי לאנוכי, "והוא קצת מבין במזג האוויר ובסכנות, כי כל מה שהוא עושה זה לגור בבית של ההורים, לאכול צ'יפס וללמוד מטאורולוגיה באוניברסיטה הפתוחה" אמרתי.

"מדעי החיזוי, מה" גירד בסנטרו אנוכי. "טוב נו, תביאי אותו". התקשרנו לאני.

"אני בא רק עם עצמי גם בא" אני אמר לי. אינני מכירה  כל כך את את עצמי. הוא חבר טוב יותר של אני, פגשתי אותו פעם ביום הולדת שלו. בחור קטן, נרעד, שתקן. הסכמנו, קניתי כרטיסי טיסה לכולם.

"פנימה היא מדינה סוערת ואקזוטית. פתאום יכול להיווצר סערה ענקית משום מקום, ולפעמים זה בדיוק כשאתה במדבר צחיח ואין איפה להסתתר חוץ מתחת לעץ שיטה." אמר לנו אני במחוות ידיים גדולות, כשתכננו את המסלול.

לצערי מייד בהליכה מהמטוס לתחנה הראשונה גיליתי שאנוכי ואני הם חתיכת עצלנים גמורים. בדרך הם כל הזמן קיטרו וגררו את הרגליים, והלינו "מתי מגיעים?" "זה עוד רחוק?".

עצמי לעומת זאת, די שתקן. הולך איתנו, נראה כמו עלה ברוח גם כשהאוויר דומם, אוחז בכנפי מעילו תמיד ושותק, שותק, שותק. שאלתי אותו איזה חיות הוא רוצה לראות במסע, כי זכרתי שחיות זה הדבר היחיד שהוא דיבר עליו ביום ההולדת. בתגובה הוא הביט בי בזעף.

זה היה כמו לטייל עם ילדים, רק שהם כולם מבוגרים ומלאי חשיבות עצמית. במיוחד אנוכי, שהוא גבר קטן ומקריח לבוש במקטורן עבה. אני לעומת זאת, הוא איש גבוה ומבולבל שכל הזמן רוצה לזקוף את החזה. הדינמיקה הקבוצתית התחילה להתרקם כבר במטוס, והתפצלנו לזוגות תודעתית, למרות שטיילנו בחבורה.

הגענו למסבאה באיזור החוף של פנימה והתרגשנו נורא, שכן מעולם לא היינו בפנימה וזו ארץ מיוחדת מאוד, שאף אדם עוד לא ראה. "אנחנו מגלי ארצות" אני הכריז, והתחיל לשרטט מפה. אנוכי צחק על כישורי השרטוט העלובים שלו. "חתיכת חרטטן" הוא הקניט אותו. לאני לא היה אכפת. עצמי חייך אליו בשתיקה.

מחלון המסבאה ראינו הר גבוה מאוד, והחלטנו לטפס עליו. אנוכי לא רצה להשתתף. "לא הבאתי בגדים לטיול כל כך קשה" הוא אמר, מסיר שיערות חתול מהמקטורן שלו בפינצטה. "וזה גם נורא ארוך ומייגע, למה שנעלה הר?"

"זה בשביל הכיף" החזרתי לו. בתגובה הוא הרים גבות.

"אתה תוכל לכתוב על זה בספרים שלך" אני דחק בו.

המטרים הראשונים של ההר היו נחמדים, פגשנו מטיילים אחרים, שתינו שוקו עם מרשמלו, והרבה מטיילים אחרים החמיאו לנו על החברות הקרובה שלנו. אבל אז התחילה סערה. היחיד שהביא אוהל הוא אנוכי, והוא פשט אותו מהר, נכנס בו, הסתתר ולא הסכים לנו להיכנס. "אנוכי, אתה מתנהג באגואיסטיות" קראנו לו מעבר לאוהל. אבל הוא בשלו. "אם תכנסו לא יהיה לי מקום" הוא קרא לנו מעבר לדפנות הדקיקות של האוהל.

"תן לנו להיכנס" קראנו מעבר לריצרץ' הנעול במנעול.

הלכנו למערה. במערה אני הציע לחתוך את האוהל של אנוכי. "אם נחתוך אותו, נוכל להכנס" הוא אמר בהתרגשות של ילד הזורה מלח על חשופיות. עצמי הינהן לעברו בעיניים בורקות.

