לתלות את הציור על המקרר

22.08.2019 החלטתי, ואני מקווה לעמוד בהחלטה, לפרסם בתדירות קבועה ולא בפרצי השראה ספורדיים. לכל שלושת העוקבים שלי שלום.

לעניינו:

מוכרים  28.02.2019

משום מה כל האנשים הקשורים לסחר- קטן נדמים לי כעלובים.

הראשונה שעולה בראש היא אמא של חניכה בתנועת הנוער שעבדתי בה לפני שנתיים. האמא לקחה אותי טרמפ יום אחד בתחילת שנת הלימודים, טרמפ שהסתבר כהזדמנות עסקית עבורה יותר ממשב רוח של טוב לב. הרכב היה כאוטי ומלוכלך. ובמהלך הנסיעה היא דיברה אליי בהבל פה מצחין מייאוש ואמרה שאם אני רוצה, אפשר להזמין מתנות קטנות דרכה. "את רואה"  היא הניחה עליי ספר עב כרס מלא בתצלומים של פיצ'פקעס כמו בקבוקים עם לוגו ומחזיקי מפתחות. "הכל אפשר להזמין דרכי, ואז תוך שבוע שבועיים זה מגיע, את מבינה". היא ניסתה במשך כל השנה לקבוע איתי פגישה, ולי לא היה נעים להגיד לה שבכלל לא אני מזמינה את הדברים האלה, אלא הילדים, חברי השכבה הבוגרת.

2.

השנייה שעולה בראשי היא המוקדמת ביותר ביומן הנוכחי. ב2014 חיפשתי עבודה זמנית, בין הצבא למה שאחרי זה, ועוד לא החלטתי. מצאתי מודעה לדיילות באירועים. לאגו זה היה נחמד, דמיינתי את עצמי מוקפת באנשים חשובים, לבושים היטב, במקום יוקרתי כמו מוזיאון או לובי של מלון, ומורה להם איפה השירותים, או איפה הם אמורים לשבת. אגו הוא דבר משונה אם זה מה שמאכיל אותו. בכל אופן, הגעתי לראיון העבודה. זה היה סטודיו עבודה קטן, מתפקע בתלבושות ותחפושות. ישבו שם שתי נשים, האחת ישבה על מחשב, והשנייה בדיוק סיימה שיעור ריקוד- בת מצווה לילדה. היא התיישבה מולי, בחנה אותי ונראה שהיא הייתה מרוצה ממה שהיא רואה. אחרי שאלות קצרות מאוד היא התחילה במונולוג

" את יודעת מה ההבדל בין שיווק למכירה?"

"טוב, מכירה זה לגרום לך לקנות מוצר מסויים…" התחלתי לגמגם

"ושיווק?"

"…את המוצר, לקנות את המוצר, לגרום לך לרצות את המוצר, שתיהי צריכה אותו" (אני חושבת שראיתי הזאב מוול סטריט כמה ימים לפני, וזו התשובה שהייתה לפניי, בפועל, עד היום אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין שיווק למכירה)

"כן טוב, ההבדל בין שיווק למכירה היא שמכירה היא ארוכת טווח, אתה צריך לגרום לאדם לרכוש אמון בך,  לסמוך עלייך, לעומת זאת שיווק הוא קצר וקולע"

"את צריכה למשוך את תשומת הלב בצורה הבא- מבט, חיוך, אמירת שלום- אחרי זה את מציעה לו מה שיש.." היא אמרה לי. חשבתי שאולי היא מאדם המנסה לשדל אותי לזנות. ואז היא המשיכה "אם הוא מתעניין, תמשיכי לדבר , אם הוא מתרכז, זה אומר שהוא חושב למה לא לקחת את המוצר…תבואי פרשית, רעננה, בלי כל המיתוסים על מכירות" וממשיכה…"כשאנחנו מוכרות מוצר צריך להיות בהיפר, בכיף" היא מבלגנת את השיער , מחייכת ומנענעת את הכתפיים. "כשאנחנו בכנס או באירוע צריך להיות מנומסות ואדיבות" היא מחווה עם היד ומרימה את ראשה עם  מין פרצוף חמוץ ומתנשא שאני חושבת שהיא החשיבה כאדיב.

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב- דווקא, עם כל ההסתייגות שלי מזה, היא צודקת, צריך לבוא רעננים לדברים האלה, ומה רע בזה בכלל, והאמת היא שאני אזדקק לכישורי מכירות כדי לרכוש קצת יותר אסרטיביות וביטחון לתפקידים עתידיים. כך חשבתי, ולא חזרתי.

