ימות המשיח פתרונות תקשורת

ניסתי ללמוד גמרא פעם, בשיעור השני, כשהתסכול מהארמית ומהמעקב העיקש אחרי חוט המחשבה של דיון בחוקי בנייה מהמאה ה2 לספירה גבר עליי, שאלתי בשאת נפש "למה לעזאזל אני צריך את זה?" היושבים בשולחן השתתקו, ואחד מהם הסתכל עליי בכעס ואמר "אם לא היינו לומדים גמרא, זה כמו לנסות לשלוח מייל עם כתובת לא נכונה, אתה מצפה שהדברים שאתה כותב ישלחו?"
חשבתי על זה היום, ואמרתי לעצמי: אבל אני מהמטורללים שלא צריכים מייל כדי לדבר עם אלוהים. לי יש ערוץ ישיר. הנה למשל שיחה אופיינית.
אני: אלוהים, אני בסדר? אני עושה בסדר בעולם?
אלוהים: אני סבור שכן, אתה עושה מה שאתה יכול.
אני: ואני אצליח בחיים? אני אצליח להגיד לאחרים את הצדק? והאמת?
אלוהים, מצתחק: כן, כן. בהחלט.
אני: זה באמת אלוהים או שזה קול פנימי?
אלוהים: אולי אלוהים, אולי.
אני: אלוהים, אני מתבייש לשאול, אני המשיח?
אלוהים: לא. לא.
אני: יש משיח?
אלוהים: שותק זמן מה.

ואומר: לא, אין.
אני: באמת? אז למה..?
אלוהים: נוצר קצת בלבול, זה לא אדם אחד. זה שם פועל. הגאולה תבוא כשאדם משיח עם עצמו. כלומר: משוחח. תראה איזה שלום יש בתוכך, כשאדם משיח עם עצמו, הוא לא רוצה להתפוצץ לכל עבר, הוא יודע את הגבולות של עצמו, וכך הוא חי גם בשלום עם אחרים, כן? ואז יכתתו חרבותיהם לעטים. כן, זה עטים, לא אתים, ישיעה באמת לא ידע לאיית טוב. בקיצור, אתם בדרך לשם, איזה 1000 שנה וכולם ידעו לדבר עם עצמם, יש לכם את האיך זה נקרא "פסיכואנליזה" ו"זן בודהיזם" וכל התפילות החסידיות והספרי עזרה עצמית, בקיצר אתם משיחים לעט, אבל שמע, כבר אמרתי לכם:
"וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ."
מה, לא מובן?
אני: כן.כן. אני יכול לכתוב את זה?
אלוהים: בנתיים, שמור לעצמך את הסקיצה, אחר כך תגיד לאריאל שאפשר למצוא אותי באאוטלוק, שיכתוב "אלוהים" ואז ctrl+K

ימות המשיח

_____________________________________________

יום כיפור תמיד בא לי בטוב. כרגיל כמו בכל שנה, חטאתי בהשווצות וחוצפיות, בבושות ובכעסים וזיופים. לא נורא, אני אנושית, נשתדל להפחית בכך בשנה הבאה. *טופחת לעצמי על הראש ברכות*

____________________________________________

ודבר אחרון, בחיי. בקישור יש סיפור קצר נפלא של עוזי וייל על סתיו שנקרא "אלא שאז קרה דבר שלא אשכח כל חיי"

אני שומרת לעצמי את המשפט הבא מתוכו: אזהרת ספויילר

" וידיעה שאם היא יכולה לעשות דבר כזה, אז בוודאי אפשר לעשות הכל, הכל, לחיות לנצח, לאהוב ולהתאהב, להתגבר על כל הצערים, הכל אפשרי, רק תפעל מהר ומבריק ואל תתבייש מכלום ותראה איך הכל אפשרי."

צום קל לצמים, ובינג' טלווזיוני נעים למנטפלקסים

 

מודעות פרסומת

זה שלך?

קרו שני ענייני כתיבה מדהימים לאחרונה. הראשון הוא ששוחחתי שיחה קצרה עם יואל הופמן, השני הוא שהבוקר תפס אותי שיר.

____________________________________

אתחיל בשני. לפני כמה שנים ראיתי את ההרצאת הטד המקושרת כאן של אליזבת' גילברט. תראו אחר כך, והיא אומרת שם, בערך בדקה העשירית, שהיא פעם ראיינה את המשוררת רות סטון, ורות סיפרה לה ששירים התנהגו באופן מוזר כלפיה, הם היו דוהרים אליה מעבר לנופי וירג'ינה הכפרית, וכשהיא הייתה שומעת אותם מגיעים, היא הייתה צריכה לרוץ לבית לחפש עט ונייר כדי לממש אותם. אם היא לא הייתה מספיקה, הם היו ממשיכים הלאה "לחפש משורר אחר". "כמה משונה" חשבתי לעצמי אז, כששמעתי את זה לראשונה. אבל היום, דהר לעברי שיר.