אמרתי להם "זה לא רעיון טוב, אנוכי ישנא אותנו על זה, כי אז גם לו לא יהי אוהל" הם שכחו מהתוכנית שלהם, וגם הסערה שככה.

המשכנו לעלות בהר. התיקים היו כבדים, והזענו נורא, והכל היה מזופת לחלוטין, והיו לנו יבלות ברגליים. ערב למחרת שמענו רעמים ללא גשם. השמיים היו צהובים. זה היה נורא מבהיל, החלטנו להסתתר בגומחה בהר. הרעמים המשיכו לרעום.

אני יצא החוצה לראות על מה כל המהומה.

הצצנו בו מעבר לחרכי הגומחה בה הסתתרנו, הוא זקף חזה, ליקק את אצבעו והרים אותה מעלה, כאילו עומד להשיב לשאלה. ואז פגע באני ברק. ככה משום מקום, בום טראח, ברק ענק ואימתני.

הוא הסתובב אלינו, כולו מפויח, נראה כהלום חשמל.

"אוי אני, לא היית צריך לצאת, חבריקו" צעק לעברו אנוכי.

אני התנהג בצורה מאוד משונה מאז שפגע בו ברק.

"הכל חשמל. הכל חשמל" הוא צעק לאורך הלילה וגופו נמלך בזעזועים.

אנוכי הרים גבה וגיחך.

הבטתי בעצמי. הוא לא אמר כלום מאז שהגענו לפנימה. "למה אתה שותק?" שאלתי אותו.

בתגובה הוא כיווץ את שפתיו, עלו דמעות בעיניו, אבל הוא המשיך בדממתו וסובב אליי את הגב.

"זה מסע מאוד בודד, במיוחד עם חברים" חשבתי לתומי.

למחרת בבוקר אני הסתודד עם עצמי. לא שמעתי כמעט כלום חוץ מציוץ המילה "מציקים". יותר מאוחר באותו היום אני החליט להשתגע, כנראה בגלל מכת החשמל. הוא קרא לכל עבר "נמאס לי מהכל. נמאס לי מההר המזופת הזה, ונמאס לי מהבגדים המיוזעים האלה, ונמאס לי מהכבשים המטומטמות האלו" הוא הלך ובעט בכבשה שהייתה בצד הדרך. הכבשה נפלה והמשיכה ללעוס עשב בשיוויון נפש.

"כולם טיפשים. כולם" הוא צעק לעבר המטיילים האחרים, ואז התנהג כתרנגולת, חוכך את פרקי ידיו בבית שחיו. הוא הוריד גרביים וקרא בהפתעה גמורה מעצמו "זה מה שרציתי כל חיי, גרביים"

התבוננו בו מסתובב סביב עצמו וקורא "אני רעב, אני רעב", מטיח את פניו ברצפה "חבל שאין לי מקור" הוא קרא בתסכול. המטיילים האחרים הביטו בו בצורה משונה, מרחיקים את גופם ככל האפשר. "אני רוצה למצוא בן אדם. בן אדם" הוא צרח לשמיים.

המפקח על השמורה הגיע אלינו חמור סבר. "אתם מכירים אותו?" הוא שאל אותנו.

אנוכי אמר "לא" בעלבון גמור והביט הצידה.

"כן, אנחנו מכירים אותו" תקעתי באנוכי מרפקיה בצלעות. עצמי המשיך לשתוק, נראה היה שהוא עצוב לראות את חברו מתנהג כך.

"שמע, אני מנהיגה את החבורה הזאת, והוא פשוט צריך מנוחה, יש מקום שאפשר לנוח בו באיזור?"

"לא" אמר לי המפקח. "אני רושם לכם קנס"

"קנס?" השתוממתי. "על מה?"

"על הפרעה לסדר הציבורי" הוא הביט בי מעבר למשקפיו.

_____________

חלקים בי ג' וד' יעלו בימים הקרובים. לכל מי שקרא, תודה על תשומת הלב וסופ"ש חמים בבית.

