ווילסון

1

בראשון ראינו את הסרט המופתי והעצוב cast away. גיל לא ראה אותו מעולם. כשהוא הסתיים  הוא חרץ "זה היה סרט טוב". סיפרתי לו על הפעם שהדפסתי תמונה של ווילסון, הכדורעף שטום הנקס מאניש, ותליתי במשרד. זה קרה לפני יותר משנה, ובמחשבה לאחור, זה היה אקט טקסי למדיי, מין החלטה מודעת שהפינה המוארת בניאון שלי היא אי בודד, ושאני שלמה עם זה. בסרט ווילסון עוזר לטום הנקס להקים מדורה, סתם מעצם העובדה שהוא מסתכל עליו. שיש מישהו שרואה אותו.

תוצאת תמונה עבור wilson cast away כך מדליקים אש

2

אף אחד במשרד לא הבין את ווילסון שלי, מה שהחריף את בדידותי. עד שהגיע יום אחד איש מחברת תקשורת, לשנות את קווי הטלפון שלנו. "זה ווילסון" הוא אמר עליו. "נכון" תמהתי. "סרט נפלא" הוא אמר, והתחיל להתעניין, מאיפה אני, מה אני עושה. הוא קבע שכמוהו, אני אדם טוב. רק מעצם זה שתליתי את ווילסון.

3

כשנשטפת לחוף שלו הזדמנות, טום הנקס עושה מעשה לא יאומן באומץ שלו, הוא בונה רפסודה ומשליך את עצמו לים העצום, בידיעה מוחלטת שהוא כנראה ימות שם. הוא פשוט לא רוצה יותר להשאר באי הבודד הזה.

4

זה מעציב אותי שהעבודה שלי כל כך קלה. אני מגיעה לרוב בתשע או בשמונה וחצי למשרד. אני מרגישה נבולה תחת אורות הפלורסנט. אני מחפשת מקום אחר להיות בו. שום משרה לא נראית זוהרת יותר, הן כולן יגרסו אותי תחת נטל היום- יום. אז לפחות אעשה משהו משמעותי, אני אומרת. הוא אומר שזה נכון, ושהוא מאוד גאה בעבודה שלי כרגע. זה עוזר לתהליכי ההוראה בארץ, זו עבודה נוחה וחשובה. יש הרבה הזדמנויות לצמיחה. אבל זה אי בודד.

WhatsApp Image 2020-03-11 at 11.25.38כך מדליקים מחשב

5

התסכול שלי כבר פולש לכל פינות היום. פתאום נמאס לי לבשל, שום ספר לא שווה את העובדה שבמשך שמונה וחצי שעות מהיום שלי אני עושה משהו שאני לא אוהבת. לחברים שלי כבר כנראה נמאס לשמוע אותי מתלוננת. אז הם שואלים את השאלה הגדולה- אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית עושה?. וכרגע אין לי תשובה. התשוקה שלי חמקה ממני והלכה למקומות אחרים. כנראה הייתי נשארת בבית, באי בודד נחמד יותר. כנראה הייתי רואה הרבה טלוויזיה, קוראת מדי פעם. הייתי אוכלת ממנות חמות והולכת למסעדות וכותבת יומן אינטרנטי. הייתי נפגשת עם חברים ומגדלת עציצים. הייתי בוכה כל לילה שאין משמעות לחיים שלי, אז מתישהו הייתי שולפת רגל מתוך הקקון הזה ומתחילה לחפש. אולי הייתי הולכת לקורס משחק, אולי הייתי הולכת לקורס רפואה סינית. אולי הייתי חוזרת לאקדמיה לחקור סמלים יונגיאנים. אולי הייתי בונה רפסודה. 

6

פעם היה לי חלום ענקי: ליזום מרכז תרבות ענק, אסתטי, בעל שאר רוח, שאינו תלוי במכירת מרצ'נדייז. כזה שיש התלהבות ואנרגיה טובה בו. שהכניסה אליו מלאה בבתים על-עץ. שיש לו מנהרות תת קרקעיות שמרכיבות את גוף האדם, וכך ילדים לומדים עליו, על ידי סיור בו. אנשים באים לשם כדי ללמוד לימודי רוח ואומנות. הקפטריה מגישה מאכלים שהרגע נקטפו מאחורה בחצר.

