בית

מכולם, גיל הכי מוצא חן בעיניי. הוא בחור אפור למדיי. הצבע האהוב עליו הוא אפור, הוא אוהב סטטיסטיקה משום מה, והמקצוע שהוא בחר לבילוי היומיומי שלו הוא הנדסת חשמל. ביום בו פילרטטי איתו לראשונה, אחרי שלוש שנים של ידידות וצפייה משותפת בסרטים של הייאו מיאזקי בשבת, רצתי במעגלים בחנייה הגדולה שבחוף י"א באשדוד. הוא רץ אחריי, מנסה לתפוס אותי. כשתפס אותי בזרוע, הלכנו צוחקים להתיישב על החומה המפרידה בין הטיילת לחוף. שאלתי אותו "גיל, מה זה חשמל?" והוא אמר "כשיש מתח בין שני גופים, וגוף אחד מאוד רוצה לגעת בגוף השני". חשבתי לעצמי שזה משפט ששווה נשיקה ראשונה, וכך באמת היה.

אני מכירה את גיל מכיתה ג'. במשך כל היסודי וחטיבת הביניים והתיכון לא הכרנו אחד את השני. היינו דמויות רקע בהתבגרות אחד של השני. גיל אף פעם לא היה ברשימות הבנים שאני מחבבת. הוא היה ילד שקט אני חושבת, וגם אני. הזכרונות היחידים שלנו אחד מהשני הם כאלה: אני זוכרת את היום בו הוא הגיע לכיתה והמורה הציגה אותו כ"גיל שאול שי", ואני חשבתי "כמה משונה, ילד עם שלוש שמות". והוא זוכר שפעם ביקש ממני להכין לו את שיעורי הבית באנגלית בהפסקה, ואז כשהמורה קלטה שזה לא כתב היד שלו, והוא לא ידע איך להגן על עצמו, נענעתי לעברו את הראש בכעס, מנסה לחפות על העובדה שעזרתי לו. אני אוהבת את הזיכרון הזה, מרגישה קצת כמו הרמיוני. בתכלס, הוא ההרמיוני מביננו. שיער מתולתל, שיניים בולטות, חוכמה מבוססת עובדות.

"חשבתי שאת רוצה מישהו אחר, סופר כזה או משהו" הוא ענה לי ששאלתי אותו למה הוא לא התחיל איתי בשלוש שנות הידידות בהם אהב אותי. באמת רציתי סופר, או אמן או איש רוח, אבל רציתי את זה עבור עצמי, רציתי אני להיות אמיצה מספיק כדי לגדר את היצירתיות שלי. מה שבאמת הייתי צריכה רוב חיי זה את גיל.

גיל הוא צבר אמיתי. כשאני מתפתלת במחשבות הזרות שלי על איך נראה ומרגיש ישראלי, הוא מופיע שם. בוטה, ישיר, תוקפני לעיתים, אבל איש מלא חמלה. בסך הכל הוא מותק, רק שצריך לשים כפפות כשמקלפים. הוא צוחק על הניסיונות שלי לגדל עציצים בכך שהוא שם ידיים על המותניים, מחקה אותי ואומר בקול צווחני "אני יודעת איך הוא מרגיש" לעבר הפיקוס הכינורי שלנו. אבל אתמול הוא ישב במרפסת וניכש עשבים לשיערות שולמית שקיבלנו בחתונה, ולפרח שהשוכרים הקודמים השאירו. "אני לא מבין למה את לא מטפלת בהם". "אני חושבת שקשה לי לטפל בדברים שלא אני שתלתי", אמרתי, מחווה לעבר הנענע הלואיזה והבצל הירוק שצומחים בפראות. רציתי להגיד לו "תן לי קצת לשתול אותך מחדש, תראה איזה בובה של אדנית השגתי לנו, השורשים שלך כבר קטנים מדיי למשקפיים האלה".

בעלייה הגדולה לקראת רחוב אוסישקין ברחביה הוא מחזיק בזרוע שלי. "למה אתה אוחז בי כך?" אני שואלת. הוא מחייך אליי חיוך ממזרי ונותן לטיפת תחת זריזה, שאף אחד לא יראה. "גיל, לפני יום כיפור הקדוש והנורא?" אני שואלת אותו בכאילו- פורטיניות. הוא נותן לי נשיקת צוואר. ואז אני אומרת לו בלחש מתרגש מדיי, מחקה ילד קטן שתפס חשופית ועומד לזרוע עליה מלח, "גיל, אתה יודע מה חשבתי לאחרונה? שם המשפחה שלנו, אם לא הוגים אותו נכון, יכול להתפרש כ"מתנת הגיהנום". "וואלה, זה נכון." הוא מחייך אליי. "והשם המלא שלך, או האינדאני שלך, הוא שמחת מתנת הגיהנום". "זה יכול להיות השם של להקת המטאל שלי" הוא אומר, מתנשף במעלה המדרכות המשובשות של ירושלים.

WhatsApp Image 2019-10-26 at 09.31.47_____________________________

בפרקים הבאים ב"בלוונט"

החמניה והאיזמל: על אתיקה רפואית, וגבולות התודעה של מתנגדי חיסונים

קשקוש בלבוש: על אמנות מופשטת

שלושת הקופים: על קאמפ, קיטש וקלישאות

רעב: כמה הגיגים על קליפ של פלורנס אנד דה מאשין

מכות של אינטלקטואלים: כשאקדמאים מאסכולות שונות מתווכחים זה כיף. הכינו את הפופקורן ואת כתב ההגנה המשפטי שלי.

*מתישהו יהיה גם קומיקס על סבתא שלי, מתכון לראמן, והמלצות לספרים. בנתיים עליי להגיד משהו ארס פואטי, והוא: אין כאן נישות. הבלוג הזה הוא כל מה שאני אוהבת.

__________

המלצת-סוף: הסרט "פטרסון".  הוא על נהג אוטובוס שכותב שירה.

3 מחשבות על “בית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s