(הציור בפתיח- "פנימה" שמן על קנבס)

ברכות שלום מהתת מודע

מקרה מוזר ונפלא מאוד שקרה ביום ה10,000 לחיי 

ביום שלישי ה9996 לחיי גילתי במקרה (למדתי אקסל עם קולגה) שזה היום ה9996 לחיי ולכן נשארו לי עוד 4 ימים ליום ה10,000. זו חגיגה של מספר עגול ולכן תיעדתי את היום הזה, שהיה השבת הלפני אחרונה. השבת הזו התחילה באופן מזופת ונגמרה ברגע מתוך "המופע של טרומן".

וכך זה הלך:

במהלך היום כתבתי סיפור קצר כדי להפחית את מיחושי הרגשות שלי. הייתי דיי מרוצה ממנו, ואמרתי לעצמי שאני רוצה מניירות של סופר אמיתי. אז כתבתי מכתב תודות לכל האנשים שאני אוהבת. גיל בדיוק הכין פיצה לידי וניסתי להסתיר את ה"תודות" הזה כי הוא פידח אותי ופחדתי שהוא יעקוץ אותי על זה.
ואלה השורות האחרונות:
 "ולמורים הכי גדולים שלי שמעולם לא פגשתי אלא אם מחשיבים את דפי הנייר שעליהם מודפסות מחשבותיהם כמפגש…" כאן מגיעה רשימה מייגעת של סופרים, ובסופה, סופרת אחת, שהייתה גם מרצה שלי לסוציולוגיה.
עדיין הייתי מעט מדופרסת, אז הלכתי לגן סאקר. בדרך ראיתי קופסאות חשמל שהם בעצם תיבות פנדורה.

WhatsApp Image 2020-01-02 at 19.52.43

בתמונה: אילוסטראציה של דיפרוס

 

התיישבתי בגן סאקר על ספסל, מנסה להתנחם מהשמש.

ואז ראיתי אותה, את המרצה-סופרת שכתבתי עליה רגעים בודדים לפני כן.

אחרי גם התחבטויות עם עצמי ניגשתי אליה. היא הייתה לבבית ואדיבה כתמיד. היא זכרה אותי כתלמידה שלה. היא שאלה לשמי ומה אני עושה כרגע. סיפרתי לה, ואמרתי לה שאני מנסה לכתוב. סיפרתי לה על הרגע המוזר הזה בו כתבתי עליה לפני כמה שעות. היא הסכימה לקרוא ולהגיב.

ההמשך יסופר בהמשך.

על סיפור אחר שקרה באמת

פעם, כשאני ואחי היינו הרבה סנטימטרים פחות מהיום, התווכחנו עם סבתא שלי על קיומו של האל.

היא שאלה "אתם מאמינים רק לדברים שאתם רואים?". בתוך הוויכוח אמרנו "כן" כי כעסנו על המינוח "נעשה ונשמע".

בתגובה היא אמרה שבן דוד שלה לא האמין לדברים שלא ראה. ההורים שלו אמרו לו שבתוך הגוף יש איברים פנימיים. אז כדי לדעת מה יש שם באמת, הוא לקח סכין וביתר את הבטן שלו.

זה קרה בגאורגיה בשנות ה50 של המאה הקודמת.

את הוויכוח ניהלנו בביתנו אז, שהיה ברחוב רנטגן, מספר 20.

WhatsApp Image 2020-01-02 at 19.43.20

ציור שמן על קנבס, "ברכת שלום מהתת מודע". 15*15 ס"מ

הטוב ברופאים לגיהנום

לפעמים אני מדמיין את עצמי לפני וועדת קבלה לבית הספר לרפואה. יושבים שם כמה רופאים, כולם חמורי סבר, והם שואלים אותי למה אני רוצה להיות רופא. אני מתחיל לספר להם על העניין שמצאתי לאחרונה בספר האדום של המחלות, ואז אני מתחיל להיכשל במילים, כי אני מספר על מחלות שאני חושב שיש לי. ואני מנסה לצחוק איתם ולהגיד "עם כל זה כבר הייתי מת" אבל זה באמת הורס כי הם לא צוחקים, הם ממשיכים להיות חמורי סבר.

