אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")

אייזק חלם שהוא אדם אחר, ששמו אנדריי. רוסי צעיר המגיע למדינה חמה לאחר שהיו עשרות טנקים ברחובות עירו. אף אחד בעיר החדשה לא הבין אותו. הוא נדרש לעבוד במכולת שהגישה רק חצאי-לחמים.

למרות הגישה המלנכולית ששרתה על נעמי, אייזק חש תחושת חמימות רוב הזמן. אך תחושות חדשות תקפו אותו: הוא הרגיש איך הגוף שלו נרקב. לא היה שום דבר נעים או קסום בזה, ובאורח פלא, כך גם קרה למסעדה. התחושות של אנדריי נראו כמו המקום. כשהיה מבולבל , המקום התבלגן. כשהיה נחוש, המקום תפס ריתמיקה שונה. כך היה כשחלם שהוא בחור אחר, ששמו אנדריי.

היו לאנדריי רעיונות אחרים אודות פיסת האדמה שלו. הוא חלם להפוך את המסעדה הקטנה שלו לבית מלון. לפעמים רצה להיות נזיר. כל יומו הוא יתרכז בבישול ובניקיון. החלל סביבו הוא הוא עצמו. כשהיו לו הרעיונות הללו הוא חלק אותם עם מעיין והיא תלתה חידות קואן-זן בתגובה ליד המקום של הבונים. הוא חייך אליה וצחק. במשך כל היום אנשים אמרו לו שכבר הרבה זמן לא ראו אותו כך, והתגעגעו לאייזק ההוא. הוא לא הבין למה הם מתכוונים, לו הרי קוראים אייזק.

כך הוא החל לחשוב על מעיין. בהתחלה הוא התעניין בקעקועים שלה. כל העור בזרועה הימנית היה מכוסה בדמיות אנימציה יפניות. היה לה סגנון לבוש משונה ואקלקטי, עם מכנסיים רחבים שמגיעים לאמצע הקרסול. היא אהבה מאוד לקלף עגבניות. וניקתה תדיר את המטבח, דבר שרוב הטבחים סלדו ממנו. במטבח היא הייתה האישה היחידה.

יום למחרת שאל אותה על זה. לפני ששאל, פתאום לא רצה לשאול נדמה היה לו ששאלות שהיו עבורו טבעיות בעבר נראו כחטטנות או כהתלהבות יתר כיום. אבל שאל בכל זאת. מי היא, מה היא עושה כאן. מאיפה היא מכירה את הדברים האלה, ותלש ממקומו את חידת הזן. היא סיפרה לו שלמדה משחק ואהבה לשיר, ופתאום כשהיה כרוך בזה כסף היא שנאה את זה. שנאה את זה ממש. אם היו משלמים לה על הופעה היא הרגישה פתאום איך היא לא רוצה לשיר. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את זה כמשחק. להמשיך שזה יהיה תמים ולא נגוע". אז היא עברה חזרה להורים מתל-אביב. "עיר מוזרה" היא אמרה עליה. היא עבדה גם שם במטבח והתאהבה. היא סיפרה לו על החלום שלה. היא רוצה בית מרחץ בסגנון יפני שעוסק גם בבריאות, ויש בו שיעורי ספורט והכנת מזון בריא וטעים. "אבל זה לא יעבוד כאן אלא אם כן זה יהיה מקווה" היא צחקה כשניקתה שאריות שום שום מפס ההכנה במטלית. הצחוק שלה היה צרוד ועבה ורך. הוא שאל אם אי פעם הייתה ביפן. שאלות מובנות, קצרות. הוא שמע את האוויר נפלט מנחיריו. איך זה שהוא מתעניין פתאום במישהו אחר, שואל שאלות פשוטות אחרי חודשים של שתיקת דיכאון.

"לפעמים אני חושבת שאם הכל באמת ילך לאבדון אני פשוט אעבור ליפן ואהיה נזירה". "אני אעבור לקיבוץ" אמר בהיסח דעת טבח אחר. "מה איתך? לאן אתה תלך כשהכל ילך קפוט?"

"אני לא ממש חושב על זה" הוא אמר וחשב. "יש לי עיסוקים אחרים בראש". בבית נעמי בישלה בחוסר חן משווע. לא משנה כמה הוא מסביר לה עדיין הייתה מגישה להם קרעי חביתה בארוחת הערב. לרוב זה לא הפריע לו. אבל כשראה את הדייקנות ותשומת הלב של מעיין הוא החל להשוות. הוא לא רצה בכך. הוא העדיף לחשוב מחשבות שקטות על מעיין כמושא תשוקה, וידע שזה יעבור. הוא תפס את עצמו משווה. היום מעיין הרימה יד הצידה כדי לאסוף פומפייה ממדף עליון, ובתוך כך חולצתה נצמדה למותניה, והקשירה של הסינר צבטה בחולצה, והוא לא יודע למה, אבל זה היה מחזה יפהפה. הוא לא ראה חתיכת עור אחת והרגיש איך מתחיל לדגדג לו. הוא רצה לחפון את המותן הזאת, לנגוס בה, לקשור חזק יותר. באופן מטופש מעיין חשה במבטים שהגניב לעברה והחלה להתנהג בהתאם. אבל הוא לא התייחס למחשופיה או לבגדיה ההולכים ומתהדקים, כשהיה רוצה היה חושב על רצועת הסינר והבד הנמתח על מותנה ומתענג.

נעמי כדרכן של נשים חשה במערכת היחסים החדשה שלו. למען האמת היא לא קינאה בה, אלא בו, באהבה החדשה שהציפה אותו. היא הייתה אומללה במסדרונות האפורים של המחלקה. היא גם רצתה להרגיש את החושניות היום יומית במסעדה, את חוסר הוודאות, את הויטאליות. היא הרגישה צורך להיות מרירה או כועסת וכך הייתה. היא לא ניסתה לפתות אותו חזרה. באחד מן הימים מצא אותה ישובה על סף האמבטיה בעירום. היא בכתה, כל פניה האדימו. הוא ראה את גבה ואת צווארה הארוך ואת שיפולי העור של הבטן והיירכים. השלד שלה בלט, והוא נזכר בו, במבנה הבסיסי הבריא והטוב שלה. בזה שהוא הצליח להבריא אותה באוכל. נדמה היה לו שהיא חוזרת ומרזה, אולי כי איבדה שליטה שוב. "נעמי" הוא אמר וליטף את עורפה. היא רק נאנקה וסילקה את ידו. "מה קרה?"

"שום דבר, אני רוצה להיות לבד בבקשה" היא המשיכה בבכי אדום וכיסתה את מבושיה.

הוא חיכה לה בחדר. היא יצאה בחלוק וטורבן מגבת, האדים שאפפו את משקוף הדלת שיווה לה מראה של קדושה מעונה. היא ניסתה לחייך. אייזק אפילו לא החל בשאלה, רק החווה בידו כשהיא החלה לשצוף. "אתה לא רואה אותי. אני כורעת תחת העומס, במחלקה, וכאן, ואני שונאת את העבודה הזאת. הייתי רוצה להיות איתך במטבח, הייתי רוצה לא להיות כל כך עמוסה, אבל חייב את זה, חייב את הקביעות ואת הכסף שנכנס כל חודש. נראה לך שהייתי מתפטרת? וממה היינו אוכלים? מהפרוטות שאתה מביא הביתה? הכל אצלך בבאלגן, וכל הדיכאון הזה שלך, נדבקתי ממנו, ואז אתה קצת יוצא ממנו ועכשיו תורי. אתה מבין? עכשיו תורי."

"נעמי."

"אל תיהיה רך אליי פתאום אחרי שאתה ככה כל כך הרבה חודשים. והכל עליי. הכלל עליי ואתה לא רואה אותי בכלל".

"אני רואה אותך. את אישתי ואת יפה ואני אוהב אותך".

היא פרצה בבכי.

אחרי האפיזודה הזאת הוא לא העז להשוות יותר בינה לבין מעיין, אבל המשיך לתת לתשוקתו לטייל במקומות בהם היה לו נעים, והרחיק אותם מהמקומות שעוררו בו דחייה או בושה.

מעיין היא זו שתפסה את רוב העכברים. היא לקחה על עצמה אחריות משונה למצוא את הקן שלהם וחסמה אותו בבטון שקנתה. ולמרות ההתרחקות המחודשת ממנה נדמה היה שקצה החוט שסיפק לה היה מספיק לעיניה הנוצצות מאהבה. היא משכה בחוט הזה במסירות ובסבלנות.

