ללא כותרת

ניסתי להתאבל היום על כישלון עתידי בתור סופרת. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" וחשבתי שאולי לעולם לא אצליח לכתוב ככה. ונזכרתי בסופרים צעירים שכותבים על הכישלונות שלהם, על הצורך שלהם בפרסום. וחשבתי שבכל אופן אין לי כל כך הרבה תשוקה לכתיבה. בימים אלה אין תשוקה לכלום חוץ מלישון הרבה ולראות סרטים בלילה עם אור צהוב מהמסדרון.

אמרתי למטפלת שלי לפני כמה זמן שאני חושבת שזה בכלל צורך כוזב. שכל מה שאני רוצה זה קהל. שבכל פעם שאני חושבת חצי-מחשבה מעוררת השראה כבר יש לי כתבת שער בשבע לילות על היותי סופרת נהדרת וחד פעמית. "אז תעשי לך קהל" היא אמרה. חשבתי על אנשים שאני כותבת להם. אבי, מורן. הם תמיד מגיבים. לפעמים גם שחל. יש גם את האנשים כאן בבלוג שמשום מה מתעניינים במה שיש לנערה עזת מצח להגיד. קהל קטן, אבל כמו בסיפורים חסידיים, גם אם יש לך אדם אחד.

חשבתי שאני עושה את זה כדי לקבל אישור על משהו. להתפרסם כאדם חכם. אבל מתגבשת אצלי הבנה שהדבר הזה שאני עושה הוא מהנה, וחשוב להתאמן על להוציא את הדברים שמרגישים החוצה. ואפשרי ש הטקסט יהיה סתמי לחלוטין. כל כך הרבה סופרים ואמנים יש בעולם, כולם חשובים מאוד, וסתמיים מאוד. אפשר להיות ללא קהל. אין מושג של זמן כשכותבים. כשעושים משהו שאוהבים כל כך.

"כשאינך יכול לשאת את זיכרון היעלמותך אתה נושא כמיהה עזה ליום שבו תזכה לתהילה. מבקש גדולה שתבטיח אותך מאימת מחיקתך. בימים שאינני קיים אני חייב להיות מפורסם. מסדר גודל שלא יישכח לעולם. חולם על הספר שינציח אותי. ויבטיח סופית ששוב לא איעלם." (יאיר כספי)

____________

העתקתי לכאן סיפור קצר על אומץ ונפיחות ובמקלחת-ערב חשבתי שהוא מטופש ולא הכרחי, אז מחקתי אותו.

לפני כמה זמן כתבתי על זה ששלחתי לסופרת שאני אוהבת כמה פרקים מספר. והיא כבר הגיבה להם לפני כמה חודשים. בצירוף מקרים מוזר למדיי כתבתי עליה ואחרי שעה קלה ראיתי אותה בגן סאקר.

באותו יום התיישבתי בהתלהבות אין סופית והתחלתי לערוך קצת את הדברים שכתבתי. מה שרציתי לשלוח לה היה טיוטה ראשונית לספר שנקרא "חיה ומותו של"  והוא עסק בגלגול של נשמה אחת בעולם. האמת היא שזה היה גבב של סיפורים קצרים שכתבתי וניסתי לגודד אותם לאסופה אחת שתיהיה כמו רומן מחוכם הבנוי מסיפורים קצרים.

ביום שלישי של אותו שבוע תכננתי לשלוח לה מייל וקניתי מתנת יום הולדת לאמא שלי. באתר של כתר תחת "ספרים חדשים" הופיע רומן החדש של רועי חן, "נשמות" שבדיוק ראה אור. הוא עוסק בנשמה אחת המתגלגלת בעולם. קיללתי. איך המוזה שלי כל כך בוגדנית? הלכה לבקר אצל אחרים.

החלטתי להשקיע יותר בענייני הכתיבה, אחרת המוזות הלא- מרוצות ילכו להתממש אצל אחרים.

אחרי שבועיים היא שלחה לי בחזרה את הפרקים ששלחתי עם הערות מועילות והרבה מתיקות.

"נו, תעופי על זה" גיל אמר לי. גם אני אמרתי את זה לעצמי. עד עכשיו לא נגעתי בזה.

__________

אני כבר לא כל כך נאיבית לגבי כתיבה. פעם חשבתי שזה בכלל לא בעייתי. קניתי יומן כדי לעקוב על הרגלי הכתיבה שלי. בילדותיות דמיינתי איך אני מתעוררת בחמש וכותבת עד העבודה. זה לא קרה, כמובן. לפעמים אני חושבת שרגעי השראה גאוניים אכן קיימים. וכל קיומי העצלני פשוט מחכה להם. לפעמים אני מבינה שאני פשוט לא כל כך טובה. שעדיין אין לי את "זה". מה שזה לא יהיה.

בתייקית הכתיבה שלי יש התחלות לספרים, מחזות, וסיפורים קצרים. על פשיטת רגל, על גאולה, על שיגעון, על אוכל, על דת ומדע, על פסיכולוגיה ורבנים. יש סיפורים קצרים ומוזרים, ופסקאות על תחושות שהרגשתי. יש שני ספרי ילדים. אחד קצר ואחד ארוך. יש המון המון מילים שמתגבשות ולא מתגבשות ולא מתגבשות.

