נשמת אפי

אתמול אחרי העבודה הלכתי לרופא השיניים לעשות סתימות בשיניים הקדמיות. הוא הרדים את השפה העליונה והחך העליון. חשבתי לעצמי שאת הזמן הזה בו אני שוכבת ויכולה להפוך במחשבות, להתבונן ולהמציא רעיונות, במקום לסבול מהקידוחים הצרימות והשפשופים. ואז טיפסה מחשבה ראשונה וטיפשית, מה זה רופא שיניים בכלל, אלא אם לא אדם שמשלמים לו כדי לענות אותך. הרי מה אנשים היו עושים פעם כשלא היה את כל הפלורסנטים ושפיצים החשמליים החדים? ודמיינתי איש קדמון עם שיניים חומות. גיחכתי לעצמי בלב. חשבתי לספר לרופא על פנינת הגאונות הצרופה הזו, ומזל שהפה שלי היה עסוק בדברים אחרים כמו להתרפא ולא הכנסתי את עצמי לצרות סתומות חסרות טקט. אחר כך פינתי לי ניסיון להרגע מזה שכמעט יצאתי פיתה, ולהרגיש את השואב רוק שואב לי את הלשון, הרגשה מענגת באופן קינקי.

אחרי 20 דקות הם סיימו, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מקלישאת הרופא המענה. קמתי ושאלתי אם "גם האף אמור להיות ככה מוזר?" "זה היה לא טוב אם גם האף שלך לא היה רדום" הרופא החזיר. זה הרגיע אותי אבל גם הרגשתי שהאף שלי עצום, כאילו הוא התנפח למימדי בלון בולבוסי ענק. "זה…" אמרתי לסייעת והחזקתי בו במבואה. "את מרגישה שהוא גדול נכון?" "כן" חייכתי חיוך של שפה תחתונה בלבד. "אל תדאגי, הוא בסדר גמור". זה רק הלחיץ אותי יותר. במעלית הייתה מראה, הסתכלתי על עצמי. נראתי אותו הדבר, פלוס סתימות, והאף תקוע היטב במרכז הפרצוף, כלום לא קרה לו. אבל הוא עדיין הרגיש עצום, נגעתי בו ולא הרגשתי דבר מלבד אצבעותיי.

סוף סוף, הנה מחשבה שלא צריך להפוך ולהתאכזב שהיא רק נשל, במחשבה הזו נפחו חיים: ללא גבולות, הכל נדמה גדול יותר. לא הצלחתי להרגיש איפה נגמר האף שלי, ולכן הוא נדמה עצום בגודלו. אני לא יכולה להבין מהם גבולות הגזרה של הקריירה שלי ואז הכל נראה ענק ובלתי מושג. כך התחלתי את הדדוקציה שלי, תיאוריה חדשה בפתח, היכונו היכונו, והיא התחילה באף. גבולות, גדרות, הם מה שמחזיק אותנו בטוחים, אבל גם מונע מאיתנו לגדול. בומס אסימון אחד יאללה הלאה. מחאות מנסות לשנות את הגבולות הקיימים, וזה נראה לנו ענק מכדי להכיל. הלאה, גו לונג. מחשבות אחידות, מחשבות אחידות. הו הנה אחת, תופסת לה בזנב. כשהאהבה היא בתחילת הדרך, כשעוד לא יודעים מה הולך להיות, והכל חופשי, זה נראה ענק. זה נראה שהלב שלך לא יכול להכיל את האהבה הזאת, מרוב שהוא עומד להתפוצץ. ואז כשלאהבה נכנסים הרגלים, ממסדים חיצוניים, רוטינות קבועות, צד שלי במיטה צד שלך במיטה, כתובה בקיצור- נכנסים גבולות (הנה אני והנה אתה) אזי האהבה מתגדרת, וקטנה. וובר קרה לזה "הרוטניזציה של הקסם". ההאר"י קרא לזה "כלים" ובובר קרא לזה "אני ולז". איזה יופי, איזה יופי, ואז זה מתקיים, זה קיים בעולם, לא עוד דברים מופשטים ענקיים, יש אפים גם במציאות. עוד! אה, הנה אחת, שהיא כבר שנתיים נמצאת אצלי בראש: מילים. מילים מגדירות את הדבר העצום הזה שמתחולל אצלנו בראש, הן משחררות אותנו מכבליו, מרפאות. אבל גם מקטינות.

הנה מילה, אף, אף. מאיפה היא באה? מילה כזו קצרה לאיבר כזה ארוך. והיא מתבוללת עם חברים אחרים עם ה"על פי כן" ועם ה"כי", מילים שבכלל לא קשורות לאפים מציאותיים. הלכתי לרבה גוגל לשאול על האף, מצאתי 2 עמודים ראשונים על ניתוחי אף. תעודת עניות לתרבות המערב. הלאה, פתאום אני רואה באמצע דף 3 "אישה שרצתה לפתוח אף סתום נדבקה באמבה אוכלת מוח ומתה" בכתבה בוואלה. דה פאקינג פאק. הסיפור מעניין אם מתעלמים מאמינותו, אבל יותר מזה היא אחת הכותרות המשניות " החשיבות בהיצמדות להוראות". האישה השתמשה במכשיר קומקומי לניקוי סינוסים אבל עשתה את זה עם מים לא סטריליים, בלי להצמד להוראות. הממ, מישהו ישב וכתב שם את ההגדרות והגבולות לאיך לא להדבק באמבה אוכלת מוח והיא פשוט שמה על זה קצוץ, מעניין את מי זה מזכיר לי. אני זלזלנית חוקים ידועה, חושבת שהכל אפשר לפתור בעזרת מוח ישר, תקשורת והגיון בריא. "לא הכל כל כך רציונאלי",  אומרת לעצמי תדיר. מסתבר שעם גישה כזו אפשר להדבק באמבה אוכלת מוח, וזה דווקא הרגיע אותי, כי הבנתי שאני במקום הנכון.

20190506_151308

(בתמונה: פסל במוזיאון הפתוח בהאקונה, יפן)

3 מחשבות על “נשמת אפי

  1. מסע תודעתי על גבול(!) הפסיכדלי. אהבתי 🙂
    אני חסידה גדולה מאוד של גבולות. זה קצת מתכתב עם המחשבות שלך, כי הגבולות הם שמעניקים לך את החופש האמיתי. לתובנה הזו הגעתי לא אצל רופא השיניים, אלא במהלך כתיבת הדוקטורט עם 4 ילדים. הבנתי שהעובדה שהם במסגרת עד שעה מוגדרת כל יום היא שמעניקה לי את החופש האמיתי לחקור.

    אהבתי

    • תודה תודה, אני מאוד אוהבת את הפוסטים שלך, עשיתי עליהם חקר ארכיוני מקיף באחד מהימים בעבודה. איזה כיף שהגבת! אגב, אני בדיוק קוראת את "שבע מידות רעות" של מאיה ערד, קראת אולי? אהבת?

      Liked by 1 person

      • קראתי. אהבתי, למרות שזה היה קצת too close to home כי אני מכירה את הטיפוסים שהיא כותבת עליהם, ממש מכירה. לכאורה אידיאלי, אבל כשאני קוראת אני צריכה קצת את המרחק הזה שמאפשר ל'הזרק' לעולם אחר, ולא הצלחתי איתה.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s