ראיתי סרט בנטפליקס (to the bone, הוא נהדר), ובסרט הקריאו את השיר "אומץ" של אן סקסטון. כשסיימתי את הסרט, רציתי לקרוא את השיר שוב, קראתי אותו ועוד כמה שירים שלה, וקצת על החיים שלה בבתי חולים הפסיכאטרים. ואז פתאום-משום-מקום תפס אותי בקצוות שיר. הוא התחיל לרכוך את עצמו, והרגשתי שאני פשוט חייבת לרוץ ולחפש נייר ועט. רצתי בדירה של הוריי אחוזת אמוק, ומבקשת מ2 השורות הראשונות לא לעזוב, חוזרת עליהם שוב ושוב. ואז התיישבתי עם עט ונייר מהמדפסת, והנחיתה הייתה רכה.

הנה הוא לפניכם, לא אכפת לי אם הוא טוב או רע, כי הוא כלל לא שלי, הוא בטח היה שייך לאן סקסטון פעם כשלא היה לה נייר. בכל אופן אני שמחה בו, וגם ניקדתי אותו בנקדן האוטומטי, כי למה לא.

שיער

עָלַיִךְ לִשְׁמֹר עָלָיו בְּאֹרֶךְ כְּזֶה
אַחֶרֶת יִשְׁתַּפֵּל מֵעֵבֶר לָעוֹר
כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי יוֹתֵר
לְדַעַת אֵיפֹה עַצְמֵךְ מַתְחִילָה
וְאֵיפֹה הוּא נִגְמָר

הַשְּׁלוּחוֹת הַמַּחֲטִיּוֹת שֶׁלָּךְ עֲשׂוּיוֹת לִהְיוֹת
לְיֹפִי אַצִּיל
אוֹ לְדוֹקְרָנִים הַנִּנְעָצִים
בְּבָשָׂר גַּלְגַּלֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים
מוֹנְעִים מֵהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ בְּבִטְחָה.

גַּלְּחִי אוֹתוֹ
מָרְטִי אוֹתוֹ
קִצְצִי בְּמִסְפָּרַיִם קֵהוּת
זִכְרִי;
גְּבוּלוֹת אֵינָן אֶלָּא
מְקוֹם מִסְתּוֹר.

_____________________

עניין מספר 1: שוחחתי עם יואל הופמן. זה קרה ב23 בספטמבר בשעה חמש וארבעים, והשיחה ערכה 2 דקות ו30 שניות. אלה כלל הפרטים העניינים, אבל יותר חשוב זה איך זה קרה. אז כך:

אני וחברי הטוב אבי, שגם אותו לפעמים תופסים שירים, מאוד אוהבים את יואל הופמן. יואל הופמן אף פעם לא מתראיין אז קשה לדעת אם הוא אמיתי או שהוא מכשף מערבות הצפון, ולכן רצינו ללכת לבקר אותו. ידענו שיש אנשים שהולכים לבקר אותו, ואני אפילו פעם קראתי כתבה על מסע למעלות תרשיחא שערך אחד ממעריציו. הוא לא פירט בכתבה על השיחה עם יואל, כדי לשמור על פרטיותו (אם אתם תוהים איזה מין חיה הוא יואל הופמן, הוא בבירור ארנב). אבל גם שמענו על אנשים שהלכו לבקר אותו כאורחים לא קרואים, והביקור לא צלח מסיבות כאלה ואחרות, אז החלטנו קודם לשלוח גלויה. את הכתובת אבי השיג מדרור בורשטיין.

שלחנו גלויה ובה כתבנו שאנחנו נשמח לשבת איתו לתה ולשוחח איתו, כמצוותו ב"מצבי רוח", בו הוא כותב שהיה מעדיף, אם היה יכול, לשבת עם קוראיו לתה ולדבר על החיים. הוא התייחס לכך בשיחה, אבל מסיבות שלא אפרט, כי בכל זאת במיץ פטל עסקינן, הוא לא יכול להיפגש. הוא היה איש לבבי, וזה היה מאוד מחמם את הלב לדעת שהוא פשוט איש. הגיבור שלי הוא אדם דיי חמוד וקצת מבוגר, וזה ריגש אותי מאוד שהוא טרח להתקשר. ריגש אותי עד כדי כך שאני חושבת שקרעתי לו את עור התוף כשהוא אמר "שלום, אפשר לדבר עם ליאור? מדבר יואל הופמן", ובכמה שניות הראשונות לא הבנתי, וכשהבנתי צעקתי "מה!אני מדברת עם יואל הופמן!"

אני גרופית אמיתית. גיל צחק עליי מול המשפחה ש"מה שאני עושה זה לכתוב מכתבים לסופרים, איזה שעמום". אכלתי את הדג ושמרתי את זה איתי, לו הרי יש חיבה יתרה לקלפי פוקימונים, ואני אמשיך לכתוב לסופרים.

______

" "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?…" (יואל הופמן/"מצבי רוח")

גידול אקספוננציאלי של אקונומיקה

1

בבית ספר בנתניה לפני כמה שנים תלמידים הואשמו במריחת צואה על הקירות, על מנת להתעלל במנקה. בכל פסח, תושבי היישובים הסובבים את הכינרת והנופשים באיזור סובלים מערימות מהבילות של זבל במצבי צבירה שונים. ברחוב בו אנחנו גרים בנחלאות הקירות משובצות באזובי קיר, והמדרכות בשבבי צואה. למה כל כך מלוכלך כאן?