אני אומר להם שאני לא רוצה להיות רופא בכלל, אני רוצה להיות מלאך. ואני סבור שרופאים הם מלאכים. אני מסביר להם שמלאך הוא המילה לשליח, ושבפילוסופיה והיסטוריה של המדעים קבעו ששדים הם בעצם חיידקים. "אתם ממגרים את השדים, אני רוצה להיות חלק מכם". הרופאים מתבוננים זה בזה בשתיקה. "וזה מוסיף מאוד שיש לכם חלוקים לבנים, כמו כנפיים שנשפכות מעבר לשכמות" רופא אחד לפחות מחייך וטופח על החלוק הלבן שלו, איפה שהעט. הם מסתודדים קצת ומחליטים שבמקום לשלוח אותי לבית ספר לרפואה הם יכתבו מכתב המלצה לאשפוז.

 

ועגנון אחד לקינוח

"פעם ראשונה אדם לומד ומבין;

פעם שנייה לומד ותוהה: משטה הייתי בי שדימיתי מבין, הרי אינני מבין ולא כלום;

פעם שלישית מבין ואינו מבין;

פעם רביעית מבין את שלא הבין ואינו מבין את שהבין;

וכן על דרך זה פעם אחר פעם.

ואם יגע הרבה וחזר הרבה – עד ששוכח כמה פעמים חזר, ויש לו סיוע מן השמיים, הרי הוא מתחיל להבין, וזו תחילתה של חוכמה."

 

 

מניירות

העולם היה קשה וכואב וחרד בשבועות האחרונים. הרצון שלי לכתוב אחרת, בכלל לא על עצמי אלא על נושאים חיצוניים שמעניינים אותי, פשוט לא נשא פרי. הכמיהה שבכל יום אזין את עצמי באוכל בריא הוחלפה בבולמוס חטיפים וממתקים. הלחץ מכתיבת עבודות אחרי שנה של בטלה אחר הצהריים נתן את אותותיו בפנים המחוצ'קנות למשעי שלי. וגם העבר, העבר שוב התדפק בדלת ושאל אם הוא יכול להכנס. "בטח" עניתי לו, כאילו אני לא זוכרת שהוא חירב לי את הבית והשאיר גרביים מלוכלכות בכל מקום בפעם שעברה. כל הספרים שרציתי לכתוב, כל הציורים שרציתי לצייר עד סוף השנה נדחו לזמן לא ידוע.

אולי עדיין מגרד לי באגו, אולי ככה בונים חוסן נפשי. הנה כמה דברים אחרים/

המשוגע/ 25.11.2019

היום עברתי על האיסור החמור ביותר בספרי הילדים, ודיברתי עם זר.

אחר הצהריים יצאתי לבית, ועברתי דרך השוק לקנות את ההשלמות המצרכים לשבוע. כששילמתי על הקנייה האחרונה שלי בסיבוב, לקוח גדול, עם שיער שחור ועיניים כחולות דיבר עם המוכרת. הוא הסביר לה על סגולות הצמחים שהוא קנה. נראה היה שהיא לא מעוניינת לדבר.
"תודה שהקשבת" הוא אמר לה, ויצא.
בפתח היציאה הוא אמר לעצמו "תחזיק מעמד, תחזיק מעמד".

שילמתי על ענייני ויצאתי. לצערי ולשמחתי אני קוראת עכשיו את "מומו" של מיכאל אנדה, וכידוע אני אדם מושפע מאוד.

אז חיפשתי את האיש במבטי.

לא ראיתי אותו במדרכות היוצאות מהחנות, והתעצבתי. נזכרתי במקרה דומה שקרה לי לפני כמה חודשים, ובו החמצתי את ההזדמנות לשוחח עם זר. וכך היה המקרה:
נסעתי באוטובוס לכנפי נשרים, נסיעה שאני לא עורכת כמעט אף פעם, ואדם מוזר עם ליקוי בשפה התיישב לידי ואמר "תעדי?".
"מה?" החזרתי לו.
"ת'עדי?"
"אני לא יודעת מה אתה אומר" אמרתי חזרה
"את עדי?" הוא שאל שוב.
"לא. אני לא עדי" אמרתי. לפחות לא ידוע לי על כך.
אישה שישבה מאחוריי טפחה על כתפי בנוקשות. הסתובבתי "אל תדברי איתו! הוא משוגע." היא פסקה.
הסתובבתי חזרה. בכל חמשת הדקות שנותרו לנסיעה התכוננתי להסתובב אליה חזרה ולהגיד "אבל כולנו משוגעים." האוטובוס קרא בקול מתכתי את שם התחנה שלי. החמצתי. לא תפסתי אומץ, אז יצאתי מהאוטובוס חפוית ראש.

