אצבעות מלובנות, דיפנבכיה צהובה

סיפור קצר

כל הקשר הזה ארך בערך שלוש שנים לסירוגין, לפני העניין עם צירוף המקרים. נסעתי לאנגליה, ואחר כך לאירלנד וסקוטלנד, לטיול תרמילאים. בלונדון פגשתי את פול, שהיה צלם דוקומנטרי. הוא היה גדול, גבוה ודובי. היה לו זקן מדובלל בצבע נחושת. הוא השרה עליי תחושה של נועם וצחוק. בעיקר אהבתי את הבוטות שלו. הוא לא היה מנומס מדיי כמו הבריטים, אמרתי לו שאולי הוא ישראלי. "ישר- אל" הסברתי לו באנגלית הרצוצה שלי, הם אנשים כנים כל כך, בגלל שהמילה "ישר" בתוך ישראל אומרת כנות בעברית. הוא אהב את ההסבר הזה והוסיף משלו. "is real" הוא שאג והרים את כוס הבירה הגדולה שלו בהינף.

אחד הפרויקטים שהוא השתתף בו בוטל, אז הוא ביטל סרט נוסף ונסע איתי לסקוטלנד. זה היה נעים, לטייל יחד. היינו קמים, מכינים ארוחת בוקר, ומשם מחליטים על כיוון כללי ומטיילים. שתקנו הרבה אבל זה לא הרגיש מביך כמו עם אחרים, זה היה טבעי. בבוקר בו הוא לקח אותי לשדה התעופה כתבתי על פרק כף היד שלו "הנפש שלך מסנוורת" והוא צחק ממש "אל תתחילי גם את". לא הבנתי למה הוא התכוון אז, עכשיו אני חושבת שאולי הוא חשב שאני מתבדחת על החיוורון שלו. "אני אשתדל לבקר" הוא אמר לי "בישראל יש בוודאי הרבה מאוד חומרים" הוא התכוון לסרטים שלו, אבל רציתי שהוא יבוא בשבילי.

כשחזרתי לארץ התכתבנו הרבה. הוא שלח לי בכל שבוע מייל שהכותרת שלו הייתה Pen Paul. בתקופה ההיא גרתי בעליית גג בבית זית, קרוב ליער ירושלים. זה היה הבית היפה ביותר שהיה לי. כמעט כולו מחופה עץ, עם חלון שמוביל למרפסת. מקורות הגג השתלשלו עציצים ונורות פיה קטנות. הייתי מאושרת אז, אבל לא ידעתי את זה. אהבתי לקום בחמש או ארבע לפנות בוקר לפעמים, כי לאוויר היה תחושה פציחה ורעננה, מה שהשפיע על מצב הרוח שלי לאורך היום. עבדתי אז כמדריכת טיולים ולכן מדי פעם הייתי צריכה לקום בשעות הללו. לא היה לי חדר שינה, אלא מדרגה גבוהה שעליה מזרון עבה ומעליו חלון גג שהעץ שלו מנופח ולכן לא נפתח. ענף מהיער היה נוקש לעיתים על הזגוגית, שהיתה מלוכלכת בקיץ ומבריקה בחורף. לפעמים הייתי מתעוררת והיה שם טל שמעולם לא התעבה לפנים הבית. אהבתי במיוחד לקפוץ בין המדרגה לבית, את הקפיצה ריפדתי גם במזרנים וסדינים צבעוניים כך שהיא הרגישה לי כמו מיטה כפולה.

יום אחד הוא הפסיק לכתוב לי. אני לא הבנתי למה, אבל לא הפעלתי לחץ. כתבתי לו עוד פעמיים והוא לא החזיר תשובה. נעלבתי מאוד, אבל ניסתי לא לייחס לזה יותר מדיי חשיבות. אחרי שנתיים נרשמתי לשירות פרסומי כדי להגדיל את הלקוחות, כי קניתי רכב והכסף התחיל להעיק. במייל חזרה הם כתבו שיכול להיות שחלק מהמיילים שלהם מגיעים לתיקיית הספאם. ראיתי את השם של פול והיה לי קוועץ' בסרעפת כי בשורות הראשונות הופיעה המינוח "friends and family". הוא שלח את המייל לכל מי שהיה ברשימת התפוצה שלו ללא "עותק מוסתר". נבהלתי מאוד, אבל למילים שהוא כתב אחר כך היתה השפעה של הצמדת מטלית לחה למצח חם.

 הוא סיפר שהוא היה בכלא ברוסיה כבר כמה חודשים במעצר מינהלי וחיכה למשפט, הוא נסע יחד עם צוות לצלם סרט על היחס של הממשלה הרוסית ללסביות והומוסקסואלים ברוסיה. הם עצרו את כל הצוות אבל לפול היו גם תרופות מרשם ללא מרשם. הם שפטו אותו ל30 חודשים. הוא ציין את התאריך בו היה אמור להשתחרר, ושיתגעגע מאוד. היה משהו מאוד אצילי, ובאופן מוזר, גם מעורר רחמים בדרך בה התנסח. תאריך השחרור שלו נקבע לשלישי במרץ של אותה השנה, והיום בו קראתי את המייל היה השלישי במרץ. הלב שלי שוב צנח. צווחתי מאושר, או מתדהמה, אני לא יודעת ממה.