2

הברקות- ביוני 18 הנבחרת היפנית של המונדיאל שיחקה משחק מבריק מול בלגיה, אבל יותר חשוב מכך הוא השיח שנוצר על איך שהם עזבו את חדר ההלבשה שלהם. חדר ההלבשה נותר מקורצף ומצוחצח, בזכות אותם שחקנים, שמורגלים לנקות אחר עצמם מילדות. בית הספר היסודי ביפן שם דגש על הרגלי ניקיון, נימוסין ודרך ארץ יותר מלימודי הדציפלינות העיוניות. ולמרות זאת, הם החלוצים ברובוטיקה. אני חושבת שהתפקיד הראשוני של הרובוטים יהיה ניקיון, כמו האיי-רובוט, שואב האבק. לא בכדי פיקסאר בחרו ברובוט אוסף פסולת כאבטיפוס הראשוני של הרובוטים  ב"וול-אי".

3

הייתי ביפן, היה יפה, אך משעמם. האנשים צייתנים מדיי, ביישנים מדיי, יש להם קווים שבהם צריך לעמוד בכל תחנה, וגם בבתי הספר. הפארקים והפגודות חדגוניים, ואין מראות מהממים כמו במחנה יהודה, של ילד בן 6 מנגב לחברו מופשל-המכנסיים את הטוסיק,  או איש מבוגר מגרד את זיעתו באמצעות הרב- קו שלו, ואז מטפטף אותה לרצפת האוטובוס. זה לא שגועל הוא נפלא, אבל הוא בהחלט קצת יותר מעניין מטחב- הצמח השולט בפארקים היפהפיים של יפן.

4

כשהייתי בכיתה ו' ישבתי על השולחן ודיברתי עם אחת הבנות המצטיינות של הכיתה. היא אכלה בננה. אתה הקליפה היא זרקה על רצפת הכיתה למרות שהיה פח עם שקית במרחק צעדים ספורים ממנה. לא הבנתי מה הסיפור. למורת רוחם של חסידי גישת "החלונות השבורים", גם הכיתה הייתה דיי נקייה. שאלתי אותה למה היא לא זרקה את הקליפה לפח. היא משכה בכתפיים.

4

בבתי הספר בישראל החינוך לניקיון כמעט אפסי. המוסדות מעסיקים עובדי חברת קבלן לניקיון.  לפעמים, אתם בטח זוכרים איך היינו צריכים לקראת פסח להביא מטליות וסקוצ'ים אדומים-ירוקים מהבית, קערה מלאה מים וסבון ירוק, ולשפשפף את השולחנות האפורים שחוללו בכתובות, חריטות ושליפים במהלך השנה. תמיד היה עומד תלמיד תורן לחכות בחוץ שהשולחנות יבשים, ולשמור שאף אחד מהכיתות האחרות במסדרונות לא יגנוב את השולחנות הנקיים על מנת להתחמק מניקיון בעצמם.

5

יש איזשהי פטרנליסטיות כשאומרים שלום לעובדי הניקיון. המה נשמע המוגזם, הדאגה האינסופית לבריאותם ושלומם, כאילו אינם אנשים, אלא ילדים. לפעמים זה מרגיש לי מזוייף, אני יודעת, גם אני חוטאת בכך. בזמן האחרון פיטרתי את הזיוף וניסתי גישה אחרת, התיידדתי קלות עם המנקה של הקומה. הוא איש מתוק עם עיניים טובות.

6

אבל מה אם אנשים פשוט היו מנקים אחרי עצמם?

20190623_183023

דברים שרחובות ירושלים מנסים להגיד לי: גופותיהם של בולבול צהוב- שת ובקבוק מי עדן, מקור פונה מערבה.

הבפנים שלי כופה עליי שביתה איטלקית: בין ים לי-ם

בקטונתי הייתה לי תמיד תחושת FOMO באחה"צ, זה לא היה בדיוק פחד מלהפסיד משהו, אלא יותר תחושה שאני מרוחקת ממרכז העולם. בצבא הצלתחי לתת לזה שם- תחושה של פרובנציואנליות. בילדות התחושה הזו תמיד הייתה מתקשרת לצלילים המרוחקים שעושה נגינת הצלצול של בית הספר, או הצלילים הדקים של מכונת גלידה שנמצאת במרחק. תמיד חשבתי על זה כמו בסדרה "מרקו", אני לא יודעת למה, מרקו הייתה הסדרה המצוירת שביטאה את ההרגשה הזאת, של אחר צהריים מפוהקים, של שמש ניתזת בפסים על הקיר, ובחורף, בדיכאון בשיממון, ובאפור של השמיים.

20181214_163754

במרוצת השנים ההרגשה הלא נעימה הזו, המפוספסת, גרמה לי להרגיש יותר ויותר בבית. קשה לי להרגיש לקראת סוף שנות ה20 שלי, כשאני חיה בעיר הגדולה בארץ, במרכז העניינים, בנחלאות, כשכולם תמיד מטיילים בחוץ, והתחושה היא של כאוס, בעיקר כאוס, ושטוב, אני כבר אינני בפרובנס, אינני בת כפר אבל, אני לא מרגישה בבית.

