דרוש ריפוי (מה למדתי* ב4 שנות פסיכותרפיה)

*ולומדת, עדיין.

בחודשיה הראשונים של 2016 נכנסתי למעונות הישנים של האוניברסיטה העברית, למרכז הייעוץ לסטודנט, ונרשמתי לטיפול הראשון האמיתי שלי. הוא היה מסובסד, 180 ₪ לפגישה, שההורים שלי שילמו (מה לעשות, מס הורים). בטיפול הראשון, שנקרא "אינטק" שאלה אותי המראיינת איזה מין מטפל או מטפלת הייתי רוצה, ולא ידעתי להגיד דבר מלבד "שיהיה אדם חם", עד היום אני איתה.

אני דיי פתוחה לגבי זה שאני הולכת לטיפול, וחברים שואלים אותי מה זה בכלל, ובדרך כלל אני מושכת כתפיים ואומרת איזה משהו על רגל אחת. אז זה ניסיון ראשוני לספר את התחושות והתהליך. את ההפלגה הסוערת לעיתים, והשקטה לאחרונה, לעבר מחוזות החוסן הנפשי.

אלה הם 4 דברים שלמדתי ב4 שנות טיפול:

1.התפעלות

בפגישה הראשונה במרכז הייעוץ ביקשתי אדם חם, וקיבלתי מישהי שהתפעלה ממני. לא האמנתי לאחרים המתפעלים ממני, בעיקר כי שנאתי את עצמי מאוד. זה גדול וקלישאתי להגיד ששנאתי את עצמי, אבל כך זה היה. מי ששלטה בהגה המטאפורי של הראש רוב הזמן הייתה הגאווה שלי, ששום דבר שעשיתי לא מצא חן בעיניה. כל דבר היה מטופש מדיי או תמים מדיי או חכמולוגי מדיי, חנפני מדיי או פשוט לא מספיק. המטפלת שלי כנראה עלתה עליה בשלב דיי מוקדם, והתחילה בהתפעלות אמיתית וכנה. יום אחד אמרתי, שאני מרגישה מכוערת מאוד. זה היה במסגרת של מונולוג "למה אין לי זוגיות, כמובן כי אני בלתי נסבלת ועול לאנושות" אוחזת בניירות טישו קרוב ללחיים ומקנחת את האף. היא התבוננה בי רגע ואמרה "את מרגישה מכוערת?" במין טון מלא חמלה, אבל גם מלא בתרעומת בו זמנית, כאילו היא אומרת -איך את, כל כך יפה, מרגישה מכוערת?

והאמנתי לה, למרות שהיא לא אמרה את זה כך, התחלתי להרגיש יפה יותר. היא התפעלה מדברים נוספים, פעוטים לחלוטין בעיניי. מהציורים שלי (שתמיד היו פשוט בסדר וזהו מבחינתי), מהציונים שהבאתי (כל 80 ו90 פלוס היה מקבל קריאות עידוד). מהעולם הפנימי שלי, שהיה אסוציאטיבי ומהיר ומעניין. אני חושבת שפשוט עניינתי אותה, יותר מהכל. לפני גיל, היה אדם שנתן לי 100 אחוז מתשומת ליבו במשך שעה אחת בשבוע. מתישהו זה גם מתחיל לחלחל פנימה.

התפעלות

2.להשטות,לשחק

פעם אחת שאלה אותי במה אהבתי לשחק כשהייתי קטנה. זו הייתה שאלה משונה, חשבתי ביני לביני. כאילו הבליחו הלימודים האקדמיים שלה בשאלה. העניין הוא שלא ממש זכרתי. רוב הילדות שלי לא זכורה לי, מלבד שבתות מסוימות רגועות מאוד או רגעים חזקים של בושה או עצב או כעס. המשחק, בהגדרה רופפת הוא חיקוי לא מחייב של עולם המבוגרים. לא ממש אהבתי לשחק כי לא היו לזה השלכות אמיתיות, ולא היה לי כוח לשהות בזה. את כל זה אמרתי, אז למדנו לשחק בכתיבה, להביא לחיים את החלקים הבריוניים בי שאני מפחדת מהם. יצרתי מהם סיפורים קצרים, או דמויות, ופשוט שיחקנו. זה היה נחמד. אני לומדת עדיין לשחק: לצייר או לכתוב מבלי להתעקש שיצא משהו מושלם, סתם להיות בזה, בלי השלכות. אני חושבת שהתוצרים הכי טובים יוצאים כך.

הציור: תוצר טוב שנולד במשחק (גם המורה מתעקשת על חוסר התעקשות). שמן על קנבס אבל זה לא באמת מעניין.

3. לפעמים אין לזה שם

הייתי שנתיים במרכז הייעוץ לסטודנט ולאחר מכן המשכתי לטיפול עצמאי עם אותה מטפלת, עד היום. בשנתיים הללו תמיד שאלתי "אבל מה יש לי? מה זה? כלומר- איך קוראים לזה". בכיתה ח' השתתפתי בתרגול עבודות אקדמיות ובחרתי להגיש סקירה אודות פתולוגיות נפשיות. אפילו מזה המטפלת שלי התפעלה "אני לא מכירה הרבה ילדים בכיתה ח' שידעו את השמות של כל המחלות הללו" היא הינהנה בחמלה כשסיפרתי לה על זה. לאורך השנים איבחנתי את עצמי במאניה דיפרסיה (הייתי דיי בטוחה בזה), דיכאון חורף, היפומאניה, הפרעת אישיות גבולית you name it. מה שבטוח- הייתי בטוחה שמשהו ממש לא בסדר אצלי. משום מה כל ההגדרות האלו חיזקו אותי מאוד, אבל בכל פעם ששאלתי את הפסיכאטר של מרכז הייעוץ או את המטפלת שלי או מישהו בר סמכא בעולם הפסיכולוגיה "מה זה שיש לי?" הם אמרו "שום דבר מסוים" או "אולי נטייה למשהו" במין חוסר התחייבות. אין לזה שם, לפעמי קל יותר כשיש לזה שם אבל אין לזה.