7

האם יש לי נקודות עיוורון? האם זו העבודה או העובדה שאני קוראת ספרי עזרה עצמית והם פשוט מלכלכים לי את הנפש. הם מציירים דמות של אדם שחיוך מבהיק ניתז ממנו: איזה אחד או אחת שקמים כל יום בחמש לעבר המקום הנכון בדיוק בשבילם, בו הם בזרימה מוחלטת עם ההוויה, הם רואים אנשים איכותיים אחרים, הם מבשלים עם הרבה סלרי. מי אלה? רק מפורסמים. כמה בושה ועצב ותחושת כישלון זה גורם לי. כמה גם אני רוצה להיות כזאת. וזה מזכיר לי את נקודות העיוורון האחרות שלי, אלה שאני רוצה להיפטר מהם: העצלנות, והגאווה, הספק והמבוכה העצמית.

7

בסרט טום הנקס מאבד את ווילסון בים, וכשהוא מגלה את זה ומנסה להחזיר אותו לרפסודה, זה שובר לב. הוא לא מצליח, והוא צועק לו בבכי, כשפיו מלא במי ים, "אני מצטער ווילסון, אני מצטער. אני לא יכול. אני מצטער".

תוצאת תמונה עבור im sorry wilson cast away

כתבתי ואז עשיתי. תלשתי את ווילסון מהקיר ואמרתי בלב "אני מצטערת ווילסון, אבל אתה רק חתיכת דף."

 

שינויי טמפרטורה

אף פעם לא ניסתי סמים. מילנאל מהקצה השני של עקומת הפעמון. לא יודעת למה זה מעולם לא קסם לי. אולי זה לא לגמרי נכון, פעם אחת במחנה לילה בגליל השתעלתי בבלבול לתוך כף יד אחרי שעשיתי שאכטה אחת מסיגריה של טיול. שום דבר בתודעה שלי לא השתנה, לא הפכתי מנומנמת יותר או משונה יותר, סתם בישלתי אורז עם פטריות (כמובן שרגילות, שמפניון מהסופר) ושיחקתי קצת עם הכלב של החברים והלכנו לישון באוהל.

אולי זה לא לגמרי נכון, כי פעם אחת לקחתי דקסמול לילה למרות שלא הייתי מצוננת, כי זכרתי שזה עושה לי שנת לילה טובה. וכך באמת היה, שנת לילה טובה מאוד. ולפעמים אני שותה קצת בייליס או יין כדי לישון טוב יותר.

בקיץ 2014 בילתי בקליפורניה. הייתה מדריכת טבע בקייטנה של אמריקאים עשירים מאוד. אהבתי מעט מאוד אנשים שם, והם כולם-כולם (גם אלה שלא אהבתי) עשו סמים. מלא סמים, כל הזמן. פטריות, וMD וקוקאין, והיו להם המון סוגי מכשירים לצרוך קאנביס, משהו שאתם לא יכולים לדמיין, למשל בלוג גדול שהם מפוצצים ונושמים אותו. פחדתי מדיי מהרשויות האמריקאיות וגם כך אפילו אלכוהול לא אהבתי לא הצלחתי ללמוד לאהוב, אז התבוננתי  באנשים האלה צורכים סמים, ואף פעם לא הבנתי אותם.

מסיבת הסיום של הקייטנה התקיימה בבית ריק לחלוטין של אחת המדריכות האמריקאיות, שחתמה עליו לא מזמן לקראת השנה הבאה בקולג'.  שהיתי במטבח הריק, משועממת ועם חרדה קלה שמצופפת לי את פינות התודעה. בחור אחד מהמשלחת הישראלית הגיע אליי וביקש ממני עזרה. הוא בגד בחברתו האמריקאית. הבנתי את זה כי כמה רגעים לפני כן הקשבתי לבחורה שהוא בגד בה מתפקעת בבכי לאחותה וחברותיה אומרת לה "אפילו נתתי לו אנאלי, נתתי לעשות לי אנאלי" ובאותו הרגע סיכמתי עם עצמי שלעולם לעולם לא אתן למישהו לעשות לי אנאלי כי אם יקרה משהו ביננו, טוב, אין לי אחות לבכות לה.