3.

השלישי הוא הסנדלר ברובע ד'. יש לי תמונה דיי צלולה שלו  בראש, מהתקופה בה הייתי עוברת ליד הצומת בה הוא מסנדלר. הוא הקים לעצמו פינה קטנה בקרן רחוב, וכתב מעל "סנדלר" וחשבתי "מי היום הולך לסנדלר? " ורחמיי נכמרו עליו. ובכל פעם שהייתי עוברת שם או שהתמונה הזו הייתה עולה לי בראש, היה לי קוועצ' רציני בבטן.

4.

סבא וסבתא שלי היו סוחרים, אבל הם לא היו סוחרים קטנים, הם היו סוחרים בכמויות, טוב, מסחריות. במרתף של הווילה בה גרנו כשהיינו קטנים סבתא הייתה מערימה קרטונים עצומים מלאים בבגדים, אני ואייל היינו מתחבאים בין הקרטונים, ומשחקים במוכר וקונה, וגם פעם אני וחברה הלבשנו את אייל במין שמלה שחורה מלאה בפנינים.

סבא היה מוכר כל מיני דברים שבעיקר קשורים למזון, ולפני זה היו לו אולמות, הוא היה דיי מצליח, אפילו חמיי התחתנו באולם שלו, שהי מאוד פופלרי. אבל הוא הסתבך ופשט את הרגל כשלא הצליח להוציא כמה טון תפוחי אדמה מהמכס בגלל חילופי ממשלה. זה קרה לפני שנולדתי. כשהיינו קטנים הוא חזר לעסוק בעניינים מפוקפקים והקים וורקשופ של ילדי השכונה, בה הוא שילם לכל אחד חמישה שקלים לכמה שעות של אריזת דגים מיובשים והדבקה מדבקות לוגו על בקבוקי וודקה. מה לא עושים בשביל פרנסה, אה. ניסנו לעמת אותו עם זה לפני כמה שבועות, הוא נשאר בעמדתו כי הוודקה לא הייתה מזוייפת. אני ואחי נענעו את את הראש בחוסר אמון וצחקנו כי אולי עיוורנו כמה אנשים כשהיינו בני 7 ו-9. כי מה אפשר לעשות חוץ מלצחוק.

5.

ועכשיו אני. תורי להיות סוחרת במרצ'נדייס של עצמי. אני מנסה להתקבל לגלריה. אני רוצה להיות סופרת. צריכה לפרסם את הציורים, את הסיפורים. תמיד כשזה קורה אני מדמיינת את התוצאה הסופית: יושבת על ספסל מחזיקה בתיק עבודות ובוכה כי דחו אותי לפני רגע. ואני חושבת איך, איך עושים את זה בלי להרגיש לחלוטין מזופת עם עצמך, כאילו אתה עושה משהו מעיק, ולא מוסרי בעליל. נדמה שקשר של סוחר ונסחר הוא עמוק ומורכב יותר מזוגיות.

לאחרונה קראתי שכדאי לחשוב איך לתת ערך לעולם, הכסף כבר יבוא מעצמו. אני מנסה לחבק את התובנה הזאת באופטימיות, שלא תחמוק. אבל משתחלות ספקות קטנות בין היידים, איך זה קורה? איזה מין לחש צריך לעשות לקסם כזה? באמת יאמינו לי?

6.

יואל הופמן מדבר על זה בקוקריקולום וויטה, על הרחמים המתמלאים על החנווני שלא מצליח למכור את מרכולתו, ובי מתמלאים כל הרגעים בהם ראיתי אנשים ישובים בודדים בחנויותיהם הריקות.

20190822_135020

"עבודה זרה" שמן על סיבית, 2018.

 

2 מחשבות על “לתלות את הציור על המקרר

  1. לא יודעת כמה קוראות יש לך, אבל תכתבי עוד.
    בעיני לדעת למכור זו תכונה, וכמו כל תכונה יש אנשים שיש להם את זה והם מסוגלים כמאמר הביטוי למכור מקרר לאסקימוסים, ויש אנשים, כמוני וכנראה גם כמוך שאין להם את זה, ולא יעזור כלום. אני לא מסוגלת למכור. אני גם לא מסוגלת למשל להתמקח בשוק. לא יכולה. מכיוון שאת יוצרת וצריכה למכור, תמצאי סוכנת שתעשה את זה עבורך תמורת אחוזים. שווה כל אחוז.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s