קדיש לבית

לפנות בוקר, בלילה שאח"כ נקרא על ידי ההיסטוריונים "ליל יום ראשון של הפרידות", החייל שלנו החזיק בדף הקמוט באצבעות מלובנות והקריא משהו גנרי לעבר הבית. הוא הסתכל מעבר לכתף וחיזק את האחיזה בדף והמ"מ החזיר לו מבט כזה של "תסיים עם זה כבר". זה הצחיק אותו לרגע כי תמיד השיערות חזה של המ"מ ביצבצו מעבר לחולצה שלו כמו שעלים נדחסים במעלה זר פרחים. מייד אחר כך חייל אחר התלונן על משהו, הוא לא שמע מה אבל החייל התכופף ושרך שרוך וזה היה נשמע כאילו בגללו, בגלל זה שמתלונן, משהו רע הולך לקרות. כשהם עמדו מול הבית של החייל האחר, אמא שלו התעוררה. היא הייתה גדולה ולבשה חלוק גבשושי. היא בכתה, התנפלה עליו והטמינה קמעות במקומות שונים במדים שלו. זה היה מחזה מוזר כי בזמן הזה החייל האחר המשיך להקריא את המכתב לעבר הבית, מתעלם מאימו. כנראה בגלל המבט שנעץ בו המ"מ השעיר.

התריסים בבית של החייל שלנו היו מוגפים ולא היה סיכוי שמישהו יצא. הם נסעו כל הלילה בין הבתים של כולם כדי להקריא את המכתב הגנרי הזה, שאמר לאן הם הולכים, מדינה אחרת שלא גובלת איתנו. ולמרות שלא זו הייתה הכוונה, כל המכתבים נשמעו כמו מילות פרידה. מילות פרידה שלא נאמרות לאיש, רק לבטון הדומם שהוא הבית שלך.

הם שאלו את המפקד, שגם שיער הראש שלו התפקע מרוב שיערות שחורות, למה הצבא מבזבז כל כך הרבה משאבים על זה. על הטקס המשונה הזה. "תחשוב רק על הדלק" הם התחילו לחשב, "תחשוב על הזמן". המפקד והחייל שלנו החליפו מבטים. הוא ידע, כמובן. הוא שיער לפחות למה. אבל אף אחד לא באמת ידע חוץ מהפסיכולוג הצבאי הראשי שהיה האדיוט שהגה את הרעיון. כמו שאמרנו, ההיסטוריונים קראו ליום הזה "ראשון של לילה הפרידות". זה מין ז'רגון שהוטמע אחר כך כמסמל את הלילה שבו החלה המלחמה. תלמידי העתיד שיננו את התאריך.

החייל שלנו סיים להקריא אבל התריסים נפתחו. בין החרכים היה אור וצללית שהביטה בהם. הוא לא רצה לראות את הפנים של מי שלא יהיה שם. היא התעוררה כי היא שמעה אותו. היא בדיוק חלמה על סטייקים, ושמעה אותו ואת הטרטור של המכונה הגדולה שהביאה אותם. היא פתחה את החלון. היא קראה לו, הוא הביט למעלה ונופף. היא לא הבינה למה היא רואה את כל המחלקה שלו שם. "משונה" היא חשבה מתוך ענן השינה שאפף אותה. היא התעטפה וירדה כדי להניח עליו יד, אבל הם כבר התרחקו. הוא הביט מאחורי הכתף, ונופף לה. אחרי כמה שנים היא חשבה שאולי זה היה חלום, או שאולי היא דמיינה. אבל כולם דיברו על החיילים שהופיעו לפני בתיהם בלילה ההוא. בלילה שלפני המלחמה הגדולה.

WhatsApp Image 2020-02-25 at 15.26.21

(רישום של "חווה" של רודן. הפסל נמצא כרגע במוזיאון ישראל, איפה שפעם היו האימפרסיוניסטים)

5 תגובות על ״קדיש לבית״

  1. שלא תטעה, הלכתי לחפש בגוגל את הצירוף "הלילה הגדול של פרידות". סיפור מעניין מאוד, מה שנקרא "פוטוריסטי" אבל לא מד"בי, אם כי חובבי הפנטזיה כבר היו מצרפים אותו לזאנר. ענין אותי מאוד ענין שערות הראש והחזה והשעירות של המפקד. [ מי זה היה, שמשון הגיבור לא, ששערותיו היו מקור כוחו ואולי גם גבריותו? גם עשו היה שעיר וג'ינג'י, ועמיחי עצמו כתב על שערך הארוך נערה ]. הפתיע אותי ואני עוד חושב של זה בהקשר של נסיון קריאה סמבולי – חולמת על סטייקים [ אצלי לצערי החיבור היה פראי, קניבלי משהו וחייכתי ].
    מסגרת כתיבת העתיד שעבר, הכנה לאירוע שמשנה הכל אחרי שכבר היה האירוע משנה העולם. זו מסגרת אירונית מאוד מטבעה, כי היא מחייבת קריאה משולשת של הטקסט, מונעת הזדהות, ולטעמי לפחות פונה אל השכל ואל המורכבות, החתרנות והסתירה העצמית.
    אמרתי שזה יפה? לא אמרתי. אז הנה: סיפור יפה.

    Liked by 1 person

  2. וואי, תודה רבה על התגובה. לקחתי לתשומת ליבי את עניין מניעת ההזדהות. האמת שפשוט קמתי מחלום דומה שהבהיל אותי, וניסתי לשרטט את קווי המתאר שלו. (כתבתי את זה בחיפזון ברכבת אחרי שניסתי לעבד אותו)

    Liked by 1 person

    1. תודה תודה, וכנראה גם אני. התחלתי לשחק עם הרעיון שזה כן דמות קיימת, ומה היא עושה במלחמה, ומה קורה לכל אחד מהחיילים, אבל הבנתי שאולי זה עוד לא הזמן.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s