אז אחרי שהבחורה והאחות ופמליית הבנות התומכות בה הלכו לחדר אחר, הבחור הבוגדני הופיע במטבח. "אני לא יודע מה לעשות, כל כך פגעתי בה, כל כך פגעתי בה" הוא בכה. היה שיכור או מסומם או אולי שילוב של השניים. הנחתי לו יד על הלב "זה בסדר, היא תתגבר, אל תדאג, אתה אדם אוהב, לא התכוונת" ועיסתי-טפחתי על חזהו כמה שניות. והוא עצם עיניים ובכה, והחזיק לי את הזרוע ואמר "תודה".

באותו הערב הלכתי לישון על מזרן מתנפח. כבר לא אהבתי את חברתם של המסוממים. הם עשו רעש ושמעו מוזיקה והיו חברים אחד של השני. וכל מה שרציתי לעשות הוא ללכת משם ולהמשיך בהעמדת הפנים שהם עושים כמדריכי קייטנה.

מסיבת האמצע הייתה אחרת. בבית יפה מאוד בקליפורניה, רק שעה קודם לכן אכלנו אוכמניות ודיברנו עם האמא הבלונדינית והנחמדה של בחור אחד, ותוך רגע הגיעו המון אנשים והחשיך. והבית היה מואר והייתי שוב במטבח. וכל מי שהיה סביבי שתה או עישן או התפטר בפטריות או  בסם קשה אחר. והייתי מאוד אבודה כי לא רציתי לעשות אף אחד מהדברים האלה, רציתי להיות בשליטה, או שפשוט פחדתי מאוד. אז הציעו לי לשתות וויסקי וגם את זה מנעתי מהם. ניסתי להתבדח. יצאתי החוצה, אהבתי בחור אחד שהיה בחוץ והיה מקועקע. וטיפסתי במעלה גרם המדרגות הלולייני שהוביל לגג. צפיתי על האנשים מלמעלה וצעקתי "look at me, im high". חזרתי למטה מבושמת מזחיחות, "אהבתם את משחק המילים שלי?" שאלתי את חבורת הבנים שהזמינה אותי לשם. הם משכו בכתפיים.

את הדקסמול והיין והשאכטה עשיתי שלוש שנים אחר כך, כשכבר הרגשתי קצת יותר בשליטה.

בקטע הזה של גון בן ארי הוא מספר קצת על סמים כחוויה רוחנית. משום מה זכרתי שהוא טוען שם שאף אחד לא יודע מאיפה מגיעה הרוח (זה לא מה שהוא אמר). אז שאלתי את אבא שלי איך הרוח נוצרת, והוא אמר שזה משינויי טמפרטורה, כשאוויר קר נפגש עם חם, זה יוצר תנועה. לא הבנתי כל כך אז שאלתי את המטפלת שלי, שהייתה בעבר מורה לביולוגיה. היא הזכירה לי שחלקיקים נעים מהר יותר בחום מאשר בקור, אז כנראה זה המפגש בין המהיריות שלהם. זה הניח את דעתי וגרם לי להבין למה אנשים שוהים בסאונה ומייד אחר כך יוצאים לשלג.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 15.18.40

(צבעי מים, שנה שעברה)

