גוזל בכרך

בשלישי אחר הצהריים יצאתי מהרכבת תחנה אחת קודם לתחנה הרגילה, וממש מולי באדנית של עץ ישב גוזל של דרור ורפרף בכנפיו הקטנות כשאימא שלו מאכילה אותו. זה היה מחזה משונה, כמו לראות את הטבע עירום פתאום. האם עפה והדרור הקטן נשאר שם והחל ללכת. חשבתי שהוא יעוף אבל הוא המשיך לדלג, כנראה נפל מהקן כשניסה לעוף.

התיישבתי על ספסל כדי להתבונן בו. הסתכלתי עליו במשך רבע שעה, מרוכזת לחלוטין בחיי הדרורים בתחנת שוק מחנה יהודה. בכל פעם שהתקרב אליו דרור הגוזל רפרף בכנפיו ואץ-רץ אליו, במין מגושמות השמורה לקטנים שלא יודעים עוד להשתמש בגופם*. רגלי הציפור שלו היו דקים כמו קיסמים. אבל אף דרור לא התיישב לידו.

הוא טייל בתחנה ומדי פעם התקרב לשולי הרכבת. רגליים גסות של אנשים כמעט דורסות אותו, אבל הוא היה דיי חמקן. היחידים ששמו לב אליו והשתהו מעט בהליכה היו הילדים, אולי כי הם קרובים יותר לאדמה. רוכב אופניים אחד עצר בחריקה מטרים אחרי שכמעט דרס אותו, הציץ בו והחטיף במבט אליי, כאילו שואל אם הוא בסדר. הנדתי בראש והוא המשיך.

הגוזל המשיך לטייל ובשלב מסוים קפץ למסילת הרכבת כשהיא התקרבה. "זהו" חשבתי "הוא כבר מזון לחתולים". אבל אחרי שהרכבת המשיכה התקדמתי כדי להתבונן מעבר למעקה וראיתי שהוא שם, ממשיך בהליכה כאילו דבר לא עבר מעליו. הוא הגיע למסילה השנייה ודרור אחד התקרב לקצה המעקה שלה. הגוזל הביט למעלה וניסה להתעופף, אבל נתקל בקיר הדפנות. הוא המשיך ללכת כשרכבת נוספת התקרבה. אני כבר הלכתי משם. בדרך הביתה שמתי לב שהמשך המסילות נקי מדפנות-מעקה ואיחלתי שימשיך ללכת.

“Sometimes I go about in pity for myself, and all the while,

a great wind carries me across the sky.”

— Ojibwe saying

(כי ראיתי היום את הפרק ההוא בסופרנוס)

*אגב, הגוזל הזה הזכיר לי משהו. יש סרט קצרצר של פיקסאר שנקרא "פיפר" על גוזל בחוף הים, הם תפסו היטב את האופן בו הם מתרוצצים ומרפרפים בכנפיהם. הנה הוא כאן:

יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

עוגת דבלים דיפלומטית

אתמול חגגנו יום נישואין במסעדה שנמצאת בבית האמנים הירושלמי. "מונא", אולי אתם מכירים. הייתי לחוצה לפני כן, פיזית ונפשית. פיזית בתוך השמלה שלי שעקב כמה קילואים עודפים שיוותה לי מראה נקניקייתי. הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי בסדר, "זה מה יש" אמרתי לעצמי, ושמחתי בי.

בתוך הגלגלת הלחץ הוא כבר אחר. דמיינתי איך אנחנו הולכים לשם (בדמיון הייתי רזה יותר). פחדתי מאוד שנריב, לא כי יש על מה לריב, אלא כי בדרך כלל כשאני מצפה שמשהו יהיה בדיוק כמו בדמיון והוא לא הולך, אני משתבללת או לחלופין כועסת על כלום. גיל החווה בידיו שהוא מוכן, במכנסיים דהויים וכפכפים. הוא היה חסר סבלנות כשהכרחתי אותו להחליף בגדים כמה פעמים. בלעתי את העלבון המתרקם והתעלמתי.

התיישבנו, והמלצרית ניגשה אלינו. היא הייתה מאוד עדינה, עם צוואר ארוך ורזון קיצוני והקול שלה רעד, כאילו היא מתביישת. היא שאלה אם אנחנו חוגגים משהו. "כן, יום נישואין". אמרנו. "נהההדרר" היא אמרה. היה אפשר לחוש את החיוך שלה דרך המסכה. הסתכלתי על הזרועות שלה והתעניינתי בקעקועים. זה מסוג הקעקועים שברור מהקו שלהם שהיא האמנית. היה ציור של יד מציירת ושל עלים. רציתי לשאול או אולי להגיד לה משהו על זה, ורציתי לספר לה שגם אני מנסה להיות מאיירת, אבל הייתי מתוחה מדיי. היא הביאה לנו הרבה מפיות ואמרה בנחמדות "שלא תלכלכי את השמלה היפה שלך".

הזמנתי אלכוהול, הוא הסתכל עליי במבט מחייך ושואל. והסברתי לו שאני לחוצה, ושזה בשביל להשתחרר. "ממה את לחוצה?" הוא התעניין. "יש לי יותר מדיי ציפיות". לפני שיצאנו הראתי לו את אחד הסקיצות לאיור של טקסט של עגנון שאני עושה, אז הוא כנראה הניח שאני מלאת ציפיות כלפי האיור, מה שגם נכון. "אני חושב שזה ממש מתאים לך, האיור" הוא השיב. זרחתי בתוכי. "אבל יהיה לך קשה לפרסם את עצמך" הוא קבע, בצדק, על כישורי השיווק הלא קיימים שלי. "כן, כן" אמרתי. דיברנו על זה קצת, על דברים ששמעתי בפודקאסט, ועל התכנית המתגבשת לאט בראש. האלכוהול שימח אותי ושיחרר אותי.