הוא ביקש לעצמו שהיא הייתה אדם אחר. המציא בינו לבינו שהיא בכלל לסבית, שאין לה עניין בו. אבל כל מעשיה הציעו דבר אחר. היא אירגנה ערב משותף בצפייה בסרט על נזירה יפנית שמבשלת באמצעות זמן. היא הציעה לו לחשוב מחדש על תפריטים, היא הייתה מעורבת יותר ויותר, הכינה מאכלים בבית והביאה אותם בבוקר למטבח כדי שיטעם. הכל היה נהדר ומפוצץ טעם ומקורי אבל הוא לא היה יכול להיענות לבקשותיה. למרות זאת היא המשיכה.

זו כבר נהייתה בדיחה בתוך המטבח, שמעיין "מנסה לתפוס את מקומו של הסו-שף" בכלל לא היה סו שף במסעדה שלו. זה היה הוא והטבחים. הוא אנדריי, ודני, ועמרי שהתחלף עם מאור, וגבע ונתן ומעיין. ואחרי כמה חודשים היא פרחה שם, היא הפכה את המטבח לשלה כמעט, ועבדה שעות נוספות, למרות שאמר לה שלא ישלם על השעות בהם היא מנקה יותר משצריך. "אני מנקה כי אני אוהבת את זה. זה מרגיע, מדיטטבי". "את והנזירות שלך" "באמת נזירים עושים את זה. הם מנקים ומתפללים. אומרים שהרבה נזירים הגיעו להארה במהלך טיטוא הרצפה". אבל אייזק לא האמין לה יותר. הוא לא האמין לה כי בעת שהתבונן בה מטאטאת בריכוז חשב שמעיין כבר הגיעה להארה, והיא כעת המורה שלו.

באחד הימים, כשעשה הפסקת צהריים בביתו, אנדריי חלם בהקיץ. נעמי בדיוק החליפה את סדיני המיטה לפני שיצאה לאחר צהריים בו הדוקטורנטים שלה מגנים על עבודתיהם. אלה היו הדוקטורנטים הראשונים שחנכה. היא התרגשה והתבשמה ונראתה אחרת. הוא נישק אותה ארוכות לפני שיצאה, וליטף את ירכיה בזריזות ואמר בחיוך "אני מחכה לך". סשה הייתה ביום הולדת של חברה מהגן. הוא ליטף את ביטנו, מדמיין שזו יד נשית המטיילת עליה. והוא דמיין, הוא דמיין איך נעמי חוזרת והוא אוחז בה כשהיא מתפתלת אבל נעמי התחלפה כל הזמן במעיין, והוא ניסה  לדחוק אותה מראשו אבל זה בילבל אותו. הוא נכנע, ומעיין של ראשו הייתה שם. הוא ראה עצמו חוזר למטבח, בו היא נמצאת ומבקש ממנה לדבר על המטבח שהיא מדמיינת. על החוקים החדשים. הוא ראה אותה עולה איתו לביתו. ומרגיש איך היא מפרפרת מהתרגשות. הם מתיישבים לשולחן, הוא מספר לה על "פיקניק" ועל התפריט שעבד עליו. היא מספרת לו על מנזר הניקיון והאוכל שהיא רואה בעיני רוחה. היא נוגעת באצבעה במקום בו כתוב קישוא בתפריט ומספרת לו משהו כשהיא מחככת את אצבעו, כאילו בחוסר תשומת לב. הוא מלטף באצבעו את המקום ההוא ולאחר מכן אותה. היא מצטחקת. או מחייכת קלות. הוא מסיר את הסינר הזה מעליה ולוקח אותה לחדר השינה. הסדינים חמים מהשמש, והיא לבושה כל הזמן. אחר כך הוא יחשוב על הדמיון הזה ויגיד בינו לבינו על כך שהיא לבושה "זה לא בגידה אמיתית". בין כה וכה זה רק בראש שלו.

בבוקר אחרי הדימיון הזה הוא מחל להביט במעיין שוב, למצוא עוד רגעי חסד לדמיונות העונג שלו. הוא מביט בה מעבר לפס ההכנות, רוצה להגיד משהו ואז נמלכת בדעתה, ומחפשת סכין. היא נראית תמימה לפתע, לא המורה שרצה. אבל הרגע הזה איננו לעונג, אלא להתאהבות. "אני לא מאוהב" הוא מפטיר בהינף יד. היא שמה לב ליד שהניף לעצמו ואומרת לו בזמן שהיא קוצצת עשבים "גם אני לא בטוחה לפעמים בדברים שאני חושבת", מבלי להישיר אליו מבט.

ואז הוא כבר חושב אחרת. שהיא מכשפה, שהיא יודעת לקרוא את מחשבותיו. אבל הוא מתנער מזה ורוצה לאחוז בפרקי ידיה ולהצמיד פניו לפניה ולהגיד באיום "אף פעם אל תזלזלי במחשבות שלך". והוא לא יודע למה. הוא רק מתייחס למניירות שלה, מכור אליהן. מכור לראות אותה, מכור לדמיין אותה. בהפסקות היא מעשנת וקוראת בספרים קטנטנים. לפעמים הוא חושב שברגע שהוא עושה צעד מחשבתי אליה היא מתרחקת. הוא חסר אונים. הוא חושב על לפטר אותה אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום עילה הגיונית.

_______________________

זו חתיכת טקסט מתוך אחד ניסיונות הרומן הזנוחים שלי שנקרא "פצ'קריי". כיום זה קובץ וורד בין 31 עמודים שלפעמים אני חושבת על הדמויות בו ומה הן מעוללות בזמן שאני מתיזה מים על נבטי הכוסברה שלי או חושבת לעבור חזרה לאשדוד. לפני שנה פרסמתי כאן התחלה של פרק אחר (מתחת ל"נסיכה אמבטיה").

וזה הפרמיס:

המסעדה פצ'קריי שבבעלות השף אייזק גליזמוב עומדת לפשוט רגל. פצ'קריי היא מסעדה וותיקה ומפורסמת, אבל בגלל התחרדות השכונה, ו2 טון תפוחי אדמה הנרקבים לאיטם במכס, שקנה אייזק מהולנד בשביל עסק חדש, ההון המשפחתי של אייזק מתחיל להדרדר. בזמן שאייזק מתפשט מכל נכסיו החומריים, עוזב את המשפחה והופך לדר רחוב, אישתו התזונאית, נעמי, הולכת והופכת למטאור בשמי האקדמיה, אבל מתחזקת יחד עם שכונת מגוריה. פצ'קריי הוא סיפור על אוכל, על יופי, על אלוהים ועל עיר מהבילה ששמה אשדוד.

דרוש ריפוי (מה למדתי* ב4 שנות פסיכותרפיה)

*ולומדת, עדיין.

בחודשיה הראשונים של 2016 נכנסתי למעונות הישנים של האוניברסיטה העברית, למרכז הייעוץ לסטודנט, ונרשמתי לטיפול הראשון האמיתי שלי. הוא היה מסובסד, 180 ₪ לפגישה, שההורים שלי שילמו (מה לעשות, מס הורים). בטיפול הראשון, שנקרא "אינטק" שאלה אותי המראיינת איזה מין מטפל או מטפלת הייתי רוצה, ולא ידעתי להגיד דבר מלבד "שיהיה אדם חם", עד היום אני איתה.

אני דיי פתוחה לגבי זה שאני הולכת לטיפול, וחברים שואלים אותי מה זה בכלל, ובדרך כלל אני מושכת כתפיים ואומרת איזה משהו על רגל אחת. אז זה ניסיון ראשוני לספר את התחושות והתהליך. את ההפלגה הסוערת לעיתים, והשקטה לאחרונה, לעבר מחוזות החוסן הנפשי.

אלה הם 4 דברים שלמדתי ב4 שנות טיפול:

1.התפעלות

בפגישה הראשונה במרכז הייעוץ ביקשתי אדם חם, וקיבלתי מישהי שהתפעלה ממני. לא האמנתי לאחרים המתפעלים ממני, בעיקר כי שנאתי את עצמי מאוד. זה גדול וקלישאתי להגיד ששנאתי את עצמי, אבל כך זה היה. מי ששלטה בהגה המטאפורי של הראש רוב הזמן הייתה הגאווה שלי, ששום דבר שעשיתי לא מצא חן בעיניה. כל דבר היה מטופש מדיי או תמים מדיי או חכמולוגי מדיי, חנפני מדיי או פשוט לא מספיק. המטפלת שלי כנראה עלתה עליה בשלב דיי מוקדם, והתחילה בהתפעלות אמיתית וכנה. יום אחד אמרתי, שאני מרגישה מכוערת מאוד. זה היה במסגרת של מונולוג "למה אין לי זוגיות, כמובן כי אני בלתי נסבלת ועול לאנושות" אוחזת בניירות טישו קרוב ללחיים ומקנחת את האף. היא התבוננה בי רגע ואמרה "את מרגישה מכוערת?" במין טון מלא חמלה, אבל גם מלא בתרעומת בו זמנית, כאילו היא אומרת -איך את, כל כך יפה, מרגישה מכוערת?