קדיש לבית

לפנות בוקר, בלילה שאח"כ נקרא על ידי ההיסטוריונים "ליל יום ראשון של הפרידות", החייל שלנו החזיק בדף הקמוט באצבעות מלובנות והקריא משהו גנרי לעבר הבית. הוא הסתכל מעבר לכתף וחיזק את האחיזה בדף והמ"מ החזיר לו מבט כזה של "תסיים עם זה כבר". זה הצחיק אותו לרגע כי תמיד השיערות חזה של המ"מ ביצבצו מעבר לחולצה שלו כמו שעלים נדחסים במעלה זר פרחים. מייד אחר כך חייל אחר התלונן על משהו, הוא לא שמע מה אבל החייל התכופף ושרך שרוך וזה היה נשמע כאילו בגללו, בגלל זה שמתלונן, משהו רע הולך לקרות. כשהם עמדו מול הבית של החייל האחר, אמא שלו התעוררה. היא הייתה גדולה ולבשה חלוק גבשושי. היא בכתה, התנפלה עליו והטמינה קמעות במקומות שונים במדים שלו. זה היה מחזה מוזר כי בזמן הזה החייל האחר המשיך להקריא את המכתב לעבר הבית, מתעלם מאימו. כנראה בגלל המבט שנעץ בו המ"מ השעיר.

התריסים בבית של החייל שלנו היו מוגפים ולא היה סיכוי שמישהו יצא. הם נסעו כל הלילה בין הבתים של כולם כדי להקריא את המכתב הגנרי הזה, שאמר לאן הם הולכים, מדינה אחרת שלא גובלת איתנו. ולמרות שלא זו הייתה הכוונה, כל המכתבים נשמעו כמו מילות פרידה. מילות פרידה שלא נאמרות לאיש, רק לבטון הדומם שהוא הבית שלך.

הם שאלו את המפקד, שגם שיער הראש שלו התפקע מרוב שיערות שחורות, למה הצבא מבזבז כל כך הרבה משאבים על זה. על הטקס המשונה הזה. "תחשוב רק על הדלק" הם התחילו לחשב, "תחשוב על הזמן". המפקד והחייל שלנו החליפו מבטים. הוא ידע, כמובן. הוא שיער לפחות למה. אבל אף אחד לא באמת ידע חוץ מהפסיכולוג הצבאי הראשי שהיה האדיוט שהגה את הרעיון. כמו שאמרנו, ההיסטוריונים קראו ליום הזה "ראשון של לילה הפרידות". זה מין ז'רגון שהוטמע אחר כך כמסמל את הלילה שבו החלה המלחמה. תלמידי העתיד שיננו את התאריך.

החייל שלנו סיים להקריא אבל התריסים נפתחו. בין החרכים היה אור וצללית שהביטה בהם. הוא לא רצה לראות את הפנים של מי שלא יהיה שם. היא התעוררה כי היא שמעה אותו. היא בדיוק חלמה על סטייקים, ושמעה אותו ואת הטרטור של המכונה הגדולה שהביאה אותם. היא פתחה את החלון. היא קראה לו, הוא הביט למעלה ונופף. היא לא הבינה למה היא רואה את כל המחלקה שלו שם. "משונה" היא חשבה מתוך ענן השינה שאפף אותה. היא התעטפה וירדה כדי להניח עליו יד, אבל הם כבר התרחקו. הוא הביט מאחורי הכתף, ונופף לה. אחרי כמה שנים היא חשבה שאולי זה היה חלום, או שאולי היא דמיינה. אבל כולם דיברו על החיילים שהופיעו לפני בתיהם בלילה ההוא. בלילה שלפני המלחמה הגדולה.

WhatsApp Image 2020-02-25 at 15.26.21

(רישום של "חווה" של רודן. הפסל נמצא כרגע במוזיאון ישראל, איפה שפעם היו האימפרסיוניסטים)

הזהב והברזל

בנסיעת אוטבוס לפני כמה שבועות נזכרתי בתקליט הזהב של וויאג'ר. חשבתי שזה הדבר היפה ביותר שהאנושות עשתה מימיה, לשלוח לים הגדול שהוא הקוסמוס בקבוק ובו מכתב "אנחנו כאן, תצילו אותנו". תקליט הזהב של וויאג'ר הוא דיסק עשוי זהב שנשלח לנקודה המרוחקת ביותר בחלל שהגיע אליה האדם. על הדיסק חרוטים צלילים ומראות מכדור הארץ: קולות של לווייתנים, מוזיקה אנושית, תמונות של בני אדם עושים דברים שבני אדם עושים. סיפרתי על זה לגיל אח"כ, כשהוא בא לאסוף אותי. יצאנו מהתחנה המרכזית בצעדים מהוססים, כדי לא לטבול בשלוליות. "זה לא ממש מסר בבקבוק" הוא אמר, מרים את הצעיף עד לאף. הינהנתי "כן, לא בדיוק" הוא אמר "זה יותר קריאה ליקום כי היינו כאן".

