כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

13 תגובות על ״כדי להבריק, צריך לנקות״

  1. הפוסט הזה פוגג לי את עגמומיותי (למרות שלא ניקיתי כלום). חייכתי בעניין התיקוף ובעניין האח הקטן (מבינה לליבו). השתעשעתי מעלילות הספר חובב המחבואים. והציור יפה, גם השמיים וגם כל הירוק למטה (וגם הכלניות).

    Liked by 1 person

  2. המון מחשבות אבל הכל נתקע לי מול הציור

    מה מה מה!
    את ציירת את זה? אפשר לראות ביותר גדול? איזה יפייפה. ואו.

    (ואני הולכת לקנות את שני הספרים האלה)

    Liked by 1 person

    1. כן, נחתה עליי המוזה (בעזרת המורה שלי) שבוע שעבר. בגדול יותר? אולי באינסטגרם? או במציאות- את יכולה לבוא :). לגבי הספרים אני מניחה שאת מתכוונת לאם טובה די ואולי אתה צריך לדבר עם מישהו- אז קראתי אותם ב"עברית" וזה היה אחלה בחלה

      אהבתי

  3. צעקות זה לא עוזר אף פעם. זו לא חוכמה לומר כי אני לא חיה עם ילדים קטנים אבל עדיין. טוב שיש לו אחות גדולה, זה ממש עוזר לתת עוד נקודת מבט 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s