האוכל היה נפלא. הבטן שלי שמחה בו. "אנחנו כאלה בורגנים" אמרתי לו, מושכת את המזלג בין השפתיים. הוא משך בכתפיים וחייך. "למה את חושבת?". וברגע הזה תחושות האשמה שלי על היותי בורגנית החלו להתפוגג. בהתחלה רציתי להגיד שאני חושבת כך בגלל השכנים שלנו, שאירחנו אתמול, והיו דומים לנו. אבל נמלכתי בדעתי וקבעתי "זה לא שיש לנו ברירה" אמרתי לו. "זה או להיות פרולטריון, או בורגני, או אצולה" ומשכתי בכתפיים. "אנחנו איפה שאנחנו".

שאלתי אותו איך הייתה השנה הזאת איתי והוא אמר "הכי טובה עד עכשיו" והסביר שזה כי התבגרתי. צחקתי ואמרתי לו איך הייתי לחוצה לפני שהלכנו, אבל לא אמרתי כלום כדי לא לקלקל, והרגשתי רע קצת בדרך, אבל אמרתי לעצמי "לפעמים זה בסדר להרגיש ככה". שזו יכולת הסיבולת שלי להרגשה רעה שמתבגרת.

לא רציתי לאכול קינוח אבל גיל התעקש שאזמין (לא אופייני בכלל בטנגו שהוא מערכת היחסים שלנו). "אתה רוצה אפוגטו שקדים?" שאלתי, כי זה הדבר האהוב עליו. "לא לא, מה שאת רוצה". "עוגת דבלים וחיטה, זה נשמע קינוח מהמאה ה-18" "כן, מה זה דבלים?". "תאנים". "ומה זה דיפלומט*?" "אני לא יודעת" "טוב, נו".

אז זה היה קינוח מושלם. מתוק- מלוח-מרענן. שאלתי אותו אם זו המסעדה הטובה ביותר שהיינו בה עד היום. "אני לא יודע" הוא אמר "בין הטובות" הוא חייך, בין 2 כוסות יין מחוזק שפינקו אותנו בהם.

אני במתח דועך. בין ציפיות למציאות, בין אשמה על אכילת בשר, להדוניזם. בין רצון להשתחרר באופן טבעי, עם מיינדפולנס ומודעות עצמית ולא מחומרים כימיים כמו ערק רוזטה. בעיות של אדם פוסט-מודרני, הסוציולוגית שבי חשבה.

טוב שהקשבתי לחלק האוהב. כשגיל שאל מה אדם צריך בחיים אמרתי לו "אוכל טוב ואנשים טובים, ובגלל זה המתנה שלך זה שוקולד ובירה".

*דיפלומט זה קרם, מסתבר.

החיים זה בומרנג, גבר*

שני סיפורים קטנים-קצרצרים על ילדים והורים.

ראש כרוב

"את בכלל לא אוהבת אותי". אמר הילד לאימו, שישבה על הספה לידו עם רגליה מונפות על משענת הכסא שלפניה.
"זה מה שיש לאכול היום?" הוא המשיך בקול מתלונן והחווה לעבר כוס הפלסטיק הרחבה ובתוכה מונח מרק מהיר הכנה.
האם הסתכלה עליו ביבשושיות, כאילו אומדת עד כמה השיחה הזאת תדרדר אם תגיב כמו שהיא רוצה.
"אתה בדרך כלל אוהב את זה" היא אמרה, קולה מתנגן בקול דק של שיפוטיות. היא הניחה את כפות רגליה, שבהונתיהן היו משוחות צבע, על רגלי הכסא.
"זה בכלל לא נכון. וזה גם לא בריא" הוא חזר על דברים ששמע בבית הספר.
"תשמע" אמרה האם, קולה מתחיל לגבוה, "אני מכירה מה זה. אתה במצב רוח כזה. מצב רוח של כלום לא בא לי". הילד הזעיף את פניו לעברה והרחיק את כוס הפלסטיק בהפגנתיות.
"נהדר" אמרה האם בארסיות, נעמדה והידסה לעבר המקרר. היא שלפה כרוב גדול והניחה אותו מול הילד שהרים את מבטו בהשתוממות.
"נו, זה ירק, לא? זה בריא" היא חייכה אליו.
הילד שילב ידיו בגאווה וחרץ לעברה לשון. היא צחקה לעברו בחביבות.
"זה יעבור לך כשתאכל" היא הניפה ידיה בביטול.
"ומה אני אמור לאכול" אמר הילד שהזדעף ונע בתוך כסאו בחוסר נעימות.
האם משכה בכתפיה, והתעסקה בהוצאת צמר הגפן שתחוב בין אצבעות רגליה.
הילד מיצמץ בעיניו לעברה ולחש "ראש כרוב"
"מה אמרת?" היא הזדעקה ממקומה.
"ש.. אני אוהב כרוב" הוא נבהל לרגע, קירב את הכרוב לעברו ונתן בו ביס. מביט באימו, הוא אמר "צריך רוטב".
האם הוציאה מרקחת משונה מהמקרר. היה לה צבע בורדו. "רוטב אגסים אדומים רימונים, וסלק" היא שקשקה בצנצנת בתגובה למבטו השואל, והושיטה לו סכין.
הילד קצץ חלקים גסים מן הכרוב וטבל ברוטב. בסוף הביס הוא הרגיש משהו כמו חול דק מאוד המכסה את שיניו ולשונו.
"זה בוסר" אמרה אימו בשעמום בתגובה לכעס שהתפשט על פניו כשליקק את שיניו. "כדאי שתאכל את ה'טעים-לי' היא החוותה לעבר כוס הפלסטיק שמימיה נצבעו בחום- עכור. בדרך כלל אתה אוהב את זה"