לפני כמה ימים סיימתי לראות את העונה האחרונה של בוג'אק הורסמן. (לא, אין ספויילרים) הפרק האהוב עליי בעונה הזאת היה על דיאן והניסיונות שלה לכתוב ספר על טראומות הילדות שלה. וגם שם הופיע הזהב. בפרק שנקרא "נזק טוב" היא מנסה לכתוב ממואר. אז היא משתמשת באומנות היפנית של קינטסוגי כתמה מטאפורית בספר הלא קיים שלה. אתם בטח מכירים קינטסוגי  במראה- אלה הקערות והכלים עם סדקים מלאים בזהב. וזו גם פילוסופיית החיים הברורה מאליה- הפגמים בנו מוסיפים את היופי. וכך דיאן מנסה לחלץ טוב מהנזק שנגרם לה בילדות, על ידי כתיבת ממואר. אבל העיסוק בטראומה לא מצליח לה, היא אפילו לא מצליחה להזכר במה קרה לה.

דיאן

ניסתי להבין מה הסיפור של זהב. למה לשלוח דווקא את המתכת האצילה הזאת להיפגע בחלל החשוך, למה דווקא אבקת זהב נבחרה למלא את הסדקים של קערות הסלט. קראתי את מה שקראתי, ולהבנתי זהב שונה ממתכות אחרות בגלל תכונת האדישות שלו: קשה לו להתרכב עם מתכות אחרות. הוא אדיש, ונשאר מבריק בכל התנאים. הוא יציב, הוא לא עובר טרנספורמציה. זה הדבר הבטוח ביותר לשלוח לחלל, מכיוון שהוא העמיד במתכות. זה הדבר היפה ביותר להכניס לסדק שנגרם מערעור: את המתכת האצילה היציבה ביותר.

ותמיד אני עושה את הטעות הזו: אני רואה דבר יפה ומנסה להידמות לו. כמו אליכמאית של הנפש. ואני שוכחת שני עקרונות: האחד הוא שהטבע שלי הוא לא זהוב, למרות הניסיונות שלי להמליך את עצמי לתפקיד הפנוי התורני של היום. והשני הוא שכדי לתקן משהו, עלינו לשנות אותו. אבל להידמות לזהב אי אפשר.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 13.39.22

פעם ניסתי להבין למה אדם זה מהשורש אדמה. לא הספיק לי הפירוש מכיתה ב' שנוצרנו מהאדמה. אז בדקתי. האדמה שאנחנו מכירים היא טרה רוסה, שבלטינית זה אדמה אדומה. אלה בעצם אבני גיר שעברו ארוזיה(חשיפה למים) וקרוזיה (חשיפה לחמצן)- מה שקרה הוא שהברזל בהם החליד והוא נראה אדמדם-חום. בבני אדם ברזל נמצא בעיקר בהמוגלובין, שהוא נשא החמצן בתאי הדם האדומים, שהופכים את הדם לאדום. אז זה העניין. שנינו אדומים.

מעניין מה היה קורה לדיסק עשוי ברזל בחלל. הוא בטח היה מתפורר לחתיכות חלודות קטנות אחרי שנתיים שלוש. ואם היו מכניסים אבקת ברזל לסדקים של קערה היא הייתה מחלידה ונשברת. אבל אם היינו מפסיקים לחפש אחר לב זהב או לבקש עבור עצמנו דם כחול, ומתחילים לשמוח בלב הברזל שלנו, אולי הדברים היו פשוטים יותר. אולי האלכימאים היו זוכרים את הטבע שלהם.