והאמנתי לה, למרות שהיא לא אמרה את זה כך, התחלתי להרגיש יפה יותר. היא התפעלה מדברים נוספים, פעוטים לחלוטין בעיניי. מהציורים שלי (שתמיד היו פשוט בסדר וזהו מבחינתי), מהציונים שהבאתי (כל 80 ו90 פלוס היה מקבל קריאות עידוד). מהעולם הפנימי שלי, שהיה אסוציאטיבי ומהיר ומעניין. אני חושבת שפשוט עניינתי אותה, יותר מהכל. לפני גיל, היה אדם שנתן לי 100 אחוז מתשומת ליבו במשך שעה אחת בשבוע. מתישהו זה גם מתחיל לחלחל פנימה.

התפעלות

2.להשטות,לשחק

פעם אחת שאלה אותי במה אהבתי לשחק כשהייתי קטנה. זו הייתה שאלה משונה, חשבתי ביני לביני. כאילו הבליחו הלימודים האקדמיים שלה בשאלה. העניין הוא שלא ממש זכרתי. רוב הילדות שלי לא זכורה לי, מלבד שבתות מסוימות רגועות מאוד או רגעים חזקים של בושה או עצב או כעס. המשחק, בהגדרה רופפת הוא חיקוי לא מחייב של עולם המבוגרים. לא ממש אהבתי לשחק כי לא היו לזה השלכות אמיתיות, ולא היה לי כוח לשהות בזה. את כל זה אמרתי, אז למדנו לשחק בכתיבה, להביא לחיים את החלקים הבריוניים בי שאני מפחדת מהם. יצרתי מהם סיפורים קצרים, או דמויות, ופשוט שיחקנו. זה היה נחמד. אני לומדת עדיין לשחק: לצייר או לכתוב מבלי להתעקש שיצא משהו מושלם, סתם להיות בזה, בלי השלכות. אני חושבת שהתוצרים הכי טובים יוצאים כך.

הציור: תוצר טוב שנולד במשחק (גם המורה מתעקשת על חוסר התעקשות). שמן על קנבס אבל זה לא באמת מעניין.

3. לפעמים אין לזה שם

הייתי שנתיים במרכז הייעוץ לסטודנט ולאחר מכן המשכתי לטיפול עצמאי עם אותה מטפלת, עד היום. בשנתיים הללו תמיד שאלתי "אבל מה יש לי? מה זה? כלומר- איך קוראים לזה". בכיתה ח' השתתפתי בתרגול עבודות אקדמיות ובחרתי להגיש סקירה אודות פתולוגיות נפשיות. אפילו מזה המטפלת שלי התפעלה "אני לא מכירה הרבה ילדים בכיתה ח' שידעו את השמות של כל המחלות הללו" היא הינהנה בחמלה כשסיפרתי לה על זה. לאורך השנים איבחנתי את עצמי במאניה דיפרסיה (הייתי דיי בטוחה בזה), דיכאון חורף, היפומאניה, הפרעת אישיות גבולית you name it. מה שבטוח- הייתי בטוחה שמשהו ממש לא בסדר אצלי. משום מה כל ההגדרות האלו חיזקו אותי מאוד, אבל בכל פעם ששאלתי את הפסיכאטר של מרכז הייעוץ או את המטפלת שלי או מישהו בר סמכא בעולם הפסיכולוגיה "מה זה שיש לי?" הם אמרו "שום דבר מסוים" או "אולי נטייה למשהו" במין חוסר התחייבות. אין לזה שם, לפעמי קל יותר כשיש לזה שם אבל אין לזה.

הנחתי לזה, עד שהשנה המטפל לימדה אותי שיטות התמודדות עם חרדה. אחרי הטיפול קראתי על זה קצת ונתקלתי במושג של פוסט טראומה באופן שלא ידעתי לפני כן, ופוסט טראומה מורכבת, ושאלתי אותה "זה זה? זה מה שיש לי? פוסט טראומה מורכבת?" והיא הינהנה. כמה ריחמתי על עצמי מאז, עד שמישהי, בסיפור נפרד לחלוטין אמרה בתרעומת על בן הזוג שלה שחטף שריקות יריות משני עברי הראש שלו במלחמה, אבל כל פישר היום חושב שיש לו פוסט טראומה. אני מעדיפה להתייחס לזה בהומור וחמלה, ולא לתת תווית. בכל אופן, אני מרגישה שזה, מה שזה לא יהיה, כבר איננו.

no face, spirited away

4. לשאת סבל

בריאיון של אווה אילוז עם קובי מידן על הספר "גאולת הנפש המודרנית", הוא שואל בדקה 6 בערך על הביקורת שלה על הפסיכולוגיה -"אבל אולי זה כל כך מפורסם ונפוץ כי זה פשוט עובד?" והיא עונה "תראה, כל סיפור שמסביר לך מאיפה אתה בא ולאן את צריך ללכת- עובד. הסיפור הפסיכולוגי עובד, לא כי הוא אמת. הוא עובד כי הוא עובד". התשובות בספר שלה מגוונות: כי זה יושב על ארכיטיפים דתיים של גאולה עצמית, כי זה נפוץ גם בקרב האקדמיה וגם בקרב ההדיוטות, כי זה מוסד בצורה יוצאת מן הכלל במהלך המאה ה-19.

אז אולי אני מטיפה של דת מודרנית, אבל אני מאמינה שזה פשוט עובד. אתה צריך אדם מאוד מקצועי, אדם שיזהה את התורפה שלך ואת התרופה שלך. לא בכדי זה מקוטלג כרפואה.

יש בעיות רבות בעולם הטיפול בנפש היום. אובר- מדיקלזציה, טיפול על ידי אנשים לא מוסמכים במקרה הטוב ובמקרה הרע שרלטנים שיגרמו לסבל נוסף. אבל זה עובד. ובטיפול טוב זה עובד מצויין.

זה לא שלא אסבול יותר, אבל הימים הטובים והרגועים נמצאים וצבועים בצבע אחיד ונעים. בשנה הראשונה לטיפול ביקשתי "להיות כמו האנשים האלה שאפשר לראות שבסך הכל הם דיי סבבה". ועכשיו, בצורה מסויימת אפשר להגיד שזה עבד. כשאני סובלת, למשל נעלבת, או כואב לי, או לא נוח לי משהו, או שאני מרחמת על מישהו מאוד, או כועסת על עצמי- אני יודעת לשאת את זה. זה כבר לא נכנס פנימה. נכנסו פרופרציות, העור חוספס. אז העליבו אותי, או שנכשלתי במשהו, זה זה וזהו זה. זה לא אומר דבר עליי, אני לא אשמה בכך, יש גבולות ברורים ביני לבין אחרים, זה פשוט קרה.

אני עוד אסבול, ככל הנראה, אבל אני מתאמנת כבר 4 שנים על סיבולת

4.1 מותר, ולפעמים כדאי להרגיש רע

הקלישאה על פסיכולוגים היא שהם יושבים ומהנהנים לעבר כל מה שתגיד להם, ואז מנסים לחפור עוד קצת עם "איך אתה מרגיש לגבי זה?". ובכן, כן, אחת המטרות של טיפול היא להקשיב טוב, לעבד חוויות לא מעובדות, מוזרות ורעות, ולהחזיר אותן חזרה בצורה מעיכה יותר.

החזרות הללו, על מה אני מרגישה, מה אני חושבת, איפה אני נמצאת בחיים, למה אני חושב ככה, למה אני מרגיש ככה, במשך שעה שבועית, הן בעצם אימון. היא אימון משתכלל לעבר האינטליגנציה הרגשית, שלא לכולם יש באופן טבעי. רוב חיי הסתובבתי במין תחושת מועקה עמומה שלא הבנתי מה המקור שלה, וגם לא הבנתי איך אני מרגישה בכלל. זה היה חוסר שביעות רצון, חוסר תקשורת, הרגשה שאני לא שייכת לשום מקום, ובדידות גדולה. ובכן, השוס בפסיכותרפיה הוא, שלפעמים ממש צריך להרגיש את הדברים הללו. אבל רצוי עם בן אדם שיוכל ללוות אותך לאיזורים האפלים של חיי הרגש שלך.