חזרה להיום. במדרכה השלישית ראיתי את האיש. הייתה לו תיק עסקים בלוי ומעיל ישן. חככתי בדעתי הרבה אם לדבר איתו, אם לשאול אותו מה שלומו, ואם הוא מחזיק מעמד. כמעט חטפתי רגליים קרות, ואז הוא סובב את פניו בחצי גורן, מתבונן על משהו בשמיים.
"אדון" קראתי לו. הוא הביט בי. "שלום, אתה רוצה לדבר?"
"לא" הוא ענה. ואז פתחנו בשיחה.
הוא שאל אותי על השכלתי, ומה פתאום אני פונה אליו, ואני עניתי לו את דרגותיי ומה פתאום אני פונה אליו. "פשוט, זה נראה שאתה רוצה לדבר" אמרתי לו. הוא הביט בי שוב "לפעמים אני מדבר לעצמי" הוא חייך במבוכה. "זה מראה על שיגעון, אני יודע, אבל אני צריך להתווכח עם עצמי".

הוא התיישב על אחד מעמודי הבטון הגדולים שבצד הרחוב וביקש המלצות לספרים ב"אנתרופלוגיה". "מה זה, חקר האדם?" "כן, זה חקר האדם" "מעניין, ויש לך המלצות לספר? ספר שאם אני קורא אז אני כבר יודע הכל על בני אדם" הוא שאל. זו שאלה מעוררת פלצות, אבל אמרתי לו "תקרא קלוד לוי-שטראוס" ו"גם קארל יונג" הוא הוציא את הקבלה מנסיעת האוטובוס שלו ושם את הדברים שם.

עכשיו כשאני חושבת על זה, זה עניין רציני, עניין קבלת הנסיעה. אין לו מקום להניח בו את רוחו.

הוא דיבר קצת על האוניברסיטה ואיך זה היה בשבילו, כשלמד מחשבים. "זה כמו אישה יפת תואר שהיא עקרת בית גרועה, את מבינה?" כן, הינהנתי, הרי אני ברגעים אלו כותבת במקום לבשל, ולפעמים גיל אומר לי שאני יפת-תואר.

"וזה מקום שאי אפשר לעבוד בו" הוא הוסיף, מלין על האוניברסיטה.
"כן, כל חכמה שאין בה מעשה מביאה לידי עוון" אמרתי.
"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל, מסיט את שיערו אחורה.
"49" אמרתי
"הו, הרבה יותר" הוא ענה
"אבל יש לך כל כך הרבה שיער" אמרתי.
"זה הכל צבוע" הוא אמר ברצינות רבה.
החלפנו עוד כמה מילים, והמלצתי לו על ספר נוסף "הספרים החשובים ביותר הם ספרי ילדים" אמרתי, ואז אמרתי לו "תקרא את מומו של מיכאל אנדה"
"אנדה? כך כותבים?" הוא הראה לי את קבלת הנסיעה.
"כן"
"על מה זה?" הוא שאל.
"על זמן" אמרתי. "מעניין." "טוב, אני צריך לזוז" הוא אמר. "תודה שנתת לי תשומת לב, ושהקשבת"
"תודה לך".

פתאום הפנים שלו התרככו מאוד, והוא חזר ואמר "אני יודע שאני מדבר לעצמי ברחוב אחר הצהריים, ובאוטובוס, זה לא מראה על שיגעון?"
כיווצתי גבות, וניענעתי חזק את הראש "כולנו משוגעים".

ההבדל היחיד ביני ובינו הוא שכשאני אומרת לעצמי "תחזיקי מעמד" רק אני שומעת.

"טוב, תודה לך"

"תודה לך" אמרתי, ומיהרתי מהר מהר הביתה, מביטה מעבר לכתף לראות אם עשיתי טעות, אם האיש הנחמד הזה מסתיר בתיק העסקים שלו מפלצות, אם כשאמר "אישה יפת תואר" והביט בי הוא החליט לעקוב אחריי ולתת בי אותותיו כחגיגות יום השנה לאלימות נגד נשים. אם הוא מסוכן, אם הוא זר, אם הוא מוזר, אם הוא אורב עם תכניות שטניות בראשו ומספריים בידיו.

אבל האיש המשיך בדרכו.

