נשמת אפי

אתמול אחרי העבודה הלכתי לרופא השיניים לעשות סתימות בשיניים הקדמיות. הוא הרדים את השפה העליונה והחך העליון. חשבתי לעצמי שאת הזמן הזה בו אני שוכבת ויכולה להפוך במחשבות, להתבונן ולהמציא רעיונות, במקום לסבול מהקידוחים הצרימות והשפשופים. ואז טיפסה מחשבה ראשונה וטיפשית, מה זה רופא שיניים בכלל, אלא אם לא אדם שמשלמים לו כדי לענות אותך. הרי מה אנשים היו עושים פעם כשלא היה את כל הפלורסנטים ושפיצים החשמליים החדים? ודמיינתי איש קדמון עם שיניים חומות. גיחכתי לעצמי בלב. חשבתי לספר לרופא על פנינת הגאונות הצרופה הזו, ומזל שהפה שלי היה עסוק בדברים אחרים כמו להתרפא ולא הכנסתי את עצמי לצרות סתומות חסרות טקט. אחר כך פינתי לי ניסיון להרגע מזה שכמעט יצאתי פיתה, ולהרגיש את השואב רוק שואב לי את הלשון, הרגשה מענגת באופן קינקי.

אחרי 20 דקות הם סיימו, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מקלישאת הרופא המענה. קמתי ושאלתי אם "גם האף אמור להיות ככה מוזר?" "זה היה לא טוב אם גם האף שלך לא היה רדום" הרופא החזיר. זה הרגיע אותי אבל גם הרגשתי שהאף שלי עצום, כאילו הוא התנפח למימדי בלון בולבוסי ענק. "זה…" אמרתי לסייעת והחזקתי בו במבואה. "את מרגישה שהוא גדול נכון?" "כן" חייכתי חיוך של שפה תחתונה בלבד. "אל תדאגי, הוא בסדר גמור". זה רק הלחיץ אותי יותר. במעלית הייתה מראה, הסתכלתי על עצמי. נראתי אותו הדבר, פלוס סתימות, והאף תקוע היטב במרכז הפרצוף, כלום לא קרה לו. אבל הוא עדיין הרגיש עצום, נגעתי בו ולא הרגשתי דבר מלבד אצבעותיי.

סוף סוף, הנה מחשבה שלא צריך להפוך ולהתאכזב שהיא רק נשל, במחשבה הזו נפחו חיים: ללא גבולות, הכל נדמה גדול יותר. לא הצלחתי להרגיש איפה נגמר האף שלי, ולכן הוא נדמה עצום בגודלו. אני לא יכולה להבין מהם גבולות הגזרה של הקריירה שלי ואז הכל נראה ענק ובלתי מושג. כך התחלתי את הדדוקציה שלי, תיאוריה חדשה בפתח, היכונו היכונו, והיא התחילה באף. גבולות, גדרות, הם מה שמחזיק אותנו בטוחים, אבל גם מונע מאיתנו לגדול. בומס אסימון אחד יאללה הלאה. מחאות מנסות לשנות את הגבולות הקיימים, וזה נראה לנו ענק מכדי להכיל. הלאה, גו לונג. מחשבות אחידות, מחשבות אחידות. הו הנה אחת, תופסת לה בזנב. כשהאהבה היא בתחילת הדרך, כשעוד לא יודעים מה הולך להיות, והכל חופשי, זה נראה ענק. זה נראה שהלב שלך לא יכול להכיל את האהבה הזאת, מרוב שהוא עומד להתפוצץ. ואז כשלאהבה נכנסים הרגלים, ממסדים חיצוניים, רוטינות קבועות, צד שלי במיטה צד שלך במיטה, כתובה בקיצור- נכנסים גבולות (הנה אני והנה אתה) אזי האהבה מתגדרת, וקטנה. וובר קרה לזה "הרוטניזציה של הקסם". ההאר"י קרא לזה "כלים" ובובר קרא לזה "אני ולז". איזה יופי, איזה יופי, ואז זה מתקיים, זה קיים בעולם, לא עוד דברים מופשטים ענקיים, יש אפים גם במציאות. עוד! אה, הנה אחת, שהיא כבר שנתיים נמצאת אצלי בראש: מילים. מילים מגדירות את הדבר העצום הזה שמתחולל אצלנו בראש, הן משחררות אותנו מכבליו, מרפאות. אבל גם מקטינות.