20190108_220326

בהתחלה זה דווקא היה נחמד, כשהגעתי לירושלים בשבוע הראשון כל כך שמחתי, אבל לפעמים אני מתגעגעת לכלום של אחרי הצהריים באשדוד. היום, הכלום הזה מעייף אותי.

תחושת המרחק מהויטאליות של העיר, והעלבון של החיים באשדוד חזקים ומעיקים במיוחד. חשבתי על המטבח של סבתא רבא שלי כמייצג אותם. תמיד שרר שם ריח מוזר חמוץ של זקנה, ודביקות במרפקים ממפה שעווניות.

20180826_063321.jpg

הסוציולוג זימל כתב פעם, ב"העיר הגדולה וחיי הנפש", כך: "הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים… ניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר, שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר מאלה שבעיר ומתנהלים מכוח ההרגל."

20180910_200603

בבוקר היינו בים. אני מעדיפה את הדשא של גן סאקר. אמרתי לגיל "חבל שאין פה הצללה, מה הבעיה לשתול עץ גדול במרכז הים התיכון שיצליל על הכל?" הוא צחק ואמר "בטח, עכשיו".

20181027_152810.jpg

קשה, קשה לבחור בין שתי ערים. הבריטית הקטנה שבי אומרת: לכי על העיר עם מזג האוויר.

 

להכות שורש

1.

שתי ילדות בנות 12 העליבו אותי בפארק. הלכתי לשחק עם עילאי (אחי בן ה6) ואחת מהילדות דיברה עם חברתה, ונידנדה את אחותה התינוקת. אחותה התינוקת חייכה אליי, ואני בתמורה חייכתי ועשיתי קצת פרצופים. התינוקת צחקה, והילדות פנו להביט מה כל כך מצחיק. הן החליפו מבטים ונראו מפוחדות- מופתעות, כאילו "מה האישה המוזרה הזו עושה פרצופים". בתגובה לפרץ האגרסיביות הבלתי מילולית הזו אמרתי להן "אני לא מוזרה" והן התעלמו בגלגול עיניים. קוועצ' קרעצכן גדול נצבט בליבי, ומהר מהר חזרתי לקונכייה שלי, שם אני שמורה מאימת מבטיהם של זרים בני 12 ותינוקות חייכניים. "אני לא אהיה מורה. ואני לא אגור בעיר הזאת" החלטתי. אני לא אהיה עלובה. החלטתי עוד.

אמנם אני עלובה, כן, כן. עצלנית, וחסרת סבלנות, וחרדתית ודיי לוזרית למען האמת. ובעיקר בעיקר תקועה עמוק בתוך התחת של עצמי. אבל בימים של שיער טוב, הכל זורח. הנה היום למשל, או ביום חמישי שעבר, שהילדים הצרפתים ואני עשינו הרפתקאות פנקייק ודיברנו עם הסבים שלהם בחצי צרפתית חצי עברית ואז הסבא הביא לי ציור שמן שלו. לפעמים אני מאוד טובה עם זרים. אז העלבון הוא אישי, זה מה שרציתי להגיד. והרבה פעמים אני מרגישה עלובה, וזה עושה רק רע בעולם. "אולי צריך לטפל בעצמך", אני אומרת לעצמי, "גם חיצונית וגם פנימית, להרגיש שאני מכבדת את עצמי, יותר מהאורחים". למשל, לנקות לא רק כשאחרים באים אלא גם לי ולגיל.

2.

בכל אופן, הבוסית שלי נעמדה היום מול המראה וניסתה לדחוף סיכה מתחת לאוזן "האצילות מחייבת" היא אמרה לי. זה מה שהמורה שלה אמרה לה כשהיא הייתה קטנה "השיער שלך פרוע, האצילות מחייבת", היא אמרה לה את זה בצרפתית, שזה "לה נובלה אובליס", כדי שתסדר את השיער.

זה דבר מאוד נחמד להגיד: תסדר, אתה אצילי, זה מחייב. אין בזה עלבון, רק מחויבות. לאצילים יש עניינים רבים עם שיער, למשל היוונים וכתר הלאורוס נוביליוס (בעברית ער אציל) שלהם, צמח המרחיק טפילים.

3.

השבוע האחרון היה העמוס ביותר השנה. המרכזת בצוות שלנו יצאה לחופשת לידה כך שאני עובדת במקומה וחופפת את מחליפתה, שהיא מקסימה אמיתית, אבל בכל זאת, 2 משרות עליי. וגם עברנו דירה, שזה ברוך ארגזי בפני עצמו. אמרתי לתרפיסטית שלי שכל זה טוב לי, אני מרגישה כמו עץ שמספיק לצמוח לענפים אליהם הוא שואף. בכלל דימויי העצים חזקים אצלי בחודש האחרון, ראיתי פוסט שמראה איך מערכת העצבים האנושית דומה במבנה שלה לשורשים. וגם כמובן, עניין העציצים שקנינו לבית החדש. בבית החדש יש מרפסת ואור, והבהונות שלי מתארכות.

51

4.

אציל, גזירון:

המילה נגזרת משורש שמי קדום א־צ־ל שמשמעו "להיות נטוע עמוק, להיות מושרש". השווה ערבית اصل (אַסְל) "שורש", اصلى (אַסְלִי) "מקורי, שורשי". אציל הוא אדם שנטוע עמוק בקהילה."