הצלילים הרחוקים ביותר

1

הזדמן לידי קטע קצרצר ומצחיק של קפקא, והחלטתי ברוב יומרנותי להגיב לו, להלן:

"סנשו פאנסה- שמעולם לא התפאר בכך, הצליח ברבות הימים, מתוך שבלע בשעות הערב והלילה המון רומאנים על אבירים ושודדים, להרחיק מעליו את השד שלו, שכינהו אחר כך בשם דון קישוט. עד כדי כך שהלה עולל אחר כך באין מעצור מעללים מטורפים ביותר, אך מעלליו, בהעידר אובייקט מועד-מראש, שהיה צריך להיות סנשו פאנסה עצמו, לא הזיקו לאיש. סאנשו פאנסה, איש חופשי, הלך בשיוויון נפש, אולי מתוך הרגשת אחריות מסוימת, בעקבות דון קישוט במסעיו, והדבר שימש לו שעשוע מצויין ומועיל עד סוף ימיו." (קפקא)

2

על מנת להרחיק את השד הדון קישוטי מעליי, התכתבתי עם רוחו של קפקא ביומן:

מעניין אם סנשו פאשה ניסה להרגיע את דון קישוט כשיצא מכליו כשראה טחנות קמח. או פשוט היה נושא כלים מיטיב, כזה המביט בו בעיניים טובות, צוחק ממעלליו ומשמין מנחת.

הרי בין אבני הריחיים של טחנות הקמח אין שיבולים, כל מה שהאבנים עושות זה לסייף זו את זו.   כל כך הרבה דברים אפשר לעשות, והאבנים נעות לריק, על זה דון קישוט כעס כל כך, שהאבנים מבזבזות את הרוח. אבל סאנשו פאשה, בחושיו החכמים, הבין שגם את נשיקות האבנים חסרות התועלת אפשר להפוך למשהו. הוא דידה לעבר דון קישוט, מציע לו את רעיונותיו המופשטים אודות האבנים. קישוט התרתח.

סאנשו פאשה המשיך לראות בטחנות כהזדמניות. מדי פעם, בהפסקות שבין הרכיבה ובשינה, חזר לטחנות הקמח הפזורות לאורך דרכם, מביט באבנים זמן רב. הוא הכריח עצמו להתבונן זמן רב מאוד באבנים כדי לדעת משהו חדש. והאבנים לא עשו דבר מה חדש, רק שיקשקו והתחככו זו בזו, משמיעות צלילים משונים. כשניצתו זרזיפי אור בין האבנים המתחדדות הוא הבין. האבנים משחיזות כלי נשק.

הוא הביט בקישוט דרך חרכי הטחנה. מלווהו היה עסוק בדיבור משונה וזריקת גפיו לכל עבר. הוא הביט בכלי הנשק החדש שהאבנים יצרו ואימץ אותו לליבו. הוא יצא והשחילו לנדן של קישוט, שמייד הניף אותו לעבר טחנות הקמח הריקות, צועק עליהן שהן מבזבזות את הרוח.

יש דברים שנעשים מכוח האינרציה, ויש מעט מאוד אנשים שיכולים להפסיק את הסחרור של שבשבות טחנות הקמח. אבל אולי גם כדאי לשים לב לתנודות האבנים. כי איפה שיש אבנים watch out, watch out.

WhatsApp Image 2020-02-05 at 13.26.31

מתיקות ואופל

1

הדבר שמטריד אותי יותר מכל בציורים שלי הוא שאולי אני קיטשית. זו טרדה שקשורה לדברים כפי שהם נראים מבחוץ. כלומר, זה לא מטריד אותי לצייר דבר קיטשי, כי זה נחמד לי תמיד למרוח צבע על דף, לא משנה מה התוצאה. מטריד אותי שמישהו אחר יבחין בזה שזה קיטש וילעג לי. לאחרונה הכרתי את הקאמפ, שהוא פיתרון אירוני לקיטש.

אבל כמו הרבה דברים שהם פתרונות אירונים, זה לא יעזור לאדם שמצביע עליי במערומי. מה שמפחיד אותי יותר מכל בקיטש הוא שישפריץ לי האופל.