רבים, ואני בינהם, חושבים שאנחנו מסוגלים לחלוטין לשכלל את חיי הנפש שלנו בעצמנו. לבד. מי צריך לשלם מאות שקלים בשביל משהו שאפשר לעשות עם חבר או בניחותא עם עצמך, בלי העיניים השיפוטיות של אדם זר. אנחנו מספיק גדולים וחכמים כדי להיכנס לסבך המחשבות הזה בעצמנו ולחתוך אותו במצ'טה. להתאמן על הדיוק והזיהוי של הרגשות הרעים של עצב וכעס ובדידות ולסלק אותם מדרכנו חד וחלק!. טוב, לי זה לא עבד לבד כל כך טוב.

חבר, או אנחנו, לא מיומנים. אנחנו יכולים להתקל בסבך הזה, ולטבוע בחול תובעני, ברומינציה מסחררת. מישהי פעם סיפרה לי איך היא בדיכאון כבר שבועיים בגלל חברה טובה שלה שהחליפה תרופות, והיא מרגישה שהיא חייבת לעזור, אבל היא מדכאת אותה נורא. כך שתיהן מתפלשות בביצה הזאת. כשאדם מיומן שואל "למה זה ככה?" ו"תסביר לי עוד" ומה שאתה מספר לא נדבק בו, המחשבות נוטות לצאת מהמעגליות שלהן. אני סומכת עליה שהיא תלווה אותי למקום האפל הזה, ואנחנו ניהיה בו קצת, ואז נחזור למקום נעים יותר. במקום ללכת בסחרור בחדר סגור, המטפל עשוי לפתוח דלת, או לפחות להצביע על דלת סגורה במחוות יד.

יש לנו כל מיני רגשות מעקצצים ומגרדים ולא נעימים, ויש לנו סיפור עליהם: "זה יושב לי על נקודה רגישה בילדות/ בכללי כרגע." או "קשה לי להתחייב למערכת יחסים כרגע כי האהבה של הוריי אליי הייתה בעלת תנאים". יש לנו כל מיני סיפורים. ואנחנו מדביקים אותם לרגשות. והכל מתערבל, אחד התפקידים של המטפל הוא ללעוס את העיסה הזו, אבל גם לנסות להפריד, בשאלות עדינות, בין הסיפורים לרגשות למחשבות, לא סתם יש להן מילים שונות.

4.2 גבולות

אחד הבעיות שלי בקשרים עם אחרים הייתה שלתחושתי הכל היה באחריותי, ולפיכך, גם באשמתי. אם אדם היה עצוב? בגללי. שמח? בגללי? כועס? בגללי.

לא רק שזה תחושת אחריות ואשמה ענקית, זה יצר המון חיכוכים עם אנשים. פעם באתי למפקד שלי לבית, לביקור. הרגשתי לא בנוח עם להיות שם, ואישתו שהייתה בחודש התשיעי נכנסה כולה עייפה ורצוצה הבייתה ושאלתי אותה, באופן עקיף, אם זה בגללי וכדאי שאלך. היא התיישבה באנחה גדולה ואמרה "לפעמים צריך ללמוד שלא הכל קשור אלייך, לפעמים אני פשוט בחודש תשיעי ובגלל זה אני עייפה".

אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה, מה התהליך שקרה, אבל היום אני מאוד שמה לב מתי ענייני הם ענייני ומתי הם של אחרים.

יכול להיות שכל זה קרה בגלל דברים אחרים: כי אני בזוגיות, או כי אני פשוט מתבגרת, או סתם כי יישמתי דברים שקראתי וראיתי, בכל אופן לי זה עשה טוב. אולי יהיה פה עוד פוסט על זה, על חוסר ההיגיון שבחרדה או כשאסיים את הספר ההוא של אווה אילוז. בנתיים הנה שיר יפה של אביב פק שנקרא "דרוש ריפוי".

בכל מקרה- ליאור של העתיד, אם את קוראת את זה כי שקעת באיזה מרה שחורה חסרת הומור עצמי, מקווה שהדברים הללו הזכירו לך איך נוסעים בלי פדלים. גוצ'י.

"וכאשר ההווה נופל לתוך בור
נופל אתו העבר
כאשר העבר מביט השמימה
זו הרמת החיים כולם,
וגם חיי עבר רחוק עד מאוד"- זלדה, מתוך "ערב מוזר".

הציור הוא כי פעם כנראה הייתי זקנה יותר מעכשיו.

סיפורי מים

בגד ים ורוד

בסיומה של כיתה ג' הגעתי נרגשת לראשונה לתחרות שחייה איזורית בבית לברון באשדוד. הגעתי עם בגד ים מפוספס בורוד (כמו שאפשר לראות מטה). כשניגשתי לשפת הבריכה שמתי לב ששאר המתחרות גדולות וגבוהות ממני, בכיתה ו' לפחות. ולכולן יש ספידו שחור. הסתכלתי מטה לבגד ים הורוד שלי ושם התחילה ההרגשה שהגעתי לא מוכנה לתחרות*. המקצה הראשון היה חתירה. חתרתי כמו שידעתי, עם כל הכוח ברגליים, ובערך כשהגעתי לאמצע הבריכה הראשונה ראיתי בקצות העין שכולן בערך באותה שורה איתי. נשימה אחר כך התוודעתי שכולן בהחלט איתי, רק שהן כבר נגעו בקיר ובדרכן חזרה.

לא ידעתי עדיין מה זה פאק דיס שיט אבל זה היה פאק דיס שיט. התחלתי לעשות תנועות צפרדע, שחייה נוחה יותר לכל הדעות, ויצאתי מהמים בוכה. המאמנת ניגשה אליי ואני עניתי בצפצופים שאני לא מוכנה לסיים אחרונה.

אחי הקטן לקח כמה מדליות באותו יום

_____________________________________

גפילטע פיש

בקטנותנו הייתה מזרקה בכניסה לבית שלנו (טעם נובירשי של סבתא שלי, אל תשאלו) ובמזרקה הזדנרקו מים מתוך לועם של צפרדעי אבן. ושם גידלנו את דג הזהב הראשון שלנו. בפסח, במקום להאכיל אותו אצות מיובשות מקופסאת אוכל לדגים, נתנו לו פירורי מצות. הוא לא אכל אותם. אח"כ נתננו עוד קצת, ועוד קצת. במוח של ילדים בני 7 ו5, אם הוא לא אוכל- צריך להמשיך לתת. כעבור שבוע המזרקה הפכה לעיסת מצה, והדג נעלם בתוכה.

______________________________________________

דוכן לימונדה

לפני שנה בערך היה לנו וויכוח מתסכל. ההתעצבנות נבעה מהניסיון שלו לאסוף אותי במקום וזמן סביר מהעבודה, ואת מלחמותינו נגד התשתיות של העיר הזו, שלא ידידותית להולכיה ולא ידידותית לנוסעיה: בקיצור, ארץ אוכלת מתנועיעה. וכשיצאתי בלחץ מהמשרד כדי להספיק בעוד אנחנו מתאמים באיזו קרן רחוב ניפגש, השארתי אותו על הקו כשהלכתי לשירותים והדחתי את המים.

הוא התרעם על כך "מה ליאור, מה קורה לך, את כבר יוצאת? מה זה פה, מה את עושה?" בהשתלחות. ואני עניתי שאני ממלאת את המים ומחכה למעלית, ונעלבתי באמת, עד עמקי נשמתי. כי זה לא יאה ולא נאה לליידי לחשוף ככה את עניינה המוצנעים.

בדרך לאיפה שהוא היה אמור לאסוף אותי רבתי איתו. חזרתי לנקודת ההתחלה, והתחלתי לריב איתו שוב, והכל במין דיאלוג משונה ודימיוני בראש. למה הוא עושה מזה עניין, זה בסך הכל פיפי, אמרתי לו, וגיל של הראש ענה שזה לא נעים לו, ואני שתקתי כי זה מה שאני יודעת לעשות. הלכתי והתרתחתי לי בשקט ובזעם קדוש, ובבושה גדולה על היותי בעלת שלפוחית שתן.

הריב חזר לנקודת התחלה בכל פעם, כי תמיד נזכרתי שעליי להיות אדם נינוח ומיטיב עם סביבתו, ואסור לי להראות שמץ אגרסיביות, או פאסיביות אגרסיביות, או שתיקה ואסור לי להגיד ש"הכל בסדר" כשמובן גם לי וגם לא שהכל ממש לא בסדר. אז החלטתי שלמען בריאות הנפש של כל המעורבים בדבר עליי לקנות צ'יטוס.