5.

14355060_10210912262345310_4306750040924247176_n

לתלות את הציור על המקרר

22.08.2019 החלטתי, ואני מקווה לעמוד בהחלטה, לפרסם בתדירות קבועה ולא בפרצי השראה ספורדיים. לכל שלושת העוקבים שלי שלום.

לעניינו:

מוכרים  28.02.2019

משום מה כל האנשים הקשורים לסחר- קטן נדמים לי כעלובים.

הראשונה שעולה בראש היא אמא של חניכה בתנועת הנוער שעבדתי בה לפני שנתיים. האמא לקחה אותי טרמפ יום אחד בתחילת שנת הלימודים, טרמפ שהסתבר כהזדמנות עסקית עבורה יותר ממשב רוח של טוב לב. הרכב היה כאוטי ומלוכלך. ובמהלך הנסיעה היא דיברה אליי בהבל פה מצחין מייאוש ואמרה שאם אני רוצה, אפשר להזמין מתנות קטנות דרכה. "את רואה"  היא הניחה עליי ספר עב כרס מלא בתצלומים של פיצ'פקעס כמו בקבוקים עם לוגו ומחזיקי מפתחות. "הכל אפשר להזמין דרכי, ואז תוך שבוע שבועיים זה מגיע, את מבינה". היא ניסתה במשך כל השנה לקבוע איתי פגישה, ולי לא היה נעים להגיד לה שבכלל לא אני מזמינה את הדברים האלה, אלא הילדים, חברי השכבה הבוגרת.

2.

השנייה שעולה בראשי היא המוקדמת ביותר ביומן הנוכחי. ב2014 חיפשתי עבודה זמנית, בין הצבא למה שאחרי זה, ועוד לא החלטתי. מצאתי מודעה לדיילות באירועים. לאגו זה היה נחמד, דמיינתי את עצמי מוקפת באנשים חשובים, לבושים היטב, במקום יוקרתי כמו מוזיאון או לובי של מלון, ומורה להם איפה השירותים, או איפה הם אמורים לשבת. אגו הוא דבר משונה אם זה מה שמאכיל אותו. בכל אופן, הגעתי לראיון העבודה. זה היה סטודיו עבודה קטן, מתפקע בתלבושות ותחפושות. ישבו שם שתי נשים, האחת ישבה על מחשב, והשנייה בדיוק סיימה שיעור ריקוד- בת מצווה לילדה. היא התיישבה מולי, בחנה אותי ונראה שהיא הייתה מרוצה ממה שהיא רואה. אחרי שאלות קצרות מאוד היא התחילה במונולוג

" את יודעת מה ההבדל בין שיווק למכירה?"

"טוב, מכירה זה לגרום לך לקנות מוצר מסויים…" התחלתי לגמגם

"ושיווק?"

"…את המוצר, לקנות את המוצר, לגרום לך לרצות את המוצר, שתיהי צריכה אותו" (אני חושבת שראיתי הזאב מוול סטריט כמה ימים לפני, וזו התשובה שהייתה לפניי, בפועל, עד היום אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין שיווק למכירה)

"כן טוב, ההבדל בין שיווק למכירה היא שמכירה היא ארוכת טווח, אתה צריך לגרום לאדם לרכוש אמון בך,  לסמוך עלייך, לעומת זאת שיווק הוא קצר וקולע"

"את צריכה למשוך את תשומת הלב בצורה הבא- מבט, חיוך, אמירת שלום- אחרי זה את מציעה לו מה שיש.." היא אמרה לי. חשבתי שאולי היא מאדם המנסה לשדל אותי לזנות. ואז היא המשיכה "אם הוא מתעניין, תמשיכי לדבר , אם הוא מתרכז, זה אומר שהוא חושב למה לא לקחת את המוצר…תבואי פרשית, רעננה, בלי כל המיתוסים על מכירות" וממשיכה…"כשאנחנו מוכרות מוצר צריך להיות בהיפר, בכיף" היא מבלגנת את השיער , מחייכת ומנענעת את הכתפיים. "כשאנחנו בכנס או באירוע צריך להיות מנומסות ואדיבות" היא מחווה עם היד ומרימה את ראשה עם  מין פרצוף חמוץ ומתנשא שאני חושבת שהיא החשיבה כאדיב.

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב- דווקא, עם כל ההסתייגות שלי מזה, היא צודקת, צריך לבוא רעננים לדברים האלה, ומה רע בזה בכלל, והאמת היא שאני אזדקק לכישורי מכירות כדי לרכוש קצת יותר אסרטיביות וביטחון לתפקידים עתידיים. כך חשבתי, ולא חזרתי.

3.

השלישי הוא הסנדלר ברובע ד'. יש לי תמונה דיי צלולה שלו  בראש, מהתקופה בה הייתי עוברת ליד הצומת בה הוא מסנדלר. הוא הקים לעצמו פינה קטנה בקרן רחוב, וכתב מעל "סנדלר" וחשבתי "מי היום הולך לסנדלר? " ורחמיי נכמרו עליו. ובכל פעם שהייתי עוברת שם או שהתמונה הזו הייתה עולה לי בראש, היה לי קוועצ' רציני בבטן.