כתבתי לפול על זה, על צירוף המקרים, על זה שהתגעגעתי אליו כל כך, על זה שהוא אצילי ושאני מקווה שהכלא לא שבר אותו. סיפרתי לו על המדרגה בדירה שלי, אני לא יודעת למה, אולי כי אני אוהבת מאוד את המדרגה הזאת. את האפשרות שלי להשתטח על המזרן ולטלטל רגליים מעבר למדרגה. הוא החזיר לי בשיחת וידאו אחרי יומיים. ציפתי שיראה שונה. הוא רזה מאוד, שיער הפנים ושיער הראש שלו היו מגולחים. "חשוף לחלוטין" אמרתי לו "זה הולם אותך". הוא העביר יידים על לחייו ורקותיו ונשף בייאוש. הוא סיפר שלמרות שהמייל שלו היה מפוצץ בשטויות, אני היחידה שכתבה לו משהו אחרי שהוא חזר. שההורים שלו כועסים עליו ועל עצמם, ושהחברים שלו המשיכו בחייהם והוא צריך לנווט את הדרך חזרה. הוא ציפה לבירה איתם ביום בו חזר, אבל היחידה שחיכתה לו בשדה התעופה הייתה אימו וצוות קטן של עיתונאים שדיווחו על האירוע.

"אני רוצה לבוא לבקר אותך" הוא אמר. "כן, תבוא." השבתי במהירות, כדי לא להתחרט "עכשיו שאתה מפורסם.." ניסתי להתבדח אבל הוא קטע אותי במהירות. "אני אשמח לישון על המדרגות" הוא צחק. הראתי לו את הדירה בשיחה. "נראה אנגלי" הוא אמר. חייכתי בחזרה. הרי גרתי כמעט ביער. הוא הגיע אחרי שבוע וחצי, ואספתי אותו. הרגשתי אחריות גדולה ורצון שישאר, ושייטב לו כאן. העורף שלו היה נהדר כשהוא חשוף. היה לו ריח של מרכך כביסה וזיעה ומטוס. לפני שהוא הגיע הכנתי פאי דובדבנים שלקח כמעט 6 שעות וקרצפתי את הבית. החלפתי סדינים. פתחתי את החלון של המרפסת וגם ניסתי לפתוח את החלון שמעל המיטה אבל שנים של גשם כנראה הכריעו את הכף לטובתו. שפשפתי את הרצפה במטאטא גומי. אפילו ריססתי בושם ברחבי הבית. פול צחק מהכל: מהבושם ("תמיד מריח כאן ככה?") מפאי הדובדבנים (היית מכינה משהו ישראלי, כמו מה שהכנת אז שייקשוק"- "שקשוקה" -"אה, חשבתי שזה כמו שייק עגבניות"), ומהעובדה שהבית מאוורר. "נעים כאן" הוא ניגש לערסל שבמרפסת הקטנה וליטף את עלי הבזיליקום שלי "ומריח טוב" הוא חייך. ניגשתי אליו, הוא שכב בערסל "זה אפילו טוב יותר ממה שחשבתי" הוא הביט בי מהערסל. היה בו את הרוך שזכרתי, את הנועם. הנחתי יד על בית החזה שלו הוא הניח יד עליי. "אני חושב שאנמנם קצת". לקראת ערב הנחתי עליו שמיכה. הוא התעורר לקראת חצות וניגש אליי, אני לא זוכרת מה עשיתי, רק את היידים הגדולות שלו חובקות אותי. "זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי" הוא חייך לעבר השקשוקה שעל השיש.

למחרת הדברים התחילו להשתנות. זה היה יום שבת, ובשני הייתי אמורה לצאת לטיול שנתי של שלושה ימים בהרי אילת. פול אמר שהוא ימצא מה לעשות בימים האלו. אבל הוא רצה לצאת ולראות את ירושלים, ולטייל, ואני רציתי לנוח ולהיות בבית. הוא התעקש מאוד לצאת "כדי להבין את הסביבה". רציתי שיהיה לו טוב, הרגשתי שזו החובה שלי. רציתי לסעוד אותו, לגרום לו להתאהב בי ובארץ. רציתי שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו הציפיות שלי. אבל היה מזג אוויר מוזר, השמיים היו אפורים אבל היה חם ומסנוור. "בריטניה הגדולה חוותה ימים גרועים יותר" הוא טילטל את הזרוע שלי. משהו השתנה בו, הוא כבר לא נעים לי, הוא כבר לא קליל כל כך בלי כל השיער שאפף אותו בעבר. זה נדמה שהוא קליפה של משהו שהתרוקן. הוא מנסה לשמור על חיוך ואווירה טובה אבל הוא עצוב, או כועס. אני לא יודעת, משהו בו גועש. אני לא מכירה אותו. לא נעים לי בחברתו.