צ'יטוס זה החטיף האהוב על גיל, וגם עליי.

חיכתי לגיל בפינת רחוב סואן עם צ'יטוס בתיק. נכנסתי לאוטו ואמרתי מייד "קניתי לך מתנת פיוס"

"מתנת פיוס על מה?" הוא שאל

"על זה שנעלבתי כי כעסת עליי שעשיתי פיפי בטלפון" ואז הוצאתי את הצ'יטוס.

הוא שאג בצחוק, ושאל "מתנת פיוס על זה שאת נעלבת, לי?"

הנסיעה הייתה נוחה וחמימה, וצחקנו ודיברנו על שטויות חשובות מאוד, כמו שצריך.

(אחרי זה, בערב, היה וויכוח אחר, אבל זה כבר לפעם אחרת)

___________________________________________

ע-מים-ות.

בסדנת תסריטאות שהייתי בה בימי ראשון שלפני הקורונה סיפר לנו המורה על דרך התבוננות בטקסט על ידי המאמר "שבע סוגי עמימות" של ווילאם אמפסון. הוא מספר איך הכותב מחלץ מתוך המטאפורות, הרעיונות המופשטים והכיתוב העמום- את התמצית של הטקסט, את הקונפליקט שבו.

כבר שנתיים שאני מתחזרת על כתיבה. אני מתחילה איזה רעיון, כותבת כמה עמודים, וזונחת אותו לרעיון הבא, חוזרת לרעיון הקודם וכן הלאה. רובם מתעסקים ברעיונות של כניעה, גאולה וילדות. אז אם יש לכם איזה משהו בנושאים הללו שיכול לעורר השראה- כתבו לי.

משפטים מלוקטים מתוך המחברת של הסדנא:

-רישול עשוי להוליד יופי

-השמטה מכוונת היא חכמה אמיתית

-לדיבור יש אלסטיות מסוימת, למעשה-פחות.

-הסוג השביעי של עמימות הוא ניגוד שלא ניתן להתרה.

-פעם אחת, ממש לפני כמה דקות

________________________________________

גשם

בחורף תלו הצליינים משאלות על עץ ברחוב בן יהודה. למחרת ירד גשם והרטיב אותן עד המדרכה הבוצית.

אצבעות מלובנות, דיפנבכיה צהובה

סיפור קצר

כל הקשר הזה ארך בערך שלוש שנים לסירוגין, לפני העניין עם צירוף המקרים. נסעתי לאנגליה, ואחר כך לאירלנד וסקוטלנד, לטיול תרמילאים. בלונדון פגשתי את פול, שהיה צלם דוקומנטרי. הוא היה גדול, גבוה ודובי. היה לו זקן מדובלל בצבע נחושת. הוא השרה עליי תחושה של נועם וצחוק. בעיקר אהבתי את הבוטות שלו. הוא לא היה מנומס מדיי כמו הבריטים, אמרתי לו שאולי הוא ישראלי. "ישר- אל" הסברתי לו באנגלית הרצוצה שלי, הם אנשים כנים כל כך, בגלל שהמילה "ישר" בתוך ישראל אומרת כנות בעברית. הוא אהב את ההסבר הזה והוסיף משלו. "is real" הוא שאג והרים את כוס הבירה הגדולה שלו בהינף.

אחד הפרויקטים שהוא השתתף בו בוטל, אז הוא ביטל סרט נוסף ונסע איתי לסקוטלנד. זה היה נעים, לטייל יחד. היינו קמים, מכינים ארוחת בוקר, ומשם מחליטים על כיוון כללי ומטיילים. שתקנו הרבה אבל זה לא הרגיש מביך כמו עם אחרים, זה היה טבעי. בבוקר בו הוא לקח אותי לשדה התעופה כתבתי על פרק כף היד שלו "הנפש שלך מסנוורת" והוא צחק ממש "אל תתחילי גם את". לא הבנתי למה הוא התכוון אז, עכשיו אני חושבת שאולי הוא חשב שאני מתבדחת על החיוורון שלו. "אני אשתדל לבקר" הוא אמר לי "בישראל יש בוודאי הרבה מאוד חומרים" הוא התכוון לסרטים שלו, אבל רציתי שהוא יבוא בשבילי.

כשחזרתי לארץ התכתבנו הרבה. הוא שלח לי בכל שבוע מייל שהכותרת שלו הייתה Pen Paul. בתקופה ההיא גרתי בעליית גג בבית זית, קרוב ליער ירושלים. זה היה הבית היפה ביותר שהיה לי. כמעט כולו מחופה עץ, עם חלון שמוביל למרפסת. מקורות הגג השתלשלו עציצים ונורות פיה קטנות. הייתי מאושרת אז, אבל לא ידעתי את זה. אהבתי לקום בחמש או ארבע לפנות בוקר לפעמים, כי לאוויר היה תחושה פציחה ורעננה, מה שהשפיע על מצב הרוח שלי לאורך היום. עבדתי אז כמדריכת טיולים ולכן מדי פעם הייתי צריכה לקום בשעות הללו. לא היה לי חדר שינה, אלא מדרגה גבוהה שעליה מזרון עבה ומעליו חלון גג שהעץ שלו מנופח ולכן לא נפתח. ענף מהיער היה נוקש לעיתים על הזגוגית, שהיתה מלוכלכת בקיץ ומבריקה בחורף. לפעמים הייתי מתעוררת והיה שם טל שמעולם לא התעבה לפנים הבית. אהבתי במיוחד לקפוץ בין המדרגה לבית, את הקפיצה ריפדתי גם במזרנים וסדינים צבעוניים כך שהיא הרגישה לי כמו מיטה כפולה.

יום אחד הוא הפסיק לכתוב לי. אני לא הבנתי למה, אבל לא הפעלתי לחץ. כתבתי לו עוד פעמיים והוא לא החזיר תשובה. נעלבתי מאוד, אבל ניסתי לא לייחס לזה יותר מדיי חשיבות. אחרי שנתיים נרשמתי לשירות פרסומי כדי להגדיל את הלקוחות, כי קניתי רכב והכסף התחיל להעיק. במייל חזרה הם כתבו שיכול להיות שחלק מהמיילים שלהם מגיעים לתיקיית הספאם. ראיתי את השם של פול והיה לי קוועץ' בסרעפת כי בשורות הראשונות הופיעה המינוח "friends and family". הוא שלח את המייל לכל מי שהיה ברשימת התפוצה שלו ללא "עותק מוסתר". נבהלתי מאוד, אבל למילים שהוא כתב אחר כך היתה השפעה של הצמדת מטלית לחה למצח חם.

 הוא סיפר שהוא היה בכלא ברוסיה כבר כמה חודשים במעצר מינהלי וחיכה למשפט, הוא נסע יחד עם צוות לצלם סרט על היחס של הממשלה הרוסית ללסביות והומוסקסואלים ברוסיה. הם עצרו את כל הצוות אבל לפול היו גם תרופות מרשם ללא מרשם. הם שפטו אותו ל30 חודשים. הוא ציין את התאריך בו היה אמור להשתחרר, ושיתגעגע מאוד. היה משהו מאוד אצילי, ובאופן מוזר, גם מעורר רחמים בדרך בה התנסח. תאריך השחרור שלו נקבע לשלישי במרץ של אותה השנה, והיום בו קראתי את המייל היה השלישי במרץ. הלב שלי שוב צנח. צווחתי מאושר, או מתדהמה, אני לא יודעת ממה.

כתבתי לפול על זה, על צירוף המקרים, על זה שהתגעגעתי אליו כל כך, על זה שהוא אצילי ושאני מקווה שהכלא לא שבר אותו. סיפרתי לו על המדרגה בדירה שלי, אני לא יודעת למה, אולי כי אני אוהבת מאוד את המדרגה הזאת. את האפשרות שלי להשתטח על המזרן ולטלטל רגליים מעבר למדרגה. הוא החזיר לי בשיחת וידאו אחרי יומיים. ציפתי שיראה שונה. הוא רזה מאוד, שיער הפנים ושיער הראש שלו היו מגולחים. "חשוף לחלוטין" אמרתי לו "זה הולם אותך". הוא העביר יידים על לחייו ורקותיו ונשף בייאוש. הוא סיפר שלמרות שהמייל שלו היה מפוצץ בשטויות, אני היחידה שכתבה לו משהו אחרי שהוא חזר. שההורים שלו כועסים עליו ועל עצמם, ושהחברים שלו המשיכו בחייהם והוא צריך לנווט את הדרך חזרה. הוא ציפה לבירה איתם ביום בו חזר, אבל היחידה שחיכתה לו בשדה התעופה הייתה אימו וצוות קטן של עיתונאים שדיווחו על האירוע.