4.

סבא וסבתא שלי היו סוחרים, אבל הם לא היו סוחרים קטנים, הם היו סוחרים בכמויות, טוב, מסחריות. במרתף של הווילה בה גרנו כשהיינו קטנים סבתא הייתה מערימה קרטונים עצומים מלאים בבגדים, אני ואייל היינו מתחבאים בין הקרטונים, ומשחקים במוכר וקונה, וגם פעם אני וחברה הלבשנו את אייל במין שמלה שחורה מלאה בפנינים.

סבא היה מוכר כל מיני דברים שבעיקר קשורים למזון, ולפני זה היו לו אולמות, הוא היה דיי מצליח, אפילו חמיי התחתנו באולם שלו, שהי מאוד פופלרי. אבל הוא הסתבך ופשט את הרגל כשלא הצליח להוציא כמה טון תפוחי אדמה מהמכס בגלל חילופי ממשלה. זה קרה לפני שנולדתי. כשהיינו קטנים הוא חזר לעסוק בעניינים מפוקפקים והקים וורקשופ של ילדי השכונה, בה הוא שילם לכל אחד חמישה שקלים לכמה שעות של אריזת דגים מיובשים והדבקה מדבקות לוגו על בקבוקי וודקה. מה לא עושים בשביל פרנסה, אה. ניסנו לעמת אותו עם זה לפני כמה שבועות, הוא נשאר בעמדתו כי הוודקה לא הייתה מזוייפת. אני ואחי נענעו את את הראש בחוסר אמון וצחקנו כי אולי עיוורנו כמה אנשים כשהיינו בני 7 ו-9. כי מה אפשר לעשות חוץ מלצחוק.

5.

ועכשיו אני. תורי להיות סוחרת במרצ'נדייס של עצמי. אני מנסה להתקבל לגלריה. אני רוצה להיות סופרת. צריכה לפרסם את הציורים, את הסיפורים. תמיד כשזה קורה אני מדמיינת את התוצאה הסופית: יושבת על ספסל מחזיקה בתיק עבודות ובוכה כי דחו אותי לפני רגע. ואני חושבת איך, איך עושים את זה בלי להרגיש לחלוטין מזופת עם עצמך, כאילו אתה עושה משהו מעיק, ולא מוסרי בעליל. נדמה שקשר של סוחר ונסחר הוא עמוק ומורכב יותר מזוגיות.

לאחרונה קראתי שכדאי לחשוב איך לתת ערך לעולם, הכסף כבר יבוא מעצמו. אני מנסה לחבק את התובנה הזאת באופטימיות, שלא תחמוק. אבל משתחלות ספקות קטנות בין היידים, איך זה קורה? איזה מין לחש צריך לעשות לקסם כזה? באמת יאמינו לי?

6.

יואל הופמן מדבר על זה בקוקריקולום וויטה, על הרחמים המתמלאים על החנווני שלא מצליח למכור את מרכולתו, ובי מתמלאים כל הרגעים בהם ראיתי אנשים ישובים בודדים בחנויותיהם הריקות.

20190822_135020

"עבודה זרה" שמן על סיבית, 2018.

 

נשמת אפי

אתמול אחרי העבודה הלכתי לרופא השיניים לעשות סתימות בשיניים הקדמיות. הוא הרדים את השפה העליונה והחך העליון. חשבתי לעצמי שאת הזמן הזה בו אני שוכבת ויכולה להפוך במחשבות, להתבונן ולהמציא רעיונות, במקום לסבול מהקידוחים הצרימות והשפשופים. ואז טיפסה מחשבה ראשונה וטיפשית, מה זה רופא שיניים בכלל, אלא אם לא אדם שמשלמים לו כדי לענות אותך. הרי מה אנשים היו עושים פעם כשלא היה את כל הפלורסנטים ושפיצים החשמליים החדים? ודמיינתי איש קדמון עם שיניים חומות. גיחכתי לעצמי בלב. חשבתי לספר לרופא על פנינת הגאונות הצרופה הזו, ומזל שהפה שלי היה עסוק בדברים אחרים כמו להתרפא ולא הכנסתי את עצמי לצרות סתומות חסרות טקט. אחר כך פינתי לי ניסיון להרגע מזה שכמעט יצאתי פיתה, ולהרגיש את השואב רוק שואב לי את הלשון, הרגשה מענגת באופן קינקי.

אחרי 20 דקות הם סיימו, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מקלישאת הרופא המענה. קמתי ושאלתי אם "גם האף אמור להיות ככה מוזר?" "זה היה לא טוב אם גם האף שלך לא היה רדום" הרופא החזיר. זה הרגיע אותי אבל גם הרגשתי שהאף שלי עצום, כאילו הוא התנפח למימדי בלון בולבוסי ענק. "זה…" אמרתי לסייעת והחזקתי בו במבואה. "את מרגישה שהוא גדול נכון?" "כן" חייכתי חיוך של שפה תחתונה בלבד. "אל תדאגי, הוא בסדר גמור". זה רק הלחיץ אותי יותר. במעלית הייתה מראה, הסתכלתי על עצמי. נראתי אותו הדבר, פלוס סתימות, והאף תקוע היטב במרכז הפרצוף, כלום לא קרה לו. אבל הוא עדיין הרגיש עצום, נגעתי בו ולא הרגשתי דבר מלבד אצבעותיי.