הנה מילה, אף, אף. מאיפה היא באה? מילה כזו קצרה לאיבר כזה ארוך. והיא מתבוללת עם חברים אחרים עם ה"על פי כן" ועם ה"כי", מילים שבכלל לא קשורות לאפים מציאותיים. הלכתי לרבה גוגל לשאול על האף, מצאתי 2 עמודים ראשונים על ניתוחי אף. תעודת עניות לתרבות המערב. הלאה, פתאום אני רואה באמצע דף 3 "אישה שרצתה לפתוח אף סתום נדבקה באמבה אוכלת מוח ומתה" בכתבה בוואלה. דה פאקינג פאק. הסיפור מעניין אם מתעלמים מאמינותו, אבל יותר מזה היא אחת הכותרות המשניות " החשיבות בהיצמדות להוראות". האישה השתמשה במכשיר קומקומי לניקוי סינוסים אבל עשתה את זה עם מים לא סטריליים, בלי להצמד להוראות. הממ, מישהו ישב וכתב שם את ההגדרות והגבולות לאיך לא להדבק באמבה אוכלת מוח והיא פשוט שמה על זה קצוץ, מעניין את מי זה מזכיר לי. אני זלזלנית חוקים ידועה, חושבת שהכל אפשר לפתור בעזרת מוח ישר, תקשורת והגיון בריא. "לא הכל כל כך רציונאלי",  אומרת לעצמי תדיר. מסתבר שעם גישה כזו אפשר להדבק באמבה אוכלת מוח, וזה דווקא הרגיע אותי, כי הבנתי שאני במקום הנכון.

20190506_151308

(בתמונה: פסל במוזיאון הפתוח בהאקונה, יפן)

מודעות פרסומת

גלחת

 

בשלהי התואר הראשון שלי, סביבות יולי 2018, שמעתי את הפודקאסט של חיות כיס על קפקא- "קפקא סוכן הביטוח שלכם". זה קרה כמה חודשים אחרי שהוא התפרסם, והטענה המרכזית בו הייתה שקפקא, למרות המיתוס, נהנה מעבודתו כסוכן ביטוח. האמת היא שהוא בכלל לא היה סוכן ביטוח. הוא היה מראשוני המנהלים של החברה הממשלתית האוסטרית לביטוח. בקיצור- ארכי-בירוקרט, כמו שצליל מיטיבה לתאר. הוא כתב היטב במסגרת התפקיד היבשושי שלו, והרגיש מחויב לעבודותו.

אני עובדת כבר שנה שנייה במשרד ממשלתי, והפודקאסט הזה שימח אותי מאוד. בטח, אדם יצירתי עד שד עצמותיו שראה צבע בעבודה אפרורית? זה המיתוס של האדם היוצר, והוא מתהפך על הראש כאן. גם שבוע קודם לכן ראיתי את "ג'ולי וג'וליה". ג'ולי עובדת ביום יום במשרד ממשלתי אמריקאי שנועד לתת מענה אחרי אסון ה11 בספטמבר. היא  סובלת מהעבודה מאוד אבל נהנית לכתוב בלוג על השנה בה היא מכינה את כל המתכונים בספר "אומנות הבישול הצרפתי".

האמת היא, שהייתי מתה לתת מענה לאנשים. אני חושבת שאני פקידת קבלה מעולה. אבל העבודה שלי לא כוללת קבלת אנשים, ואני לא נותנת מענה לאף אחד חוץ מגלגליו המשומנים של הכסת"ח הממשלתי.

סיפרתי את זה לחברים שלי, שאני מרגישה חוסר מעוף, אבל בגלל הזמן הפנוי הרב שיש כאן לעומת העבודה הקודמת בלשכת יו"ר, יש לי זמן להעלאות המון רעיונות, לקנא ביוצרים שכבר עשו את זה, ולהתבאס שלא למדתי איור אלא סוציולוגיה וחינוך. הם המליצו לי להכניס ביטויים אמנותיים לחוזרי המנכ"ל. אקרוסטיכונים שישארו לדורות. אני אראה אם זה אפשרי.