למה זה בכלל מפחיד אותי כל כך שישפריץ לי האופל,  כי לפעמים אני לא יודעת שזה קורה. יש לי נקודה עיוורת כלפי קיטש, לפחות באומנות. כשהייתי בת 15, הלכנו לתערוכה של אמנים אשדודים במסגרת חוג הציור שלנו. אחד הציורים היו פניה אישה בלונדינית קריקטוריסטית מעט, עם פרחים על הראש. הצבעים היו יפים, תכלת וצהוב (שהם עד היום השילוב האהוב עליי) והצבעתי על זה שזו היצירה האהובה עליי כאן. "זה קיטש" אמר לי ולדימיר, המורה לציור בהינף יד.

שנים אחר כך, שחזרתי לצייר אצלו, ציירתי דבורה גדולה כדי להתאמן על אורח רוח וסבלנות. הייתי נסערת מאוד והוא היה חוף מבטחים. (עדיין, לפעמים). באחד הימים הייתי עצובה מאוד, והחלטתי שאני מסיימת את ציור הדבורה, שלקח לי שבועות. הציור הסתמן בעיניי ככישלון.  יצאתי מהסטודיו שפופת ראש. "את חושבת שאת לא בסדר, שאת לא שווה" הוא אמר לי בעדינות, מנסה לעודד אותי. ניעורתי מבכי חמור יותר, לא רציתי שיראה לי את האופל אז הלכתי מהר יותר. "תתלי את זה" הוא קרא לעברי. הנהנתי בראש, מסובבת גב, מחזיקה בציור של מייצרת המתיקות הגדולה בעולם. ההורים שלי תלו את זה בסלון. 120 ס"מ של חרק אימתני. כשזרים אומרים לי שזה יפה אני מהנהנת בנימוס.

2017-09-16 21.55.25 (1)

2

בשנה שעברה המורה במוזיאון לקחה אותנו לחלק של הבארוק במוזיאון ישראל. שם הופיעו יצירות קיטשיות. היא סיפרה על קיטש. "קיטש דוחה אותנו כי הוא מסתיר משהו אפל מאוד" היא טענה, ואז היא נתנה את דוגמאת הציורים של היטלר. נכנסתי לראות אותם אחר כך בגוגל, ולא זיהתי קיטש.

אני עיוורת לאופל? אני עיוורת למתיקות?

כשהצעתי שנצייר פירות בצבעי מים גם היא הניפה יד בביטול "זה קיטש" היא אמרה. אבל היא מביאה לנו הרבה פעמים פרחים. ואני לא כל כך יודעת מה ההבדל.

WhatsApp Image 2020-01-31 at 12.40.23

2

הרגשתי אתמול נורא ואיום. משהו הזדחל לי מתחת לעור והתיישב שם. נגעלתי מעצמי מאוד. ולא ידעתי מה זה. קראתי סיפור על דיכאון של דיוויד פוסטר וואלאס, וגם ראיתי את הסדרה החדשה של גווינת' פלטרו על המעבדה של גופ, שזה מותג הלייף סטייל שלה. וכמובן שהאשמתי את הסיפור של פוסטר וואלאס, הוא הרי על שיגעון וניסיון התאבדות ותרופות אנטי פסיכאטריות.

אבל כשחשבתי על זה, מי נכנס לי מתחת לעור? ממי הופתעתי מעוצמת הזיוף? מה היה זר לי עד העצם? המעבדה של גופ. הקיטש לא דורש מחשבה, הוא לא דורש זמן, הוא רק דורש כסף. (קלמנט גרינברג) ויותר מכל, המותג הפסטלי של פאלטרו טעה בצבעים, הוא רוצה אפור זוהר.

וזה מה שנאמר באנציקלופדיה של הרעיונות על דת הניו אייג'-

"תשואת האושר מובטחת מעצם קיומה של "חבילת אושר" התחומה במקום, בזמן ובכסף כמובן. סוגיית הכסף אינה שולית, משום שהיא תנאי הכרחי (גם אם לא תנאי מספיק) להתעלות הדתית. האושר הוא מוצר ככל המוצרים"

וזהו תחילו של האופל, נעוץ איפשהו במרתפי התודעה שלי, מובן העניין, אך עדיין לא פרום.