הילד התעלם מדבריה. הוא ניגש לתנור וכיוון את מחוגו כך שיהיה בדיוק באמצע של עיגול המעלות. הוא הניח את חתיכות הכרוב הגדולות על המגש וזילף את הרוטב מעל. "כדאי גם שמן" צעקה אימו אליו כאילו-באדישות מהמרפסת. (שהציצה מדיי פעם בדאגה אליו)
הוא הגיב בהזעפת גבות.
בשעה שחלפה הוא היה טרוד לראות מה יצא. הוא ישב מול התנור בכעס , ראשו נתמך על ידי ידו הימנית. מסתכל איך הכרוב הולך ומשחים.
הוא שמע את הדינג של המחוג וניגש לקחת כפפות. אימו הביטה בפיסות הכרוב החומות שהצטמקו וברוטב שאיבד מצבעו היפה והפך לחום. הילד מאוד רצה לטעום מיצירתו אך ידע מה יקרה ללשונו אם ימהר. הוא המתין בסבלנות ואז בצע חתיכה עם סכין, והכניס אותה לפיו. "גבינה". הוא הפטיר וניגש לגרר גבינה מעל.
הוא סיים את כל פיסות הכרוב מלבד אחת. ששמר לה. "תטעמי, זה למי שלא יודעת לבשל" הוא עקץ אותה בחיוך. היא נאנחה וטעמה מעט מהמאפה המוזר.
הילד משך בכתפיו. "ראש כרוב" הוא אמר באיטיות, מתמתח, וכרסו עולה וכמעט פוקעת בין כפתורי חולצתו.

ציפור קטנה

ההורים שלי ושל אנה עלו מברית המועצות. החשבתי את אנה כחברה טובה, גם בגלל שהייתה לנו אותה השפה, ובמיוחד כי היינו הולכות כל יום יחד לבית הספר וחזרה. היה נחמד לדבר איתה כי היא הייתה חכמה יותר משאר הילדות. בבית של אנה היו ציפורי שיר שאמא שלה גידלה, אחת בצבע צהוב והשנייה בצבע ירוק. כשהיינו בכיתה ה' הציפור הירוקה נעלמה אז אבא של אנה הביאה להן מתנה- תוכי מדבר גדול. הוא גם אמר שהתוכי בצבעים צהוב וכחול, אז ככה הוא מחליף את הציפור הירוקה. יום למחרת כמעט כל הילדים באו אל אנה לבית והצטופפו בסלון. הם האכילו את התוכי, שקראו לו פלפל, בזרעים. מאור ודביר לימדו אותו להגיד דברים איומים ונוראים.

למחרת באתי אל אנה בבוקר כדי ללכת יחד ואבא שלה אמר ש"אי אפשר כי אנה בעונש". כשהיא הגיעה לבית הספר היא נראתה דיי זועפת. היא סיפרה שאבא שלה הכריח אותה לשטוף את הפה עם סבון בגלל הדברים שהתוכי אומר. אבל למרות כל זה היא עדיין חייכה. בהפסקה הגדולה הראשונה היא אמרה "היית צריכה לראות את הפה שלי, נראיתי כמו מזרקה" היא הוציאה רוק ופילבפלה בלשון ובשפתיים כדי ליצור קצף. "מוכת כלבת" היא קראה, מושיטה את היידים לפנים כמו זומבי. התחלנו לרוץ במעגלים, ילדים אחרים הצטרפו, צעקנו "מוכת כלבת, מוכת כלבת".

בזמן ההוא היה לי יומן עם ציור של פו הדוב עליו, וכתבתי בו בהפסקה הגדולה השנייה. כתבתי על התוכי של אנה ועל מה שקרה וגם כתבתי סתם על עצמי וציירתי ציורים שדמו למדבקות שהיו ליהלי על השולחן. אנה שיחקה עם אחרים ולא ייחסתי לה חשיבות עד שהיא נעמדה מעליי ושאלה מה אני עושה. אז אמרתי לה "אני כותבת ביומן". היא חטפה לי את היומן מהיד והתחילה להקריא בקול רם. "לאנה יש תוכי חדש שקוראים לו פלפל" היא ניסתה לחקות את הקול שלי. נעמדתי והתחלתי לרדוף אחריה אבל אז הבנתי שאין שום דבר פרטי במחברת שלי. נעצרתי. גם היא. היא כיווצה גבות. והמשיכה "ודביר ומאור לימדו אותו להגיד קללות כמו" היא בלעה הרבה אוויר באותו רגע ונעצה בי מבט.

 "את צריכה לשטוף את הפה שלך עם סבון עם כל הדיבורים האלה" היא אמרה.