היום יום שלי מתנהל בצורה הבאה: קמה בשש וחצי, משתדלת לשמור על רוטינה של שתיית מים והמנעות מהסמראטפון. מתלבשת, מתלבשת שוב ואז עוד פעם מחליפה. זה כנראה שיקוף של המצב הפנימי, אין לי מושג מי אני בפנים, אין לי מושג איך אני אמורה להיות מבחוץ. הולכת לעבודה. לפעמים שומעת פודקאסט, לפעמים סתם מדמיינת דברים. הדמיונות פורים וכוללים בעיקר כתבות על פועלי הרב ועל כמה שאני גאונה בגלל ספר שלא קיים במציאות, רומן גרפי שלא קיים במציאות, ופרוייקט למידה מבוססת פרוייקטים שנמצא ברמת התנעה ראשונית ראשונית. הכל סקיצות, כלום לא גמור.

בעבודה אני בדרך כלל מתחילה בארוחת בוקר ארוכה, רואה האם יש לי משהו דחוף, ואז מתחילות המריחות. אני אפילו לא יודעת אם אני מורחת באופן מודע או שמה. אם היה לי דרייב אמיתי לשנות, והייתי רואה את הדברים קורים בפועל, אולי המוטיבציה שלי הייתה קצת חזקה יותר. אני רוצה להמשיל מטאפורה על משרד ממשלתי למרות הקביעה של דמותו של ג'ק ניקולוסון ב"הכי טוב שיש" כי מי שמדבר במטאפורות שווה לתחת.

דמיינו לכם מסעדה, ובמסעדה הזאת יש מחלקת פטריות ושורשים. למחלקת פטריות ושורשים יש תת מחלקה קלפנות פטריות ותת מחלקה קלפנות שורשים ותת מחלקה השרייה.

נתמקד בתת מחלקה קלפנות פטריות למרות שהיא לא ממש חשובה. תת מחלקת קלפני הפטריות מונה 6 חברי צוות, בהם קלפן פטריות ראשי, קלפן פטריות משני, מזכיר מחלקת קלפנות הפטריות, ראש הוועדה הקלפנית לענייני טיוב קליפה, וקלפן הפטריות.

מטרת המחלקה היא לקלף פטריות ולהעביר אותם להכנת מנות הכוללות פטריות במסעדה. כל המנות במסעדה כוללות פטריות. לכן, קלפן הפטריות הראשי פונה לסגן מנהל בכיר אגף א' של כוח אדם  במסעדה ומבקש ממנו "אנא ממך, אין לי מספיק כוח אדם, כדי לקלף את כל הפטריות למנות במסעדה", וקלפן פטריות משני צריך לקבל את פניות המחלקות האחרות לתעדף את סוגי הפטריות לקליפה כי כמובן שיטאקי הרבה יותר מסובך מהשמפיוניון והפורטובלו. וכדומה וכדומה וכדומה.

אתם בטח שואלים את עצמכם: למה צריך לקלף פטריות? זה הרבה בסדר גמור לאכול פטרייה עם הקליפה שלה. אז זהו, שבשנת 84 המסעדה נחשפה לביקורת חריגה לאחר שאדם רגיל מן היישוב הגיע לפתחה ואכל ריזוטו ומת כתוצאה מפטריה לא קלופה שעל קליפתה הכילה דשן מרוכז. המסעדה בהתחלה ניסתה להסביר כי היא נוהגת לשטוף היטב את פטריותיה אבל מפאת היותו של הדשן מרוכז במיוחד במיוחד ומפאת היותה של פטריית השמפניון נוהגת לספוח אליה חומרים כאשר מפגישים אותם עם מים, האדם הזה מת בייסורים קשים ומשפחתו ביקשה למנוע מקרים דומים בעתיד.

לכן קיימת מחלקת הפטריות במסעדה.

העניין הוא, שקלפן הפטריות מעולם לא ראה כיצד עבודתו מניבה פרי, או לפחות ירק באמתחתה של המסעדה. לעיתים הוא מציץ דרך חרך מחרכי המסעדה ומבין