יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

9 תגובות על ״יראת אדמה״

  1. אני אומרת שאנחנו משולים לכוס. ניתן למלא כוס מחדש רק כשהיא מתרוקנת במלואה ואיזה חוויה מיוחדת זו להרגיש שרוקנת הכל.

    Liked by 1 person

    1. הייתי פעם בסדנה של מתנדבים והמנחה עשתה את אותו משל, רק שהיא אמרה ש"רק כשאנחנו מלאים עד גדותינו אנחנו מסוגלים באמת לתת לאחרים"

      אהבתי

  2. יש פארקוריסטים ישראלים! ואנחנו לגמרי גם יודעים להרגיש שאין מה להפסיד..

    בעיקר רציתי לומר ששמחה שאת כותבת. באמת. געגועים לעומק הפשוט הזה, כמו טעם מיוחד מתוק חמוץ של גלידה משובחת.

    Liked by 1 person

    1. האמת שאם יש מישהו שאני מאמינה שהוא פארוקריסט זה את 🙂
      ואגב את הפוסט הזה כתבתי אחרי למידה על אקזיסטנציאליזם בקורס "אישיות" אז אולי יש קרבת טעמים
      ותודה תודה

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s