היא ניסתה למשוך אותי ביד לשירותים. "בסדר, בסדר" אמרתי לה. ובאתי. ליד הכיור היה קצת סבון נוזלי, שמתי טיפה קטנה קטנה על האצבע וליקקתי והיה לזה טעם משונה. שטפתי את הפה, ניפחתי לחיים, וירקתי. "בסדר?" שאלתי. אנה נראתה מעט מאוכזבת. "כן, בסדר" היא משכה בכתפיים. אחר הצהריים הלכנו אליה הביתה. לימדנו את פלפל דברים חדשים. כשאבא של אנה הגיע קצת התכווצתי אבל האמת שהוא בסך הכל איש נחמד עם חיוך טוב. "פאפה, תראה מה לימדתי את פלפל" היא אמרה. והתוכי חזר ואמר "פלפל תוכי נקי" ו"פלפל אוהב סבון" וגם אפילו אמר "פאפא, תראה מה לימדתי את פלפל" וכולנו צחקנו. אנה חייכה חיוך גדול. ואבא שלה נאנח וחיבק אותה והריח את השיער החפוף שלה ואמר שהוא מצטער.

________________________________

*"החיים זה בומרנג, גבר" הוא משפט אמיתי לגמרי שצעק שיכור אחד לשוטר מוקדם מאוד בבוקר בכיכר הדוידקה. זה קרה לפני חצי שנה בערך.

התמונה היא של אחי ואבא שלי המתוקים, לפני חצי שנה בערך.

והפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ את עצמי מהתקיעות, המועקה ואדי הדיכאון שאופפים אותי, מלפני חצי שנה בערך.

חג שבועות שמח.

ללא כותרת

ניסתי להתאבל היום על כישלון עתידי בתור סופרת. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" וחשבתי שאולי לעולם לא אצליח לכתוב ככה. ונזכרתי בסופרים צעירים שכותבים על הכישלונות שלהם, על הצורך שלהם בפרסום. וחשבתי שבכל אופן אין לי כל כך הרבה תשוקה לכתיבה. בימים אלה אין תשוקה לכלום חוץ מלישון הרבה ולראות סרטים בלילה עם אור צהוב מהמסדרון.

אמרתי למטפלת שלי לפני כמה זמן שאני חושבת שזה בכלל צורך כוזב. שכל מה שאני רוצה זה קהל. שבכל פעם שאני חושבת חצי-מחשבה מעוררת השראה כבר יש לי כתבת שער בשבע לילות על היותי סופרת נהדרת וחד פעמית. "אז תעשי לך קהל" היא אמרה. חשבתי על אנשים שאני כותבת להם. אבי, מורן. הם תמיד מגיבים. לפעמים גם שחל. יש גם את האנשים כאן בבלוג שמשום מה מתעניינים במה שיש לנערה עזת מצח להגיד. קהל קטן, אבל כמו בסיפורים חסידיים, גם אם יש לך אדם אחד.

חשבתי שאני עושה את זה כדי לקבל אישור על משהו. להתפרסם כאדם חכם. אבל מתגבשת אצלי הבנה שהדבר הזה שאני עושה הוא מהנה, וחשוב להתאמן על להוציא את הדברים שמרגישים החוצה. ואפשרי ש הטקסט יהיה סתמי לחלוטין. כל כך הרבה סופרים ואמנים יש בעולם, כולם חשובים מאוד, וסתמיים מאוד. אפשר להיות ללא קהל. אין מושג של זמן כשכותבים. כשעושים משהו שאוהבים כל כך.

"כשאינך יכול לשאת את זיכרון היעלמותך אתה נושא כמיהה עזה ליום שבו תזכה לתהילה. מבקש גדולה שתבטיח אותך מאימת מחיקתך. בימים שאינני קיים אני חייב להיות מפורסם. מסדר גודל שלא יישכח לעולם. חולם על הספר שינציח אותי. ויבטיח סופית ששוב לא איעלם." (יאיר כספי)

____________

העתקתי לכאן סיפור קצר על אומץ ונפיחות ובמקלחת-ערב חשבתי שהוא מטופש ולא הכרחי, אז מחקתי אותו.

לפני כמה זמן כתבתי על זה ששלחתי לסופרת שאני אוהבת כמה פרקים מספר. והיא כבר הגיבה להם לפני כמה חודשים. בצירוף מקרים מוזר למדיי כתבתי עליה ואחרי שעה קלה ראיתי אותה בגן סאקר.

באותו יום התיישבתי בהתלהבות אין סופית והתחלתי לערוך קצת את הדברים שכתבתי. מה שרציתי לשלוח לה היה טיוטה ראשונית לספר שנקרא "חיה ומותו של"  והוא עסק בגלגול של נשמה אחת בעולם. האמת היא שזה היה גבב של סיפורים קצרים שכתבתי וניסתי לגודד אותם לאסופה אחת שתיהיה כמו רומן מחוכם הבנוי מסיפורים קצרים.

ביום שלישי של אותו שבוע תכננתי לשלוח לה מייל וקניתי מתנת יום הולדת לאמא שלי. באתר של כתר תחת "ספרים חדשים" הופיע רומן החדש של רועי חן, "נשמות" שבדיוק ראה אור. הוא עוסק בנשמה אחת המתגלגלת בעולם. קיללתי. איך המוזה שלי כל כך בוגדנית? הלכה לבקר אצל אחרים.

החלטתי להשקיע יותר בענייני הכתיבה, אחרת המוזות הלא- מרוצות ילכו להתממש אצל אחרים.

אחרי שבועיים היא שלחה לי בחזרה את הפרקים ששלחתי עם הערות מועילות והרבה מתיקות.

"נו, תעופי על זה" גיל אמר לי. גם אני אמרתי את זה לעצמי. עד עכשיו לא נגעתי בזה.

__________

אני כבר לא כל כך נאיבית לגבי כתיבה. פעם חשבתי שזה בכלל לא בעייתי. קניתי יומן כדי לעקוב על הרגלי הכתיבה שלי. בילדותיות דמיינתי איך אני מתעוררת בחמש וכותבת עד העבודה. זה לא קרה, כמובן. לפעמים אני חושבת שרגעי השראה גאוניים אכן קיימים. וכל קיומי העצלני פשוט מחכה להם. לפעמים אני מבינה שאני פשוט לא כל כך טובה. שעדיין אין לי את "זה". מה שזה לא יהיה.