"אני רוצה לבוא לבקר אותך" הוא אמר. "כן, תבוא." השבתי במהירות, כדי לא להתחרט "עכשיו שאתה מפורסם.." ניסתי להתבדח אבל הוא קטע אותי במהירות. "אני אשמח לישון על המדרגות" הוא צחק. הראתי לו את הדירה בשיחה. "נראה אנגלי" הוא אמר. חייכתי בחזרה. הרי גרתי כמעט ביער. הוא הגיע אחרי שבוע וחצי, ואספתי אותו. הרגשתי אחריות גדולה ורצון שישאר, ושייטב לו כאן. העורף שלו היה נהדר כשהוא חשוף. היה לו ריח של מרכך כביסה וזיעה ומטוס. לפני שהוא הגיע הכנתי פאי דובדבנים שלקח כמעט 6 שעות וקרצפתי את הבית. החלפתי סדינים. פתחתי את החלון של המרפסת וגם ניסתי לפתוח את החלון שמעל המיטה אבל שנים של גשם כנראה הכריעו את הכף לטובתו. שפשפתי את הרצפה במטאטא גומי. אפילו ריססתי בושם ברחבי הבית. פול צחק מהכל: מהבושם ("תמיד מריח כאן ככה?") מפאי הדובדבנים (היית מכינה משהו ישראלי, כמו מה שהכנת אז שייקשוק"- "שקשוקה" -"אה, חשבתי שזה כמו שייק עגבניות"), ומהעובדה שהבית מאוורר. "נעים כאן" הוא ניגש לערסל שבמרפסת הקטנה וליטף את עלי הבזיליקום שלי "ומריח טוב" הוא חייך. ניגשתי אליו, הוא שכב בערסל "זה אפילו טוב יותר ממה שחשבתי" הוא הביט בי מהערסל. היה בו את הרוך שזכרתי, את הנועם. הנחתי יד על בית החזה שלו הוא הניח יד עליי. "אני חושב שאנמנם קצת". לקראת ערב הנחתי עליו שמיכה. הוא התעורר לקראת חצות וניגש אליי, אני לא זוכרת מה עשיתי, רק את היידים הגדולות שלו חובקות אותי. "זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי" הוא חייך לעבר השקשוקה שעל השיש.

למחרת הדברים התחילו להשתנות. זה היה יום שבת, ובשני הייתי אמורה לצאת לטיול שנתי של שלושה ימים בהרי אילת. פול אמר שהוא ימצא מה לעשות בימים האלו. אבל הוא רצה לצאת ולראות את ירושלים, ולטייל, ואני רציתי לנוח ולהיות בבית. הוא התעקש מאוד לצאת "כדי להבין את הסביבה". רציתי שיהיה לו טוב, הרגשתי שזו החובה שלי. רציתי לסעוד אותו, לגרום לו להתאהב בי ובארץ. רציתי שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו הציפיות שלי. אבל היה מזג אוויר מוזר, השמיים היו אפורים אבל היה חם ומסנוור. "בריטניה הגדולה חוותה ימים גרועים יותר" הוא טילטל את הזרוע שלי. משהו השתנה בו, הוא כבר לא נעים לי, הוא כבר לא קליל כל כך בלי כל השיער שאפף אותו בעבר. זה נדמה שהוא קליפה של משהו שהתרוקן. הוא מנסה לשמור על חיוך ואווירה טובה אבל הוא עצוב, או כועס. אני לא יודעת, משהו בו גועש. אני לא מכירה אותו. לא נעים לי בחברתו.

בלילה הוא סיפר על ההורים שלו, על איך מצא את אמא שלו בוכה לפנות בוקר על המכתבה שלה. "היא נראתה כמו גוש בדידות בלתי חדיר", הוא אמר ודוק של אומללות על פניו. היא סיפרה לו מעט על הקושי, על זה שאבא שלו שוב בדיכאון, על זה שהוא לא נקף אצבע כדי להחזיר אותו מרוסיה כשהיא טילטלה את כל מה שיכלה לטלטל. הוא סיפר שהוא מצטער שגרם לה כל כך הרבה סבל, אבל במקום להביע פיוס פשוט כעס עליה "כי זה היה הרגש הזמין ביותר", והיא קבעה שהוא כפוי טובה. הוא אמר את זה וחיקה את האופן בו הניחה את היד על השקע שבין עצמות הבריח. היה לי חבל על אמא שלו.

הימים הבאים המשיכו להיות כאלה. אומללות אפפה אותנו. חשבתי שזה הג'ט לג, וכשאחזור מהטיול נסתנכרן חזרה. אבל כשחזרתי פול היה אפילו זר יותר. הוא אילתר וילון שכיסה את חלון הגג, והתעקש לקבע אותו "מפני שהאור מפריע לו לישון בבוקר". הוא שמח לבשר לי שהוא ניקה את העובש מתחת למזרן, עובש שכלל לא שמתי לב אליו או הרחתי. למרות שהעובש באופן רשמי היה שייך לי, הרגשתי שהוא של פול. פול התחיל לדחות אותי. הלובן שלו, הרצינות החדשה, הזרות והרזון שלו דחו אותי. אבל לא הסכמתי לשחרר את האיש שאהבתי כל כך פעם, וכעסתי גם כן, על כך שהעולם לא פועל לפי תוכניותיי. המשכנו כמה שבועות על אדי דלק. הוא השיג כמה חלטורות בארץ, ואני המשכתי לטייל. לקחתי אותו ברכב למקומות שונים. הוא מאוד רצה להחליף מקצוע, לעשות משהו שקשור לחקלאות. ונרשם לתוכנית של שלושה חודשים בחווה במודיעין, מקום שהיו בו גם גרמנים ואוסטרלים ואמריקאים, הוא ישן ביורט ולא הפעיל חשמל בלילה.

 באתי לבקר אותו לפעמים, ואז הפכתי לרכזת טיולים. עבודה כזאת של 8 עד ארבע, אז הביקורים הפכו לנדירים יותר. הביקור האחרון היה קשה. הוא אמר שאנחנו לא מתאימים, שאני "כבר אמיתית מדיי" ו"מזכירה לו יותר מדיי את אימא שלו". הוא אמר את זה והסית את השיער סביב האוזן שלי ואמר לי שאני עדיין האדם היפה ביותר שהוא מכיר. פתאום רציתי אותו שוב. הוא ניענע את ראשו ואמר "אבל מגיעים לך חיים נורמליים." שאלתי איך אני מזכירה את אמא שלו והוא אמר שזה המניירות. רתחתי והתייפחתי אבל הזעם שכך אחרי יומיים, באמת העדפתי את השלווה שקדמה לו. הוא היה רזה יותר בחווה. הוא עבר לגור באוסטרליה עם בחורה משם. הוא שיחרר סרט על הארכיטקטורה של הכלא בו שהה, סרט משמים למדיי, ראיתי אותו בציפייה לסנאף, לסיפורים על  חוויה מסמרת-שיער שתסביר לי למה חיים נורמליים לא אפשריים איתו, אבל הוא רק התייחס לכלא בצורה אינטלקטואלית, הוא הראה איך הוא בנוי סימבולית כמו הפנאופטיקון של פוקו. הסיפור שסיפרתי לעצמי עד אז היה אחר. ניסתי יותר מדיי להיות אימהית. להאכיל אותו, לדאוג לו שיהיה לו בגדים וחום ונעים, לאהוב אותו למרות ואחרי הטראומה. הוא חשב שאני מזכירה לו את אמא שלו בגלל קצוות הדברים הללו, רק ה"מניירות". אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה משהו אחר, שניסתי לשלוט עליו. ניסתי להחזיק באצבעות מלובנות תחושה מרפרפת שהייתה קיימת רק בחופשה בבריטניה.

ציור: DENIS SARAZHIN

כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

גוזל בכרך

בשלישי אחר הצהריים יצאתי מהרכבת תחנה אחת קודם לתחנה הרגילה, וממש מולי באדנית של עץ ישב גוזל של דרור ורפרף בכנפיו הקטנות כשאימא שלו מאכילה אותו. זה היה מחזה משונה, כמו לראות את הטבע עירום פתאום. האם עפה והדרור הקטן נשאר שם והחל ללכת. חשבתי שהוא יעוף אבל הוא המשיך לדלג, כנראה נפל מהקן כשניסה לעוף.

