עוגת דבלים דיפלומטית

אתמול חגגנו יום נישואין במסעדה שנמצאת בבית האמנים הירושלמי. "מונא", אולי אתם מכירים. הייתי לחוצה לפני כן, פיזית ונפשית. פיזית בתוך השמלה שלי שעקב כמה קילואים עודפים שיוותה לי מראה נקניקייתי. הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי בסדר, "זה מה יש" אמרתי לעצמי, ושמחתי בי.

בתוך הגלגלת הלחץ הוא כבר אחר. דמיינתי איך אנחנו הולכים לשם (בדמיון הייתי רזה יותר). פחדתי מאוד שנריב, לא כי יש על מה לריב, אלא כי בדרך כלל כשאני מצפה שמשהו יהיה בדיוק כמו בדמיון והוא לא הולך, אני משתבללת או לחלופין כועסת על כלום. גיל החווה בידיו שהוא מוכן, במכנסיים דהויים וכפכפים. הוא היה חסר סבלנות כשהכרחתי אותו להחליף בגדים כמה פעמים. בלעתי את העלבון המתרקם והתעלמתי.

התיישבנו, והמלצרית ניגשה אלינו. היא הייתה מאוד עדינה, עם צוואר ארוך ורזון קיצוני והקול שלה רעד, כאילו היא מתביישת. היא שאלה אם אנחנו חוגגים משהו. "כן, יום נישואין". אמרנו. "נהההדרר" היא אמרה. היה אפשר לחוש את החיוך שלה דרך המסכה. הסתכלתי על הזרועות שלה והתעניינתי בקעקועים. זה מסוג הקעקועים שברור מהקו שלהם שהיא האמנית. היה ציור של יד מציירת ושל עלים. רציתי לשאול או אולי להגיד לה משהו על זה, ורציתי לספר לה שגם אני מנסה להיות מאיירת, אבל הייתי מתוחה מדיי. היא הביאה לנו הרבה מפיות ואמרה בנחמדות "שלא תלכלכי את השמלה היפה שלך".

הזמנתי אלכוהול, הוא הסתכל עליי במבט מחייך ושואל. והסברתי לו שאני לחוצה, ושזה בשביל להשתחרר. "ממה את לחוצה?" הוא התעניין. "יש לי יותר מדיי ציפיות". לפני שיצאנו הראתי לו את אחד הסקיצות לאיור של טקסט של עגנון שאני עושה, אז הוא כנראה הניח שאני מלאת ציפיות כלפי האיור, מה שגם נכון. "אני חושב שזה ממש מתאים לך, האיור" הוא השיב. זרחתי בתוכי. "אבל יהיה לך קשה לפרסם את עצמך" הוא קבע, בצדק, על כישורי השיווק הלא קיימים שלי. "כן, כן" אמרתי. דיברנו על זה קצת, על דברים ששמעתי בפודקאסט, ועל התכנית המתגבשת לאט בראש. האלכוהול שימח אותי ושיחרר אותי.

האוכל היה נפלא. הבטן שלי שמחה בו. "אנחנו כאלה בורגנים" אמרתי לו, מושכת את המזלג בין השפתיים. הוא משך בכתפיים וחייך. "למה את חושבת?". וברגע הזה תחושות האשמה שלי על היותי בורגנית החלו להתפוגג. בהתחלה רציתי להגיד שאני חושבת כך בגלל השכנים שלנו, שאירחנו אתמול, והיו דומים לנו. אבל נמלכתי בדעתי וקבעתי "זה לא שיש לנו ברירה" אמרתי לו. "זה או להיות פרולטריון, או בורגני, או אצולה" ומשכתי בכתפיים. "אנחנו איפה שאנחנו".

שאלתי אותו איך הייתה השנה הזאת איתי והוא אמר "הכי טובה עד עכשיו" והסביר שזה כי התבגרתי. צחקתי ואמרתי לו איך הייתי לחוצה לפני שהלכנו, אבל לא אמרתי כלום כדי לא לקלקל, והרגשתי רע קצת בדרך, אבל אמרתי לעצמי "לפעמים זה בסדר להרגיש ככה". שזו יכולת הסיבולת שלי להרגשה רעה שמתבגרת.

לא רציתי לאכול קינוח אבל גיל התעקש שאזמין (לא אופייני בכלל בטנגו שהוא מערכת היחסים שלנו). "אתה רוצה אפוגטו שקדים?" שאלתי, כי זה הדבר האהוב עליו. "לא לא, מה שאת רוצה". "עוגת דבלים וחיטה, זה נשמע קינוח מהמאה ה-18" "כן, מה זה דבלים?". "תאנים". "ומה זה דיפלומט*?" "אני לא יודעת" "טוב, נו".

אז זה היה קינוח מושלם. מתוק- מלוח-מרענן. שאלתי אותו אם זו המסעדה הטובה ביותר שהיינו בה עד היום. "אני לא יודע" הוא אמר "בין הטובות" הוא חייך, בין 2 כוסות יין מחוזק שפינקו אותנו בהם.

אני במתח דועך. בין ציפיות למציאות, בין אשמה על אכילת בשר, להדוניזם. בין רצון להשתחרר באופן טבעי, עם מיינדפולנס ומודעות עצמית ולא מחומרים כימיים כמו ערק רוזטה. בעיות של אדם פוסט-מודרני, הסוציולוגית שבי חשבה.

טוב שהקשבתי לחלק האוהב. כשגיל שאל מה אדם צריך בחיים אמרתי לו "אוכל טוב ואנשים טובים, ובגלל זה המתנה שלך זה שוקולד ובירה".

*דיפלומט זה קרם, מסתבר.

4 תגובות על ״עוגת דבלים דיפלומטית״

  1. יש עוגות שמגיעות עם דיפלומט ויש להם כנראה גם תפקיד דיפלומטי…לסיים ארוחה באופן שסוגר אותה טוב ומשאיר אווירה וטעם נעים. טוב שזה קרה גם אצלכם. (ואגב, יופי של המלצה על "מונא").

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s