בתייקית הכתיבה שלי יש התחלות לספרים, מחזות, וסיפורים קצרים. על פשיטת רגל, על גאולה, על שיגעון, על אוכל, על דת ומדע, על פסיכולוגיה ורבנים. יש סיפורים קצרים ומוזרים, ופסקאות על תחושות שהרגשתי. יש שני ספרי ילדים. אחד קצר ואחד ארוך. יש המון המון מילים שמתגבשות ולא מתגבשות ולא מתגבשות.

ואני יודעת שיש לי בנתיים רק סיפור אחד שאני רוצה לספר, וזה סיפור מצחיק ונורא על הבית שלנו ברנטגן 20. ואני זקוקה להרבה מאוד אומץ כדי לכתוב אותו ולפרסם אותו כשאני מחליפה את השמות ולהגיד שהוא רק מבוסס חלקית על סיפור אמיתי, ולמרות שהכל היה אמיתי, נורא וענק ואמיתי. אולי אחר כך לא אכתוב יותר כלום, וזה יהיה בסדר. נכון? אולי כל הילדות והנעורים המשונים והאומללים שלי יתכווצו לבלוק נייר בגודל של 20 ס"מ, כך שיהיה אפשר לשאת אותם.

בכל אופן, אני צריכה המלצות לספרים.

WhatsApp Image 2020-04-10 at 20.31.00

(אבא שלי במסעדת "אנה", בחגיגות סיום התואר. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. ציירתי את זה ליום ההולדת ה50 שלו בקיץ האחרון. כל הקורונה הזאת לא ציירתי, ואני נוזפת בעצמי על זה, שלא מדגדג לי באצבעות כמו שחשבתי).

______________

הנה דברים יפים שאחרים כתבו:

"יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו על החיים. " (המידות הקטנות- נטליה גינצבורג)

"הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבנאדם החוצה, בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבן אדם אחד בעולם?. קרינת האישיות. הזוהר הפנימי. הסוד, הרטט של החד פעמיות". (דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר)

ווילסון

1

בראשון ראינו את הסרט המופתי והעצוב cast away. גיל לא ראה אותו מעולם. כשהוא הסתיים  הוא חרץ "זה היה סרט טוב". סיפרתי לו על הפעם שהדפסתי תמונה של ווילסון, הכדורעף שטום הנקס מאניש, ותליתי במשרד. זה קרה לפני יותר משנה, ובמחשבה לאחור, זה היה אקט טקסי למדיי, מין החלטה מודעת שהפינה המוארת בניאון שלי היא אי בודד, ושאני שלמה עם זה. בסרט ווילסון עוזר לטום הנקס להקים מדורה, סתם מעצם העובדה שהוא מסתכל עליו. שיש מישהו שרואה אותו.

תוצאת תמונה עבור wilson cast away כך מדליקים אש

2

אף אחד במשרד לא הבין את ווילסון שלי, מה שהחריף את בדידותי. עד שהגיע יום אחד איש מחברת תקשורת, לשנות את קווי הטלפון שלנו. "זה ווילסון" הוא אמר עליו. "נכון" תמהתי. "סרט נפלא" הוא אמר, והתחיל להתעניין, מאיפה אני, מה אני עושה. הוא קבע שכמוהו, אני אדם טוב. רק מעצם זה שתליתי את ווילסון.

3

כשנשטפת לחוף שלו הזדמנות, טום הנקס עושה מעשה לא יאומן באומץ שלו, הוא בונה רפסודה ומשליך את עצמו לים העצום, בידיעה מוחלטת שהוא כנראה ימות שם. הוא פשוט לא רוצה יותר להשאר באי הבודד הזה.

4

זה מעציב אותי שהעבודה שלי כל כך קלה. אני מגיעה לרוב בתשע או בשמונה וחצי למשרד. אני מרגישה נבולה תחת אורות הפלורסנט. אני מחפשת מקום אחר להיות בו. שום משרה לא נראית זוהרת יותר, הן כולן יגרסו אותי תחת נטל היום- יום. אז לפחות אעשה משהו משמעותי, אני אומרת. הוא אומר שזה נכון, ושהוא מאוד גאה בעבודה שלי כרגע. זה עוזר לתהליכי ההוראה בארץ, זו עבודה נוחה וחשובה. יש הרבה הזדמנויות לצמיחה. אבל זה אי בודד.

WhatsApp Image 2020-03-11 at 11.25.38כך מדליקים מחשב

5

התסכול שלי כבר פולש לכל פינות היום. פתאום נמאס לי לבשל, שום ספר לא שווה את העובדה שבמשך שמונה וחצי שעות מהיום שלי אני עושה משהו שאני לא אוהבת. לחברים שלי כבר כנראה נמאס לשמוע אותי מתלוננת. אז הם שואלים את השאלה הגדולה- אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית עושה?. וכרגע אין לי תשובה. התשוקה שלי חמקה ממני והלכה למקומות אחרים. כנראה הייתי נשארת בבית, באי בודד נחמד יותר. כנראה הייתי רואה הרבה טלוויזיה, קוראת מדי פעם. הייתי אוכלת ממנות חמות והולכת למסעדות וכותבת יומן אינטרנטי. הייתי נפגשת עם חברים ומגדלת עציצים. הייתי בוכה כל לילה שאין משמעות לחיים שלי, אז מתישהו הייתי שולפת רגל מתוך הקקון הזה ומתחילה לחפש. אולי הייתי הולכת לקורס משחק, אולי הייתי הולכת לקורס רפואה סינית. אולי הייתי חוזרת לאקדמיה לחקור סמלים יונגיאנים. אולי הייתי בונה רפסודה. 