התיישבתי על ספסל כדי להתבונן בו. הסתכלתי עליו במשך רבע שעה, מרוכזת לחלוטין בחיי הדרורים בתחנת שוק מחנה יהודה. בכל פעם שהתקרב אליו דרור הגוזל רפרף בכנפיו ואץ-רץ אליו, במין מגושמות השמורה לקטנים שלא יודעים עוד להשתמש בגופם*. רגלי הציפור שלו היו דקים כמו קיסמים. אבל אף דרור לא התיישב לידו.

הוא טייל בתחנה ומדי פעם התקרב לשולי הרכבת. רגליים גסות של אנשים כמעט דורסות אותו, אבל הוא היה דיי חמקן. היחידים ששמו לב אליו והשתהו מעט בהליכה היו הילדים, אולי כי הם קרובים יותר לאדמה. רוכב אופניים אחד עצר בחריקה מטרים אחרי שכמעט דרס אותו, הציץ בו והחטיף במבט אליי, כאילו שואל אם הוא בסדר. הנדתי בראש והוא המשיך.

הגוזל המשיך לטייל ובשלב מסוים קפץ למסילת הרכבת כשהיא התקרבה. "זהו" חשבתי "הוא כבר מזון לחתולים". אבל אחרי שהרכבת המשיכה התקדמתי כדי להתבונן מעבר למעקה וראיתי שהוא שם, ממשיך בהליכה כאילו דבר לא עבר מעליו. הוא הגיע למסילה השנייה ודרור אחד התקרב לקצה המעקה שלה. הגוזל הביט למעלה וניסה להתעופף, אבל נתקל בקיר הדפנות. הוא המשיך ללכת כשרכבת נוספת התקרבה. אני כבר הלכתי משם. בדרך הביתה שמתי לב שהמשך המסילות נקי מדפנות-מעקה ואיחלתי שימשיך ללכת.

“Sometimes I go about in pity for myself, and all the while,

a great wind carries me across the sky.”

— Ojibwe saying

(כי ראיתי היום את הפרק ההוא בסופרנוס)

*אגב, הגוזל הזה הזכיר לי משהו. יש סרט קצרצר של פיקסאר שנקרא "פיפר" על גוזל בחוף הים, הם תפסו היטב את האופן בו הם מתרוצצים ומרפרפים בכנפיהם. הנה הוא כאן:

יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

עוגת דבלים דיפלומטית

אתמול חגגנו יום נישואין במסעדה שנמצאת בבית האמנים הירושלמי. "מונא", אולי אתם מכירים. הייתי לחוצה לפני כן, פיזית ונפשית. פיזית בתוך השמלה שלי שעקב כמה קילואים עודפים שיוותה לי מראה נקניקייתי. הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי בסדר, "זה מה יש" אמרתי לעצמי, ושמחתי בי.

בתוך הגלגלת הלחץ הוא כבר אחר. דמיינתי איך אנחנו הולכים לשם (בדמיון הייתי רזה יותר). פחדתי מאוד שנריב, לא כי יש על מה לריב, אלא כי בדרך כלל כשאני מצפה שמשהו יהיה בדיוק כמו בדמיון והוא לא הולך, אני משתבללת או לחלופין כועסת על כלום. גיל החווה בידיו שהוא מוכן, במכנסיים דהויים וכפכפים. הוא היה חסר סבלנות כשהכרחתי אותו להחליף בגדים כמה פעמים. בלעתי את העלבון המתרקם והתעלמתי.

התיישבנו, והמלצרית ניגשה אלינו. היא הייתה מאוד עדינה, עם צוואר ארוך ורזון קיצוני והקול שלה רעד, כאילו היא מתביישת. היא שאלה אם אנחנו חוגגים משהו. "כן, יום נישואין". אמרנו. "נהההדרר" היא אמרה. היה אפשר לחוש את החיוך שלה דרך המסכה. הסתכלתי על הזרועות שלה והתעניינתי בקעקועים. זה מסוג הקעקועים שברור מהקו שלהם שהיא האמנית. היה ציור של יד מציירת ושל עלים. רציתי לשאול או אולי להגיד לה משהו על זה, ורציתי לספר לה שגם אני מנסה להיות מאיירת, אבל הייתי מתוחה מדיי. היא הביאה לנו הרבה מפיות ואמרה בנחמדות "שלא תלכלכי את השמלה היפה שלך".

הזמנתי אלכוהול, הוא הסתכל עליי במבט מחייך ושואל. והסברתי לו שאני לחוצה, ושזה בשביל להשתחרר. "ממה את לחוצה?" הוא התעניין. "יש לי יותר מדיי ציפיות". לפני שיצאנו הראתי לו את אחד הסקיצות לאיור של טקסט של עגנון שאני עושה, אז הוא כנראה הניח שאני מלאת ציפיות כלפי האיור, מה שגם נכון. "אני חושב שזה ממש מתאים לך, האיור" הוא השיב. זרחתי בתוכי. "אבל יהיה לך קשה לפרסם את עצמך" הוא קבע, בצדק, על כישורי השיווק הלא קיימים שלי. "כן, כן" אמרתי. דיברנו על זה קצת, על דברים ששמעתי בפודקאסט, ועל התכנית המתגבשת לאט בראש. האלכוהול שימח אותי ושיחרר אותי.

האוכל היה נפלא. הבטן שלי שמחה בו. "אנחנו כאלה בורגנים" אמרתי לו, מושכת את המזלג בין השפתיים. הוא משך בכתפיים וחייך. "למה את חושבת?". וברגע הזה תחושות האשמה שלי על היותי בורגנית החלו להתפוגג. בהתחלה רציתי להגיד שאני חושבת כך בגלל השכנים שלנו, שאירחנו אתמול, והיו דומים לנו. אבל נמלכתי בדעתי וקבעתי "זה לא שיש לנו ברירה" אמרתי לו. "זה או להיות פרולטריון, או בורגני, או אצולה" ומשכתי בכתפיים. "אנחנו איפה שאנחנו".

שאלתי אותו איך הייתה השנה הזאת איתי והוא אמר "הכי טובה עד עכשיו" והסביר שזה כי התבגרתי. צחקתי ואמרתי לו איך הייתי לחוצה לפני שהלכנו, אבל לא אמרתי כלום כדי לא לקלקל, והרגשתי רע קצת בדרך, אבל אמרתי לעצמי "לפעמים זה בסדר להרגיש ככה". שזו יכולת הסיבולת שלי להרגשה רעה שמתבגרת.

לא רציתי לאכול קינוח אבל גיל התעקש שאזמין (לא אופייני בכלל בטנגו שהוא מערכת היחסים שלנו). "אתה רוצה אפוגטו שקדים?" שאלתי, כי זה הדבר האהוב עליו. "לא לא, מה שאת רוצה". "עוגת דבלים וחיטה, זה נשמע קינוח מהמאה ה-18" "כן, מה זה דבלים?". "תאנים". "ומה זה דיפלומט*?" "אני לא יודעת" "טוב, נו".

אז זה היה קינוח מושלם. מתוק- מלוח-מרענן. שאלתי אותו אם זו המסעדה הטובה ביותר שהיינו בה עד היום. "אני לא יודע" הוא אמר "בין הטובות" הוא חייך, בין 2 כוסות יין מחוזק שפינקו אותנו בהם.

אני במתח דועך. בין ציפיות למציאות, בין אשמה על אכילת בשר, להדוניזם. בין רצון להשתחרר באופן טבעי, עם מיינדפולנס ומודעות עצמית ולא מחומרים כימיים כמו ערק רוזטה. בעיות של אדם פוסט-מודרני, הסוציולוגית שבי חשבה.

טוב שהקשבתי לחלק האוהב. כשגיל שאל מה אדם צריך בחיים אמרתי לו "אוכל טוב ואנשים טובים, ובגלל זה המתנה שלך זה שוקולד ובירה".

*דיפלומט זה קרם, מסתבר.

החיים זה בומרנג, גבר*

שני סיפורים קטנים-קצרצרים על ילדים והורים.