הגעתי הביתה, נעלתי את הדלת בקירקוש חפוז, מבוהלת מרוב אומץ.
הוא לא אמר לי את שמו כששאלתי. אז אמרתי לו ששמי ליאור. "זה שם של גבר" הוא חרץ.
"כן" עניתי, ושילבתי ידיי מפני הקור.
הלכתי לבשל, כי אינני עקרת בית.

___________________________________________________________________________

מניירות/ 11.12.2019

מניירות הן השפריצים של אדם שחושב שהוא יודע מה הוא עושה.

למשל כותב שמקשט את מילותיו במלמלה ונצנצים, בטוח שכל מילה שיוצאת לו מהפה שווה זהב.

אינני מקצועית בכתיבה, הנצנצים הסרבנים עוד נשארו לי בגומחות של האוזן.

או צייר שמקשקש מאחורי הדמות שצייר כדי להבדיל בין הרקע לדמות.

אני עוד כל כך לא שלמה בציורים, עוד אין לי אורח רוח וסבלנות הדרושים לציירים ראליסטים.

או שחקן שמודע למבט הקהל ובתגובה מחזיר מבט מזוגג, כזה שאפשר לזהות "אני יודע שאתם מביטים עליי, אני יודע שאני יפה, אני יודע שאני הכי טוב"

אני לא יכולה לשחק ליד כל אדם, רק מול זה שאוהב אותי באמת.

או רקדן שמנסה כל כך למתוח את שריריו עד שהם רועדים

ריקוד? היום לא הבדלתי בין זרוע שמאל לירך ימין, רק היום למדתי מה זה אומר "לאסוף את הבטן".

מניירות הם צעקותיהם של אלה הלא מודעים לכוחם, לגבולותיו ולעוצמתו.

מניירות הן לחישותיהם של המנסים לשאת את כוחם ולהניף אותו למען תשואות הקהל, למען ההזדהות, למען הידיעה שאני שבר כלי, מרוב כוח. הוא כל כך כבד.

כל כולי מניירות. הנפות שיער, חיוכים מאולצים, עפעופי השווצה. הנה, תראו אותי מנסה.

שקוף

1

ביום כיפור של שנת 98 הייתי בת שש, וציירתי את אלוהים. היכולות השכליות המופשטות שלי עוד לא היו קיימות, אז ציירתי אותו כמו הדימויים הנוצריים שראיתי בטלוויזיה: זה היה ציור של איש זקן ומזוקן שיושב על ענן. סבא שלי נכנס לחדר כדי להבין מה אני מעוללת, הביט בי ואמר במתיקות

"אסור לצייר את אלוהים" ואז חשב קצת ואמר "במיוחד לא ביום כיפור".

2

בשיעורי ציור יש נוהג נהדר ובו כל אחד מראה בסוף השיעור על מה הוא עבד במהלך השיעור. ואז מדברים על הציורים. בדרך כלל אומרים  מה יפה, וכשמדברים רק על מה יפה זה שיעמום נוראי.

אתמול נעמדו מאחוריי שני הציירים מוכשרים בחוג, ואמרו לי בדיוק מה הבעיות שלי. "עשית החלטות מוקדמות מדיי עם הצבע"  אמר לי צור. הסתובבתי אליו.  "זה מת" הוא אמר. שמחתי כל כך בביקורת הזו, כי היא הייתה מדוייקת, הסתובבתי חזרה לציור. אין בו שום זוהר, הוא צדק.

"על מה אתה מדבר, הצבעים טובים, זה פשוט לא מדוייק" אמר ישראל, והתיישב במקומי, "את צריכה לעשות את זה מדוייק, כמו קוביזם" שניהם חייכו אליי, הם כנראה יודעים שאני צמאה לידע, אז הם גם פליקו מחמאה. "כל הכבוד על האתגר שלקחת, שקיפויות זה דבר כל כך קשה".

3

בצאת כיפור של שנת 2007 הייתי בת 15, ומשפחתנו התכנסה במטבח. כולם ישבו ושאלו אותי למה יש פתיבר וממתקים בחדר שלי. כלומר, למה לא צמתי. עניתי בצהרה פרועה: אין אלוהים. "מה זאת אומרת אין אלוהים?" שאלו אותי, וסבא שלי הדגיש "זה כמו שתגידי שאין שמש". הוא לקח את הטלית שלו, הניח אותה עליי ומילמל את תפילת הכוהנים. כמה שבועות אחרי זה הוא וסבתי קיבלו אותי בחיוך בפתח הבית. "קיבלנו טלפון מהספרייה, אנחנו רואים שהתעשתת" הם אמרו לי בגרוזינית. "מה?" תמהתי.