סוף סוף, הנה מחשבה שלא צריך להפוך ולהתאכזב שהיא רק נשל, במחשבה הזו נפחו חיים: ללא גבולות, הכל נדמה גדול יותר. לא הצלחתי להרגיש איפה נגמר האף שלי, ולכן הוא נדמה עצום בגודלו. אני לא יכולה להבין מהם גבולות הגזרה של הקריירה שלי ואז הכל נראה ענק ובלתי מושג. כך התחלתי את הדדוקציה שלי, תיאוריה חדשה בפתח, היכונו היכונו, והיא התחילה באף. גבולות, גדרות, הם מה שמחזיק אותנו בטוחים, אבל גם מונע מאיתנו לגדול. בומס אסימון אחד יאללה הלאה. מחאות מנסות לשנות את הגבולות הקיימים, וזה נראה לנו ענק מכדי להכיל. הלאה, גו לונג. מחשבות אחידות, מחשבות אחידות. הו הנה אחת, תופסת לה בזנב. כשהאהבה היא בתחילת הדרך, כשעוד לא יודעים מה הולך להיות, והכל חופשי, זה נראה ענק. זה נראה שהלב שלך לא יכול להכיל את האהבה הזאת, מרוב שהוא עומד להתפוצץ. ואז כשלאהבה נכנסים הרגלים, ממסדים חיצוניים, רוטינות קבועות, צד שלי במיטה צד שלך במיטה, כתובה בקיצור- נכנסים גבולות (הנה אני והנה אתה) אזי האהבה מתגדרת, וקטנה. וובר קרה לזה "הרוטניזציה של הקסם". ההאר"י קרא לזה "כלים" ובובר קרא לזה "אני ולז". איזה יופי, איזה יופי, ואז זה מתקיים, זה קיים בעולם, לא עוד דברים מופשטים ענקיים, יש אפים גם במציאות. עוד! אה, הנה אחת, שהיא כבר שנתיים נמצאת אצלי בראש: מילים. מילים מגדירות את הדבר העצום הזה שמתחולל אצלנו בראש, הן משחררות אותנו מכבליו, מרפאות. אבל גם מקטינות.

הנה מילה, אף, אף. מאיפה היא באה? מילה כזו קצרה לאיבר כזה ארוך. והיא מתבוללת עם חברים אחרים עם ה"על פי כן" ועם ה"כי", מילים שבכלל לא קשורות לאפים מציאותיים. הלכתי לרבה גוגל לשאול על האף, מצאתי 2 עמודים ראשונים על ניתוחי אף. תעודת עניות לתרבות המערב. הלאה, פתאום אני רואה באמצע דף 3 "אישה שרצתה לפתוח אף סתום נדבקה באמבה אוכלת מוח ומתה" בכתבה בוואלה. דה פאקינג פאק. הסיפור מעניין אם מתעלמים מאמינותו, אבל יותר מזה היא אחת הכותרות המשניות " החשיבות בהיצמדות להוראות". האישה השתמשה במכשיר קומקומי לניקוי סינוסים אבל עשתה את זה עם מים לא סטריליים, בלי להצמד להוראות. הממ, מישהו ישב וכתב שם את ההגדרות והגבולות לאיך לא להדבק באמבה אוכלת מוח והיא פשוט שמה על זה קצוץ, מעניין את מי זה מזכיר לי. אני זלזלנית חוקים ידועה, חושבת שהכל אפשר לפתור בעזרת מוח ישר, תקשורת והגיון בריא. "לא הכל כל כך רציונאלי",  אומרת לעצמי תדיר. מסתבר שעם גישה כזו אפשר להדבק באמבה אוכלת מוח, וזה דווקא הרגיע אותי, כי הבנתי שאני במקום הנכון.

20190506_151308

(בתמונה: פסל במוזיאון הפתוח בהאקונה, יפן)

גלחת

 

בשלהי התואר הראשון שלי, סביבות יולי 2018, שמעתי את הפודקאסט של חיות כיס על קפקא- "קפקא סוכן הביטוח שלכם". זה קרה כמה חודשים אחרי שהוא התפרסם, והטענה המרכזית בו הייתה שקפקא, למרות המיתוס, נהנה מעבודתו כסוכן ביטוח. האמת היא שהוא בכלל לא היה סוכן ביטוח. הוא היה מראשוני המנהלים של החברה הממשלתית האוסטרית לביטוח. בקיצור- ארכי-בירוקרט, כמו שצליל מיטיבה לתאר. הוא כתב היטב במסגרת התפקיד היבשושי שלו, והרגיש מחויב לעבודותו.

אני עובדת כבר שנה שנייה במשרד ממשלתי, והפודקאסט הזה שימח אותי מאוד. בטח, אדם יצירתי עד שד עצמותיו שראה צבע בעבודה אפרורית? זה המיתוס של האדם היוצר, והוא מתהפך על הראש כאן. גם שבוע קודם לכן ראיתי את "ג'ולי וג'וליה". ג'ולי עובדת ביום יום במשרד ממשלתי אמריקאי שנועד לתת מענה אחרי אסון ה11 בספטמבר. היא  סובלת מהעבודה מאוד אבל נהנית לכתוב בלוג על השנה בה היא מכינה את כל המתכונים בספר "אומנות הבישול הצרפתי".