ראש כרוב

"את בכלל לא אוהבת אותי". אמר הילד לאימו, שישבה על הספה לידו עם רגליה מונפות על משענת הכסא שלפניה.
"זה מה שיש לאכול היום?" הוא המשיך בקול מתלונן והחווה לעבר כוס הפלסטיק הרחבה ובתוכה מונח מרק מהיר הכנה.
האם הסתכלה עליו ביבשושיות, כאילו אומדת עד כמה השיחה הזאת תדרדר אם תגיב כמו שהיא רוצה.
"אתה בדרך כלל אוהב את זה" היא אמרה, קולה מתנגן בקול דק של שיפוטיות. היא הניחה את כפות רגליה, שבהונתיהן היו משוחות צבע, על רגלי הכסא.
"זה בכלל לא נכון. וזה גם לא בריא" הוא חזר על דברים ששמע בבית הספר.
"תשמע" אמרה האם, קולה מתחיל לגבוה, "אני מכירה מה זה. אתה במצב רוח כזה. מצב רוח של כלום לא בא לי". הילד הזעיף את פניו לעברה והרחיק את כוס הפלסטיק בהפגנתיות.
"נהדר" אמרה האם בארסיות, נעמדה והידסה לעבר המקרר. היא שלפה כרוב גדול והניחה אותו מול הילד שהרים את מבטו בהשתוממות.
"נו, זה ירק, לא? זה בריא" היא חייכה אליו.
הילד שילב ידיו בגאווה וחרץ לעברה לשון. היא צחקה לעברו בחביבות.
"זה יעבור לך כשתאכל" היא הניפה ידיה בביטול.
"ומה אני אמור לאכול" אמר הילד שהזדעף ונע בתוך כסאו בחוסר נעימות.
האם משכה בכתפיה, והתעסקה בהוצאת צמר הגפן שתחוב בין אצבעות רגליה.
הילד מיצמץ בעיניו לעברה ולחש "ראש כרוב"
"מה אמרת?" היא הזדעקה ממקומה.
"ש.. אני אוהב כרוב" הוא נבהל לרגע, קירב את הכרוב לעברו ונתן בו ביס. מביט באימו, הוא אמר "צריך רוטב".
האם הוציאה מרקחת משונה מהמקרר. היה לה צבע בורדו. "רוטב אגסים אדומים רימונים, וסלק" היא שקשקה בצנצנת בתגובה למבטו השואל, והושיטה לו סכין.
הילד קצץ חלקים גסים מן הכרוב וטבל ברוטב. בסוף הביס הוא הרגיש משהו כמו חול דק מאוד המכסה את שיניו ולשונו.
"זה בוסר" אמרה אימו בשעמום בתגובה לכעס שהתפשט על פניו כשליקק את שיניו. "כדאי שתאכל את ה'טעים-לי' היא החוותה לעבר כוס הפלסטיק שמימיה נצבעו בחום- עכור. בדרך כלל אתה אוהב את זה"

הילד התעלם מדבריה. הוא ניגש לתנור וכיוון את מחוגו כך שיהיה בדיוק באמצע של עיגול המעלות. הוא הניח את חתיכות הכרוב הגדולות על המגש וזילף את הרוטב מעל. "כדאי גם שמן" צעקה אימו אליו כאילו-באדישות מהמרפסת. (שהציצה מדיי פעם בדאגה אליו)
הוא הגיב בהזעפת גבות.
בשעה שחלפה הוא היה טרוד לראות מה יצא. הוא ישב מול התנור בכעס , ראשו נתמך על ידי ידו הימנית. מסתכל איך הכרוב הולך ומשחים.
הוא שמע את הדינג של המחוג וניגש לקחת כפפות. אימו הביטה בפיסות הכרוב החומות שהצטמקו וברוטב שאיבד מצבעו היפה והפך לחום. הילד מאוד רצה לטעום מיצירתו אך ידע מה יקרה ללשונו אם ימהר. הוא המתין בסבלנות ואז בצע חתיכה עם סכין, והכניס אותה לפיו. "גבינה". הוא הפטיר וניגש לגרר גבינה מעל.
הוא סיים את כל פיסות הכרוב מלבד אחת. ששמר לה. "תטעמי, זה למי שלא יודעת לבשל" הוא עקץ אותה בחיוך. היא נאנחה וטעמה מעט מהמאפה המוזר.
הילד משך בכתפיו. "ראש כרוב" הוא אמר באיטיות, מתמתח, וכרסו עולה וכמעט פוקעת בין כפתורי חולצתו.

ציפור קטנה

ההורים שלי ושל אנה עלו מברית המועצות. החשבתי את אנה כחברה טובה, גם בגלל שהייתה לנו אותה השפה, ובמיוחד כי היינו הולכות כל יום יחד לבית הספר וחזרה. היה נחמד לדבר איתה כי היא הייתה חכמה יותר משאר הילדות. בבית של אנה היו ציפורי שיר שאמא שלה גידלה, אחת בצבע צהוב והשנייה בצבע ירוק. כשהיינו בכיתה ה' הציפור הירוקה נעלמה אז אבא של אנה הביאה להן מתנה- תוכי מדבר גדול. הוא גם אמר שהתוכי בצבעים צהוב וכחול, אז ככה הוא מחליף את הציפור הירוקה. יום למחרת כמעט כל הילדים באו אל אנה לבית והצטופפו בסלון. הם האכילו את התוכי, שקראו לו פלפל, בזרעים. מאור ודביר לימדו אותו להגיד דברים איומים ונוראים.

למחרת באתי אל אנה בבוקר כדי ללכת יחד ואבא שלה אמר ש"אי אפשר כי אנה בעונש". כשהיא הגיעה לבית הספר היא נראתה דיי זועפת. היא סיפרה שאבא שלה הכריח אותה לשטוף את הפה עם סבון בגלל הדברים שהתוכי אומר. אבל למרות כל זה היא עדיין חייכה. בהפסקה הגדולה הראשונה היא אמרה "היית צריכה לראות את הפה שלי, נראיתי כמו מזרקה" היא הוציאה רוק ופילבפלה בלשון ובשפתיים כדי ליצור קצף. "מוכת כלבת" היא קראה, מושיטה את היידים לפנים כמו זומבי. התחלנו לרוץ במעגלים, ילדים אחרים הצטרפו, צעקנו "מוכת כלבת, מוכת כלבת".

בזמן ההוא היה לי יומן עם ציור של פו הדוב עליו, וכתבתי בו בהפסקה הגדולה השנייה. כתבתי על התוכי של אנה ועל מה שקרה וגם כתבתי סתם על עצמי וציירתי ציורים שדמו למדבקות שהיו ליהלי על השולחן. אנה שיחקה עם אחרים ולא ייחסתי לה חשיבות עד שהיא נעמדה מעליי ושאלה מה אני עושה. אז אמרתי לה "אני כותבת ביומן". היא חטפה לי את היומן מהיד והתחילה להקריא בקול רם. "לאנה יש תוכי חדש שקוראים לו פלפל" היא ניסתה לחקות את הקול שלי. נעמדתי והתחלתי לרדוף אחריה אבל אז הבנתי שאין שום דבר פרטי במחברת שלי. נעצרתי. גם היא. היא כיווצה גבות. והמשיכה "ודביר ומאור לימדו אותו להגיד קללות כמו" היא בלעה הרבה אוויר באותו רגע ונעצה בי מבט.

 "את צריכה לשטוף את הפה שלך עם סבון עם כל הדיבורים האלה" היא אמרה.

היא ניסתה למשוך אותי ביד לשירותים. "בסדר, בסדר" אמרתי לה. ובאתי. ליד הכיור היה קצת סבון נוזלי, שמתי טיפה קטנה קטנה על האצבע וליקקתי והיה לזה טעם משונה. שטפתי את הפה, ניפחתי לחיים, וירקתי. "בסדר?" שאלתי. אנה נראתה מעט מאוכזבת. "כן, בסדר" היא משכה בכתפיים. אחר הצהריים הלכנו אליה הביתה. לימדנו את פלפל דברים חדשים. כשאבא של אנה הגיע קצת התכווצתי אבל האמת שהוא בסך הכל איש נחמד עם חיוך טוב. "פאפה, תראה מה לימדתי את פלפל" היא אמרה. והתוכי חזר ואמר "פלפל תוכי נקי" ו"פלפל אוהב סבון" וגם אפילו אמר "פאפא, תראה מה לימדתי את פלפל" וכולנו צחקנו. אנה חייכה חיוך גדול. ואבא שלה נאנח וחיבק אותה והריח את השיער החפוף שלה ואמר שהוא מצטער.

________________________________

*"החיים זה בומרנג, גבר" הוא משפט אמיתי לגמרי שצעק שיכור אחד לשוטר מוקדם מאוד בבוקר בכיכר הדוידקה. זה קרה לפני חצי שנה בערך.

התמונה היא של אחי ואבא שלי המתוקים, לפני חצי שנה בערך.

והפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ את עצמי מהתקיעות, המועקה ואדי הדיכאון שאופפים אותי, מלפני חצי שנה בערך.

חג שבועות שמח.