"הזמנת את הספר "יש אלוהים" והוא הגיע".

צחקתי לעצמי. הם לא ידעו ששם הספר הוא " יש אלוהים?" סימן שאלה, לא סימן קריאה. וכתב אותו ריצ'רד דוקינס, אולי הגורו המודרני של האתיאסטים.

4

אתמול בחוג המורה הינהנה כששמעה את הביקורת של הציירים האחרים.

"שקיפויות זה באמת קשה, זה טוב שלקחת על עצמך את התרגיל הזה."

עניתי לה ש"אני עוד לא יודעת לצייר אור."

"אבל הכל זה אור"

היא אמרה.

5

WhatsApp Image 2019-11-27 at 10.06.18

6

"בחיים הרוחניים של החסידות, שבובר מתאר כאן בצורה גאונית, חובתו העליונה של אדם טמונה בהעלאת הניצוצות האלוהיים. דרך עבודת הגילוי של הנקודה האלוהית בזולת, אדם זוכה לחירות אמיתית ונמלט מעולם ההכרח. הניצוצות הקדושים שנגאלו מובילים למקור החיים ומעיין האור. חיים שכאלה, כה מיוחדים וכה לא-טריוויאליים בנתינה לאלוהים, באים לידי ביטוי בנתינה צנוע לאנשים אחרים. השכינה שבה מגלותה כאשר האדם מוציא לחופשי את הניצוצות האלוהיים באמצעות קיום שרוח הבריות ורוח המקום." (אפרים מאיר, דברים על "גוג ומגוג" של מרטין בובר)

7

"נו ליאור, אז ראית כבר את האור?" שאל אותי נמרוד, חבר ללימודים שפגשתי ברחוב

משכתי כתפיים, כיווצתי גבות ושפתיים, נענתי את ראשי שמאלה וימינה

אבל לא אמרתי לא.

8

"ובשורה האחרונה של הכיתה ישבה ילדה שסבלה מבעיות קשב וריכוז, ובדרך כלל התקשתה להתרכז בשיעור, אבל באותו יום הילדה ישבה יותר מעשרים דקות וציירה משהו, בריכוז עמוק, לגמרי בתוך הציור שלה. והמורה הסתקרנה וניגשה אליה, ושאלה "מה את מציירת"?

והילדה, בלי להרים את העיניים, אמרה, "אני מציירת את אלוהים".

אז המורה אמרה, "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה".

והילדה אמרה, "עוד רגע כולם יידעו". " (יאיר לפיד על קן רובינסון, "המקום הנכון") 

 

מור"ק לילה: מסטיק, יתוש וישישות המוזיאון

1

הלילה בשעה 3:40 רצחתי בדם חם יתוש.

התעוררתי מזעקת הכנפיים שלו. כך הם משמיעים את הצחוק המרושע שלהם.

אחרי שהתעוררתי הלכתי לשים קרח על הזרוע המנוקבת שלי. כולה הייתה תלוליות אדומות. כעסתי. הרי ידוע בבית שאול-שי שיתושים אוהבים רק את גיל. מה פתאום היתוש הזה נדבק אליי.

נזכרתי בחלום שחלמתי לפני כן.

2

בחלום אני מנסה לצאת ממוזיאון ישראל, ואישה זקנה יושבת שם עם דו"ח ואומרת לי "אם לא תגידי מה למדת היום, אני לא יכולה לתת לך לצאת, אני צריכה לכתוב את זה כאן". היא מחווה לדו"ח.

אני מנסה להגיד כמה דברים.

אני זורקת לה ביטויים כמו "אחדות הניגודים" ו" סטורקטורליזם" והיא לא מקבלת אותם. בנתיים נשרך מאחוריי תור ליציאה.

"תגידי לה משהו שכתוב כבר ברשימה" השומרת שלידה לוחשת.