האמת היא, שהייתי מתה לתת מענה לאנשים. אני חושבת שאני פקידת קבלה מעולה. אבל העבודה שלי לא כוללת קבלת אנשים, ואני לא נותנת מענה לאף אחד חוץ מגלגליו המשומנים של הכסת"ח הממשלתי.

סיפרתי את זה לחברים שלי, שאני מרגישה חוסר מעוף, אבל בגלל הזמן הפנוי הרב שיש כאן לעומת העבודה הקודמת בלשכת יו"ר, יש לי זמן להעלאות המון רעיונות, לקנא ביוצרים שכבר עשו את זה, ולהתבאס שלא למדתי איור אלא סוציולוגיה וחינוך. הם המליצו לי להכניס ביטויים אמנותיים לחוזרי המנכ"ל. אקרוסטיכונים שישארו לדורות. אני אראה אם זה אפשרי.

היום יום שלי מתנהל בצורה הבאה: קמה בשש וחצי, משתדלת לשמור על רוטינה של שתיית מים והמנעות מהסמראטפון. מתלבשת, מתלבשת שוב ואז עוד פעם מחליפה. זה כנראה שיקוף של המצב הפנימי, אין לי מושג מי אני בפנים, אין לי מושג איך אני אמורה להיות מבחוץ. הולכת לעבודה. לפעמים שומעת פודקאסט, לפעמים סתם מדמיינת דברים. הדמיונות פורים וכוללים בעיקר כתבות על פועלי הרב ועל כמה שאני גאונה בגלל ספר שלא קיים במציאות, רומן גרפי שלא קיים במציאות, ופרוייקט למידה מבוססת פרוייקטים שנמצא ברמת התנעה ראשונית ראשונית. הכל סקיצות, כלום לא גמור.

בעבודה אני בדרך כלל מתחילה בארוחת בוקר ארוכה, רואה האם יש לי משהו דחוף, ואז מתחילות המריחות. אני אפילו לא יודעת אם אני מורחת באופן מודע או שמה. אם היה לי דרייב אמיתי לשנות, והייתי רואה את הדברים קורים בפועל, אולי המוטיבציה שלי הייתה קצת חזקה יותר. אני רוצה להמשיל מטאפורה על משרד ממשלתי למרות הקביעה של דמותו של ג'ק ניקולוסון ב"הכי טוב שיש" כי מי שמדבר במטאפורות שווה לתחת.

דמיינו לכם מסעדה, ובמסעדה הזאת יש מחלקת פטריות ושורשים. למחלקת פטריות ושורשים יש תת מחלקה קלפנות פטריות ותת מחלקה קלפנות שורשים ותת מחלקה השרייה.

נתמקד בתת מחלקה קלפנות פטריות למרות שהיא לא ממש חשובה. תת מחלקת קלפני הפטריות מונה 6 חברי צוות, בהם קלפן פטריות ראשי, קלפן פטריות משני, מזכיר מחלקת קלפנות הפטריות, ראש הוועדה הקלפנית לענייני טיוב קליפה, וקלפן הפטריות.

מטרת המחלקה היא לקלף פטריות ולהעביר אותם להכנת מנות הכוללות פטריות במסעדה. כל המנות במסעדה כוללות פטריות. לכן, קלפן הפטריות הראשי פונה לסגן מנהל בכיר אגף א' של כוח אדם  במסעדה ומבקש ממנו "אנא ממך, אין לי מספיק כוח אדם, כדי לקלף את כל הפטריות למנות במסעדה", וקלפן פטריות משני צריך לקבל את פניות המחלקות האחרות לתעדף את סוגי הפטריות לקליפה כי כמובן שיטאקי הרבה יותר מסובך מהשמפיוניון והפורטובלו. וכדומה וכדומה וכדומה.

אתם בטח שואלים את עצמכם: למה צריך לקלף פטריות? זה הרבה בסדר גמור לאכול פטרייה עם הקליפה שלה. אז זהו, שבשנת 84 המסעדה נחשפה לביקורת חריגה לאחר שאדם רגיל מן היישוב הגיע לפתחה ואכל ריזוטו ומת כתוצאה מפטריה לא קלופה שעל קליפתה הכילה דשן מרוכז. המסעדה בהתחלה ניסתה להסביר כי היא נוהגת לשטוף היטב את פטריותיה אבל מפאת היותו של הדשן מרוכז במיוחד במיוחד ומפאת היותה של פטריית השמפניון נוהגת לספוח אליה חומרים כאשר מפגישים אותם עם מים, האדם הזה מת בייסורים קשים ומשפחתו ביקשה למנוע מקרים דומים בעתיד.

לכן קיימת מחלקת הפטריות במסעדה.

העניין הוא, שקלפן הפטריות מעולם לא ראה כיצד עבודתו מניבה פרי, או לפחות ירק באמתחתה של המסעדה. לעיתים הוא מציץ דרך חרך מחרכי המסעדה ומבין