ואני יודעת שיש לי בנתיים רק סיפור אחד שאני רוצה לספר, וזה סיפור מצחיק ונורא על הבית שלנו ברנטגן 20. ואני זקוקה להרבה מאוד אומץ כדי לכתוב אותו ולפרסם אותו כשאני מחליפה את השמות ולהגיד שהוא רק מבוסס חלקית על סיפור אמיתי, ולמרות שהכל היה אמיתי, נורא וענק ואמיתי. אולי אחר כך לא אכתוב יותר כלום, וזה יהיה בסדר. נכון? אולי כל הילדות והנעורים המשונים והאומללים שלי יתכווצו לבלוק נייר בגודל של 20 ס"מ, כך שיהיה אפשר לשאת אותם.

בכל אופן, אני צריכה המלצות לספרים.

WhatsApp Image 2020-04-10 at 20.31.00

(אבא שלי במסעדת "אנה", בחגיגות סיום התואר. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. ציירתי את זה ליום ההולדת ה50 שלו בקיץ האחרון. כל הקורונה הזאת לא ציירתי, ואני נוזפת בעצמי על זה, שלא מדגדג לי באצבעות כמו שחשבתי).

______________

הנה דברים יפים שאחרים כתבו:

"יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו על החיים. " (המידות הקטנות- נטליה גינצבורג)

"הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבנאדם החוצה, בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבן אדם אחד בעולם?. קרינת האישיות. הזוהר הפנימי. הסוד, הרטט של החד פעמיות". (דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר)

10 תגובות על ״ללא כותרת״

  1. אני חושב שלהיות סופר מצליח זה מקצוע, וצריך לרצות בזה מאוד ולהשקיע חזק בכל המסביב (כולל הרבה פוליטיקה ויחסי ציבור). אישית אני לא חושב שזה שווה את המאמץ, אבל הסופרים, מן הסתם, חושבים אחרת. אבל לכתוב ולמצוא קהל זה עניין אחר – את זה אפשר לעשות בהרבה פחות מאמץ בעידן האינטרנט, וזו גם הדרך שלי.
    לגבי המלצות על ספרים. את "האומן ומרגריטה" של בולגאקוב קראת?

    Liked by 1 person

    1. זו גם דעתי, ואני חושבת שבאמת אין לי מספיק אנרגיה לכל המסביב, כאב ראש בעיקר. קראתי את האומן והמרגריטה בנעוריי וזה היה לי קשה. די נאבקתי איתו. אולי צריך לחזור לקלאסיקות כשמבוגרים יותר…

      אהבתי

  2. אולי טיפ מטופש, ובכל זאת – תורידי את כל חלקי המשפטים בהם את מודיעה על כוונתך, מחשבתך לאחר כוונתך. המודעות העצמית וה"חקירה העצמית" הבלתי פוסקת הם, לדעתי, אבן נגף. אפילו הרשומה כאן יכלה להיות סיפור יפה, אילולא התערבות בלתי פוסקת שלך, חוסר היכולת להרפות ולתת לטקסט להוליך אותך, ללא צורך ברצועת הכלב שתחליט עבורו.
    הציור של אביך יפהפה. מה למדת?

    Liked by 1 person

      1. אלה המקצועות שאני בהם "אוטודידקט" בגלל לימודי הספרות שלי. אני גם קורא נלהב של ספרי פסיכולוגיה [ עברתי את השלב של ייחוס כל תופעה לעצמי]. הייתי עוזר מחקר בצעירותי למחקר ארוך באנתרפולוגיה של עדות ישראל, משם החלה התשוקה הגדולה שלי. אבל לא מומחה, ממש לא, ולא מתיימר להיות מומחה. תודה לך 🙂

        אהבתי

  3. "סוס אחד…" זה אחד היפים של גרוסמן! מציעה לך לנסות את "שתהיי לי הסכין" ואת "מישהו לרוץ איתו" למרות שיש לי הרגשה שבטח כבר קראת אותם.
    הפנטזיה הסודית שלי היא להיות סופרת ילדים אבל אני לא באמת מגשימה את זה (הנה, עכשיו היא הרבה פחות סודית 🙂)

    אהבתי

    1. אהה זו גם הפנטזיה הסודית שלי 🙂 את "מישהו לרוץ איתו" בוודאי שקראתי אבל ש"תהיי לי הסכין" לא, אני אקרא. תודה על ההמלצה! (וגם אם בספרי ילדים וגרוסמן עסיקנן- "יש ילדים זיגזג" הוא נהדר

      אהבתי

      1. שתהיי לי הסכין זה ספר חזק ממש. לקח לי כמעט חצי שנה לסיים אותו כי הוא הכאיב לי מאד במצב הנפשי שהייתי בו… מקווה שהקריאה שלך תהיה נעימה יותר.

        עדיין לא קראתי אותו וזה מחדל! אני באופן אישי מאוהבת בכל סדרת "איתמר" 🙂

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s