אני אומרת לה משהו שאני קוראת, והיא אומרת לי "את לא יכולה להעתיק". למרות שכל השאר העתיקו כמו שאני רואה ברשימה.

אז אני זועמת. מניפה אותה הצידה עם היד ויוצאת בתוכחה. התור שנשרך מאחורי גם הוא יוצא לאט. האנשים שם טופחים לי על השכם ואומרים "כל הכבוד לך, היא הייתה מציקה". אני מתחילה לגרד את החלק העליון של הזרוע.

3

לא יכולתי להמשיך לקבל מחמאות על אסרטיביות- החלום שלי, כי היתוש העיר אותי.

אחרי שהצמדתי קרח לזרוע מספיק זמן, חזרתי לישון.

היתוש זימזמם לידי.

קפצתי והדלקתי את האור.

גיל הביט בי, מסנוור, "מה?" הוא שאל בעייפות.

"יש כאן יתוש. אני אהרוג אותו." אמרתי לו בנחישות.

בתגובה הוא התחפר בשמיכה. ואז, לא עברו כמה שניות, ושמעו מה קרה.

כנראה נתקלתי ביתוש המטומטם בתבל. כמו במשל השועל והכרם בטנו הייתה כבדה מדיי והוא היה איטי למדיי, והוא חיפש עוד דם, הזלזלן, אז הוא פשוט עף באיטיות לתוך—-כף היד שלי.

טראח

מחצתי אותו למוות בכל הזריזות שיכולתי לגייס. וניגבתי את השאריות המובסות שלו בנייר טואלט.

"גיל, הצלחתי להרוג אותו" אמרתי לגיל בהתלהבות.

"בטח" הוא המהמם. הרי האיום האסטרטגי הופרח לאוויר רק לפני כמה שניות.

"אתה לא מאמין? בוא לראות את הנייר שבפח!" צהלתי

"בסדר ליאור, הרגת יתוש. תני לישון".

4

כשנשכבתי חזרה מתחת לשמיכה, רציתי להגיד לשומרת הזקנה בחלום את הדברים הבאים:

"אי אפשר לדווח על כל דבר שהבנת. לפעמים צריך לנוע. בכל הזריזות שאתה יכול לגייס לעצמך".

5

קטע מתוך יומן, 2014:

"בזמן שאני חוטפת חתיכת בחילה מהאגדות לגבי העבודה הזאת,  שתי נשים במוזיאון יושבות ומסתכלות על ציור מהמאה ה18, נראה לי. הן דיי מבוגרות, בגיל העמידה. הן מסננות דברים על היצירות שבגלריה ממול

"הוא לעס מסטיק וצילם את הצורות, פששש"  הן אומרות בנימת זלזול מובהקת. "איזה שטויות יש בעולם היום".

אני מגחכת לעצמי ומסתכלת על הצילומים של המסטיק הצורני. כתוב שם משהו על צהריים מהבילים במקום אקוזטי וההברקה כי יש לו פסלים מופשטים בפה, אז הוא חייב לצלם את זה.

בהתחלה אני חושבת- היי ,דווקא מגניב. אבל זה רק כי הזקנות יצרו אצלי אנטגוניזם. אחרי זה כשאני מטיילת אני מחליטה שזה בולשיט מוחלט אבל יש בזה משהו קטן, גרעין של אמת שאני כמהה לו.

כשהייתי בת 15 הלכתי לחוג והיה בו מורה לתולדות האומנות. באחד השיעורים על רות'קו שאלנו אותו מה הקטע של אומנות מודרנית. הוא ענה, קצת בעצבים "זה כמו שאתם אוהבים מותגים, נגיד קונים רק ג'ינס של דיזל, אז יש אמנים ויצירות שהם מותג, מותג של אומנות מודרנית, בסדר?" הוא אמר, והמשיך בשיעור.

נראה לי שהוא או לא מבין מה זה אומנות מודרנית או שהוא פיספס את החלק של ההוראה הנכונה, אבל גם לי קשה לנסח במילים מה זה. אני אנסה:

הפשטה מוחלטת של עקרונות במובן הפיגורטיבי."

6

הצהרת כוונות:

יהיה כאן פוסט רהוט וקוהרנטי על אומנות מופשטת.

אמנות מגומי לעיסה

מקור: בן וילסון 

(זה לא פסלי המסטיק המדוברים ביומן, אבל גם מגניב)