6

פעם היה לי חלום ענקי: ליזום מרכז תרבות ענק, אסתטי, בעל שאר רוח, שאינו תלוי במכירת מרצ'נדייז. כזה שיש התלהבות ואנרגיה טובה בו. שהכניסה אליו מלאה בבתים על-עץ. שיש לו מנהרות תת קרקעיות שמרכיבות את גוף האדם, וכך ילדים לומדים עליו, על ידי סיור בו. אנשים באים לשם כדי ללמוד לימודי רוח ואומנות. הקפטריה מגישה מאכלים שהרגע נקטפו מאחורה בחצר.

7

האם יש לי נקודות עיוורון? האם זו העבודה או העובדה שאני קוראת ספרי עזרה עצמית והם פשוט מלכלכים לי את הנפש. הם מציירים דמות של אדם שחיוך מבהיק ניתז ממנו: איזה אחד או אחת שקמים כל יום בחמש לעבר המקום הנכון בדיוק בשבילם, בו הם בזרימה מוחלטת עם ההוויה, הם רואים אנשים איכותיים אחרים, הם מבשלים עם הרבה סלרי. מי אלה? רק מפורסמים. כמה בושה ועצב ותחושת כישלון זה גורם לי. כמה גם אני רוצה להיות כזאת. וזה מזכיר לי את נקודות העיוורון האחרות שלי, אלה שאני רוצה להיפטר מהם: העצלנות, והגאווה, הספק והמבוכה העצמית.

7

בסרט טום הנקס מאבד את ווילסון בים, וכשהוא מגלה את זה ומנסה להחזיר אותו לרפסודה, זה שובר לב. הוא לא מצליח, והוא צועק לו בבכי, כשפיו מלא במי ים, "אני מצטער ווילסון, אני מצטער. אני לא יכול. אני מצטער".

תוצאת תמונה עבור im sorry wilson cast away

כתבתי ואז עשיתי. תלשתי את ווילסון מהקיר ואמרתי בלב "אני מצטערת ווילסון, אבל אתה רק חתיכת דף."

 

שינויי טמפרטורה

אף פעם לא ניסתי סמים. מילנאל מהקצה השני של עקומת הפעמון. לא יודעת למה זה מעולם לא קסם לי. אולי זה לא לגמרי נכון, פעם אחת במחנה לילה בגליל השתעלתי בבלבול לתוך כף יד אחרי שעשיתי שאכטה אחת מסיגריה של טיול. שום דבר בתודעה שלי לא השתנה, לא הפכתי מנומנמת יותר או משונה יותר, סתם בישלתי אורז עם פטריות (כמובן שרגילות, שמפניון מהסופר) ושיחקתי קצת עם הכלב של החברים והלכנו לישון באוהל.

אולי זה לא לגמרי נכון, כי פעם אחת לקחתי דקסמול לילה למרות שלא הייתי מצוננת, כי זכרתי שזה עושה לי שנת לילה טובה. וכך באמת היה, שנת לילה טובה מאוד. ולפעמים אני שותה קצת בייליס או יין כדי לישון טוב יותר.

בקיץ 2014 בילתי בקליפורניה. הייתה מדריכת טבע בקייטנה של אמריקאים עשירים מאוד. אהבתי מעט מאוד אנשים שם, והם כולם-כולם (גם אלה שלא אהבתי) עשו סמים. מלא סמים, כל הזמן. פטריות, וMD וקוקאין, והיו להם המון סוגי מכשירים לצרוך קאנביס, משהו שאתם לא יכולים לדמיין, למשל בלוג גדול שהם מפוצצים ונושמים אותו. פחדתי מדיי מהרשויות האמריקאיות וגם כך אפילו אלכוהול לא אהבתי לא הצלחתי ללמוד לאהוב, אז התבוננתי  באנשים האלה צורכים סמים, ואף פעם לא הבנתי אותם.

מסיבת הסיום של הקייטנה התקיימה בבית ריק לחלוטין של אחת המדריכות האמריקאיות, שחתמה עליו לא מזמן לקראת השנה הבאה בקולג'.  שהיתי במטבח הריק, משועממת ועם חרדה קלה שמצופפת לי את פינות התודעה. בחור אחד מהמשלחת הישראלית הגיע אליי וביקש ממני עזרה. הוא בגד בחברתו האמריקאית. הבנתי את זה כי כמה רגעים לפני כן הקשבתי לבחורה שהוא בגד בה מתפקעת בבכי לאחותה וחברותיה אומרת לה "אפילו נתתי לו אנאלי, נתתי לעשות לי אנאלי" ובאותו הרגע סיכמתי עם עצמי שלעולם לעולם לא אתן למישהו לעשות לי אנאלי כי אם יקרה משהו ביננו, טוב, אין לי אחות לבכות לה.

אז אחרי שהבחורה והאחות ופמליית הבנות התומכות בה הלכו לחדר אחר, הבחור הבוגדני הופיע במטבח. "אני לא יודע מה לעשות, כל כך פגעתי בה, כל כך פגעתי בה" הוא בכה. היה שיכור או מסומם או אולי שילוב של השניים. הנחתי לו יד על הלב "זה בסדר, היא תתגבר, אל תדאג, אתה אדם אוהב, לא התכוונת" ועיסתי-טפחתי על חזהו כמה שניות. והוא עצם עיניים ובכה, והחזיק לי את הזרוע ואמר "תודה".