בלילה הוא סיפר על ההורים שלו, על איך מצא את אמא שלו בוכה לפנות בוקר על המכתבה שלה. "היא נראתה כמו גוש בדידות בלתי חדיר", הוא אמר ודוק של אומללות על פניו. היא סיפרה לו מעט על הקושי, על זה שאבא שלו שוב בדיכאון, על זה שהוא לא נקף אצבע כדי להחזיר אותו מרוסיה כשהיא טילטלה את כל מה שיכלה לטלטל. הוא סיפר שהוא מצטער שגרם לה כל כך הרבה סבל, אבל במקום להביע פיוס פשוט כעס עליה "כי זה היה הרגש הזמין ביותר", והיא קבעה שהוא כפוי טובה. הוא אמר את זה וחיקה את האופן בו הניחה את היד על השקע שבין עצמות הבריח. היה לי חבל על אמא שלו.

הימים הבאים המשיכו להיות כאלה. אומללות אפפה אותנו. חשבתי שזה הג'ט לג, וכשאחזור מהטיול נסתנכרן חזרה. אבל כשחזרתי פול היה אפילו זר יותר. הוא אילתר וילון שכיסה את חלון הגג, והתעקש לקבע אותו "מפני שהאור מפריע לו לישון בבוקר". הוא שמח לבשר לי שהוא ניקה את העובש מתחת למזרן, עובש שכלל לא שמתי לב אליו או הרחתי. למרות שהעובש באופן רשמי היה שייך לי, הרגשתי שהוא של פול. פול התחיל לדחות אותי. הלובן שלו, הרצינות החדשה, הזרות והרזון שלו דחו אותי. אבל לא הסכמתי לשחרר את האיש שאהבתי כל כך פעם, וכעסתי גם כן, על כך שהעולם לא פועל לפי תוכניותיי. המשכנו כמה שבועות על אדי דלק. הוא השיג כמה חלטורות בארץ, ואני המשכתי לטייל. לקחתי אותו ברכב למקומות שונים. הוא מאוד רצה להחליף מקצוע, לעשות משהו שקשור לחקלאות. ונרשם לתוכנית של שלושה חודשים בחווה במודיעין, מקום שהיו בו גם גרמנים ואוסטרלים ואמריקאים, הוא ישן ביורט ולא הפעיל חשמל בלילה.

 באתי לבקר אותו לפעמים, ואז הפכתי לרכזת טיולים. עבודה כזאת של 8 עד ארבע, אז הביקורים הפכו לנדירים יותר. הביקור האחרון היה קשה. הוא אמר שאנחנו לא מתאימים, שאני "כבר אמיתית מדיי" ו"מזכירה לו יותר מדיי את אימא שלו". הוא אמר את זה והסית את השיער סביב האוזן שלי ואמר לי שאני עדיין האדם היפה ביותר שהוא מכיר. פתאום רציתי אותו שוב. הוא ניענע את ראשו ואמר "אבל מגיעים לך חיים נורמליים." שאלתי איך אני מזכירה את אמא שלו והוא אמר שזה המניירות. רתחתי והתייפחתי אבל הזעם שכך אחרי יומיים, באמת העדפתי את השלווה שקדמה לו. הוא היה רזה יותר בחווה. הוא עבר לגור באוסטרליה עם בחורה משם. הוא שיחרר סרט על הארכיטקטורה של הכלא בו שהה, סרט משמים למדיי, ראיתי אותו בציפייה לסנאף, לסיפורים על  חוויה מסמרת-שיער שתסביר לי למה חיים נורמליים לא אפשריים איתו, אבל הוא רק התייחס לכלא בצורה אינטלקטואלית, הוא הראה איך הוא בנוי סימבולית כמו הפנאופטיקון של פוקו. הסיפור שסיפרתי לעצמי עד אז היה אחר. ניסתי יותר מדיי להיות אימהית. להאכיל אותו, לדאוג לו שיהיה לו בגדים וחום ונעים, לאהוב אותו למרות ואחרי הטראומה. הוא חשב שאני מזכירה לו את אמא שלו בגלל קצוות הדברים הללו, רק ה"מניירות". אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה משהו אחר, שניסתי לשלוט עליו. ניסתי להחזיק באצבעות מלובנות תחושה מרפרפת שהייתה קיימת רק בחופשה בבריטניה.

ציור: DENIS SARAZHIN

10 תגובות על ״אצבעות מלובנות, דיפנבכיה צהובה״

  1. אהבתי.
    ומאוד אהבתי צירופים כמו "ישר – אל", " is real" "אה, חשבתי שזה כמו שייק עגבניות", " היה לו ריח של מרכך כביסה וזיעה ומטוס."….

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s