3

אולי מתיקות היא בפני עצמה חד מימדית ואני מעמיסה עליה רעינוות לא-לה. אבל תמיד צריך לזכור שאחרי ממתקים צריך לצחצח שיניים.

WhatsApp Image 2020-01-31 at 12.57.02

פנימה- חלק אחרון

WhatsApp Image 2020-01-26 at 17.00.19

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי

חלק רביעי- עצות

אני נעצר. הוא נראה היה מהורהר, ושקט מהרגיל. המשכנו קצת וכששמנו לב שהוא נעצר כמה מטרים מאחורינו, חזרנו אליו. "מה יש?" שאל אותו עצמי.

"לא באנו לכאן בשביל צדפים. באנו בשביל עץ החיים" אני אמר ברטינה, נוזף בנו.

במסבאה היינו מבולבלים. אחרי צונאמי, אחרי מכת ברק, אחרי צדפים, אחרי החוויה במרומי ההר. התווכחנו על איך ומתי נמשיך את הטיול. לא הצלחנו להגיע להסכמה. הלכנו לישון, כל אחד במיטתו.

בלילה המטייל דפק בדלתי.

עניתי מחוייכת. "כן?" שאלתי.

"כשעצרתם לרגע שם. אני אמר שהוא רוצה למצוא את עץ החיים" הוא אמר לי בדקלום, כאילו רצה להגיד משהו אחר.

"נכון, בשביל זה הגענו. אתה רוצה להיכנס?"

התחפרנו מתחת לשמיכה, מצטחקים.

"הוא אף פעם לא יוכל להגיע לעץ החיים" הוא אמר

"מה? למה?" שאלתי

"האם ראית עצים בדרך?" הוא שאל

"לא יודעת. לא זוכרת" השבתי

"בדיוק" אמר, והשתתק, נועץ בי מבט.

שילבתי יידים. "אתה לא מתכוון שאנחנו צריכים לעלות את זה שוב?"

"לא, לא" הוא צחק. "וגם לא לצאת להרפתקה בתחתית המערה. חשבת על זה" הוא אמר, משיב לעווית שאחזה ביידי המשולבות.

"את עסוקה מדיי עם אחד שמתעסק יותר מדיי בעתיד, ואחד שמתעסק יותר מדיי בצדפים ובמה אחרים חושבים. הם כל כך פטפטנים, וכל כך דורשים עבודה שאת לא שמה לב לעצים. את יודעת מה הם? בריונים. מי שאת באמת צריכה לשים לב אליו זה עצמי". הוא הוכיח אותי.

זה עיצבן אותי. "הוא כל הזמן שותק. ונרעד, כל כך חלש. אין מה לשים לב אליו, הוא מסתדר בעצמו" אמרתי, הלחיים שלי התחילו לבעור.

"איך שאת רוצה" המטייל אמר.

בלילה לא נרדמתי. אסטרטגיות כדי להיפטר מאנוכי ואני התחילו להתרקם בראש. בבוקר הערתי את המטייל. "אתה הבריון" אמרתי לו. הוא משך בכתפיו. "אם כך את חושבת".

ירדתי לקומת הלובי. הגישו מנת בוקר עם פרי האיזור שנקרא "פרי הקוף". אנוכי דיבר לעצמי באריכות על האומנות האקספרסיבית שיש במלון. "זו אחת הבעיות כמובן, לא כמו בריקוד שלך, שמראה על משמעת, ואורח רוח. באומנות כזאת יש בעיה של איכות, של עיבוד, יש דברים שצריך לקצץ בהם." הוא החווה על קו בציור שנגמר בסמוך לחלון. ונעצר כשראה אותי.  "שלום ליאור" הוא אמר

"שלום אנוכי"

"את חולה?" הוא תמה

"לא. אני חושבת שאני רוצה לחזור הביתה".

הבטתי למקום ממנו נשמטה היד שלו. מעבר לחלון, לאורך החוף ובמעלה ההר, המוני עצים משופעים התגודדו.