באותו הערב הלכתי לישון על מזרן מתנפח. כבר לא אהבתי את חברתם של המסוממים. הם עשו רעש ושמעו מוזיקה והיו חברים אחד של השני. וכל מה שרציתי לעשות הוא ללכת משם ולהמשיך בהעמדת הפנים שהם עושים כמדריכי קייטנה.

מסיבת האמצע הייתה אחרת. בבית יפה מאוד בקליפורניה, רק שעה קודם לכן אכלנו אוכמניות ודיברנו עם האמא הבלונדינית והנחמדה של בחור אחד, ותוך רגע הגיעו המון אנשים והחשיך. והבית היה מואר והייתי שוב במטבח. וכל מי שהיה סביבי שתה או עישן או התפטר בפטריות או  בסם קשה אחר. והייתי מאוד אבודה כי לא רציתי לעשות אף אחד מהדברים האלה, רציתי להיות בשליטה, או שפשוט פחדתי מאוד. אז הציעו לי לשתות וויסקי וגם את זה מנעתי מהם. ניסתי להתבדח. יצאתי החוצה, אהבתי בחור אחד שהיה בחוץ והיה מקועקע. וטיפסתי במעלה גרם המדרגות הלולייני שהוביל לגג. צפיתי על האנשים מלמעלה וצעקתי "look at me, im high". חזרתי למטה מבושמת מזחיחות, "אהבתם את משחק המילים שלי?" שאלתי את חבורת הבנים שהזמינה אותי לשם. הם משכו בכתפיים.

את הדקסמול והיין והשאכטה עשיתי שלוש שנים אחר כך, כשכבר הרגשתי קצת יותר בשליטה.

בקטע הזה של גון בן ארי הוא מספר קצת על סמים כחוויה רוחנית. משום מה זכרתי שהוא טוען שם שאף אחד לא יודע מאיפה מגיעה הרוח (זה לא מה שהוא אמר). אז שאלתי את אבא שלי איך הרוח נוצרת, והוא אמר שזה משינויי טמפרטורה, כשאוויר קר נפגש עם חם, זה יוצר תנועה. לא הבנתי כל כך אז שאלתי את המטפלת שלי, שהייתה בעבר מורה לביולוגיה. היא הזכירה לי שחלקיקים נעים מהר יותר בחום מאשר בקור, אז כנראה זה המפגש בין המהיריות שלהם. זה הניח את דעתי וגרם לי להבין למה אנשים שוהים בסאונה ומייד אחר כך יוצאים לשלג.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 15.18.40

(צבעי מים, שנה שעברה)

קדיש לבית

לפנות בוקר, בלילה שאח"כ נקרא על ידי ההיסטוריונים "ליל יום ראשון של הפרידות", החייל שלנו החזיק בדף הקמוט באצבעות מלובנות והקריא משהו גנרי לעבר הבית. הוא הסתכל מעבר לכתף וחיזק את האחיזה בדף והמ"מ החזיר לו מבט כזה של "תסיים עם זה כבר". זה הצחיק אותו לרגע כי תמיד השיערות חזה של המ"מ ביצבצו מעבר לחולצה שלו כמו שעלים נדחסים במעלה זר פרחים. מייד אחר כך חייל אחר התלונן על משהו, הוא לא שמע מה אבל החייל התכופף ושרך שרוך וזה היה נשמע כאילו בגללו, בגלל זה שמתלונן, משהו רע הולך לקרות. כשהם עמדו מול הבית של החייל האחר, אמא שלו התעוררה. היא הייתה גדולה ולבשה חלוק גבשושי. היא בכתה, התנפלה עליו והטמינה קמעות במקומות שונים במדים שלו. זה היה מחזה מוזר כי בזמן הזה החייל האחר המשיך להקריא את המכתב לעבר הבית, מתעלם מאימו. כנראה בגלל המבט שנעץ בו המ"מ השעיר.

התריסים בבית של החייל שלנו היו מוגפים ולא היה סיכוי שמישהו יצא. הם נסעו כל הלילה בין הבתים של כולם כדי להקריא את המכתב הגנרי הזה, שאמר לאן הם הולכים, מדינה אחרת שלא גובלת איתנו. ולמרות שלא זו הייתה הכוונה, כל המכתבים נשמעו כמו מילות פרידה. מילות פרידה שלא נאמרות לאיש, רק לבטון הדומם שהוא הבית שלך.

הם שאלו את המפקד, שגם שיער הראש שלו התפקע מרוב שיערות שחורות, למה הצבא מבזבז כל כך הרבה משאבים על זה. על הטקס המשונה הזה. "תחשוב רק על הדלק" הם התחילו לחשב, "תחשוב על הזמן". המפקד והחייל שלנו החליפו מבטים. הוא ידע, כמובן. הוא שיער לפחות למה. אבל אף אחד לא באמת ידע חוץ מהפסיכולוג הצבאי הראשי שהיה האדיוט שהגה את הרעיון. כמו שאמרנו, ההיסטוריונים קראו ליום הזה "ראשון של לילה הפרידות". זה מין ז'רגון שהוטמע אחר כך כמסמל את הלילה שבו החלה המלחמה. תלמידי העתיד שיננו את התאריך.

החייל שלנו סיים להקריא אבל התריסים נפתחו. בין החרכים היה אור וצללית שהביטה בהם. הוא לא רצה לראות את הפנים של מי שלא יהיה שם. היא התעוררה כי היא שמעה אותו. היא בדיוק חלמה על סטייקים, ושמעה אותו ואת הטרטור של המכונה הגדולה שהביאה אותם. היא פתחה את החלון. היא קראה לו, הוא הביט למעלה ונופף. היא לא הבינה למה היא רואה את כל המחלקה שלו שם. "משונה" היא חשבה מתוך ענן השינה שאפף אותה. היא התעטפה וירדה כדי להניח עליו יד, אבל הם כבר התרחקו. הוא הביט מאחורי הכתף, ונופף לה. אחרי כמה שנים היא חשבה שאולי זה היה חלום, או שאולי היא דמיינה. אבל כולם דיברו על החיילים שהופיעו לפני בתיהם בלילה ההוא. בלילה שלפני המלחמה הגדולה.

WhatsApp Image 2020-02-25 at 15.26.21

(רישום של "חווה" של רודן. הפסל נמצא כרגע במוזיאון ישראל, איפה שפעם היו האימפרסיוניסטים)

הזהב והברזל

בנסיעת אוטבוס לפני כמה שבועות נזכרתי בתקליט הזהב של וויאג'ר. חשבתי שזה הדבר היפה ביותר שהאנושות עשתה מימיה, לשלוח לים הגדול שהוא הקוסמוס בקבוק ובו מכתב "אנחנו כאן, תצילו אותנו". תקליט הזהב של וויאג'ר הוא דיסק עשוי זהב שנשלח לנקודה המרוחקת ביותר בחלל שהגיע אליה האדם. על הדיסק חרוטים צלילים ומראות מכדור הארץ: קולות של לווייתנים, מוזיקה אנושית, תמונות של בני אדם עושים דברים שבני אדם עושים. סיפרתי על זה לגיל אח"כ, כשהוא בא לאסוף אותי. יצאנו מהתחנה המרכזית בצעדים מהוססים, כדי לא לטבול בשלוליות. "זה לא ממש מסר בבקבוק" הוא אמר, מרים את הצעיף עד לאף. הינהנתי "כן, לא בדיוק" הוא אמר "זה יותר קריאה ליקום כי היינו כאן".

לפני כמה ימים סיימתי לראות את העונה האחרונה של בוג'אק הורסמן. (לא, אין ספויילרים) הפרק האהוב עליי בעונה הזאת היה על דיאן והניסיונות שלה לכתוב ספר על טראומות הילדות שלה. וגם שם הופיע הזהב. בפרק שנקרא "נזק טוב" היא מנסה לכתוב ממואר. אז היא משתמשת באומנות היפנית של קינטסוגי כתמה מטאפורית בספר הלא קיים שלה. אתם בטח מכירים קינטסוגי  במראה- אלה הקערות והכלים עם סדקים מלאים בזהב. וזו גם פילוסופיית החיים הברורה מאליה- הפגמים בנו מוסיפים את היופי. וכך דיאן מנסה לחלץ טוב מהנזק שנגרם לה בילדות, על ידי כתיבת ממואר. אבל העיסוק בטראומה לא מצליח לה, היא אפילו לא מצליחה להזכר במה קרה לה.

דיאן

ניסתי להבין מה הסיפור של זהב. למה לשלוח דווקא את המתכת האצילה הזאת להיפגע בחלל החשוך, למה דווקא אבקת זהב נבחרה למלא את הסדקים של קערות הסלט. קראתי את מה שקראתי, ולהבנתי זהב שונה ממתכות אחרות בגלל תכונת האדישות שלו: קשה לו להתרכב עם מתכות אחרות. הוא אדיש, ונשאר מבריק בכל התנאים. הוא יציב, הוא לא עובר טרנספורמציה. זה הדבר הבטוח ביותר לשלוח לחלל, מכיוון שהוא העמיד במתכות. זה הדבר היפה ביותר להכניס לסדק שנגרם מערעור: את המתכת האצילה היציבה ביותר.

ותמיד אני עושה את הטעות הזו: אני רואה דבר יפה ומנסה להידמות לו. כמו אליכמאית של הנפש. ואני שוכחת שני עקרונות: האחד הוא שהטבע שלי הוא לא זהוב, למרות הניסיונות שלי להמליך את עצמי לתפקיד הפנוי התורני של היום. והשני הוא שכדי לתקן משהו, עלינו לשנות אותו. אבל להידמות לזהב אי אפשר.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 13.39.22

פעם ניסתי להבין למה אדם זה מהשורש אדמה. לא הספיק לי הפירוש מכיתה ב' שנוצרנו מהאדמה. אז בדקתי. האדמה שאנחנו מכירים היא טרה רוסה, שבלטינית זה אדמה אדומה. אלה בעצם אבני גיר שעברו ארוזיה(חשיפה למים) וקרוזיה (חשיפה לחמצן)- מה שקרה הוא שהברזל בהם החליד והוא נראה אדמדם-חום. בבני אדם ברזל נמצא בעיקר בהמוגלובין, שהוא נשא החמצן בתאי הדם האדומים, שהופכים את הדם לאדום. אז זה העניין. שנינו אדומים.

מעניין מה היה קורה לדיסק עשוי ברזל בחלל. הוא בטח היה מתפורר לחתיכות חלודות קטנות אחרי שנתיים שלוש. ואם היו מכניסים אבקת ברזל לסדקים של קערה היא הייתה מחלידה ונשברת. אבל אם היינו מפסיקים לחפש אחר לב זהב או לבקש עבור עצמנו דם כחול, ומתחילים לשמוח בלב הברזל שלנו, אולי הדברים היו פשוטים יותר. אולי האלכימאים היו זוכרים את הטבע שלהם.