הנחתי לזה, עד שהשנה המטפל לימדה אותי שיטות התמודדות עם חרדה. אחרי הטיפול קראתי על זה קצת ונתקלתי במושג של פוסט טראומה באופן שלא ידעתי לפני כן, ופוסט טראומה מורכבת, ושאלתי אותה "זה זה? זה מה שיש לי? פוסט טראומה מורכבת?" והיא הינהנה. כמה ריחמתי על עצמי מאז, עד שמישהי, בסיפור נפרד לחלוטין אמרה בתרעומת על בן הזוג שלה שחטף שריקות יריות משני עברי הראש שלו במלחמה, אבל כל פישר היום חושב שיש לו פוסט טראומה. אני מעדיפה להתייחס לזה בהומור וחמלה, ולא לתת תווית. בכל אופן, אני מרגישה שזה, מה שזה לא יהיה, כבר איננו.

no face, spirited away

4. לשאת סבל

בריאיון של אווה אילוז עם קובי מידן על הספר "גאולת הנפש המודרנית", הוא שואל בדקה 6 בערך על הביקורת שלה על הפסיכולוגיה -"אבל אולי זה כל כך מפורסם ונפוץ כי זה פשוט עובד?" והיא עונה "תראה, כל סיפור שמסביר לך מאיפה אתה בא ולאן את צריך ללכת- עובד. הסיפור הפסיכולוגי עובד, לא כי הוא אמת. הוא עובד כי הוא עובד". התשובות בספר שלה מגוונות: כי זה יושב על ארכיטיפים דתיים של גאולה עצמית, כי זה נפוץ גם בקרב האקדמיה וגם בקרב ההדיוטות, כי זה מוסד בצורה יוצאת מן הכלל במהלך המאה ה-19.

אז אולי אני מטיפה של דת מודרנית, אבל אני מאמינה שזה פשוט עובד. אתה צריך אדם מאוד מקצועי, אדם שיזהה את התורפה שלך ואת התרופה שלך. לא בכדי זה מקוטלג כרפואה.

יש בעיות רבות בעולם הטיפול בנפש היום. אובר- מדיקלזציה, טיפול על ידי אנשים לא מוסמכים במקרה הטוב ובמקרה הרע שרלטנים שיגרמו לסבל נוסף. אבל זה עובד. ובטיפול טוב זה עובד מצויין.

זה לא שלא אסבול יותר, אבל הימים הטובים והרגועים נמצאים וצבועים בצבע אחיד ונעים. בשנה הראשונה לטיפול ביקשתי "להיות כמו האנשים האלה שאפשר לראות שבסך הכל הם דיי סבבה". ועכשיו, בצורה מסויימת אפשר להגיד שזה עבד. כשאני סובלת, למשל נעלבת, או כואב לי, או לא נוח לי משהו, או שאני מרחמת על מישהו מאוד, או כועסת על עצמי- אני יודעת לשאת את זה. זה כבר לא נכנס פנימה. נכנסו פרופרציות, העור חוספס. אז העליבו אותי, או שנכשלתי במשהו, זה זה וזהו זה. זה לא אומר דבר עליי, אני לא אשמה בכך, יש גבולות ברורים ביני לבין אחרים, זה פשוט קרה.

אני עוד אסבול, ככל הנראה, אבל אני מתאמנת כבר 4 שנים על סיבולת

4.1 מותר, ולפעמים כדאי להרגיש רע

הקלישאה על פסיכולוגים היא שהם יושבים ומהנהנים לעבר כל מה שתגיד להם, ואז מנסים לחפור עוד קצת עם "איך אתה מרגיש לגבי זה?". ובכן, כן, אחת המטרות של טיפול היא להקשיב טוב, לעבד חוויות לא מעובדות, מוזרות ורעות, ולהחזיר אותן חזרה בצורה מעיכה יותר.

החזרות הללו, על מה אני מרגישה, מה אני חושבת, איפה אני נמצאת בחיים, למה אני חושב ככה, למה אני מרגיש ככה, במשך שעה שבועית, הן בעצם אימון. היא אימון משתכלל לעבר האינטליגנציה הרגשית, שלא לכולם יש באופן טבעי. רוב חיי הסתובבתי במין תחושת מועקה עמומה שלא הבנתי מה המקור שלה, וגם לא הבנתי איך אני מרגישה בכלל. זה היה חוסר שביעות רצון, חוסר תקשורת, הרגשה שאני לא שייכת לשום מקום, ובדידות גדולה. ובכן, השוס בפסיכותרפיה הוא, שלפעמים ממש צריך להרגיש את הדברים הללו. אבל רצוי עם בן אדם שיוכל ללוות אותך לאיזורים האפלים של חיי הרגש שלך.

רבים, ואני בינהם, חושבים שאנחנו מסוגלים לחלוטין לשכלל את חיי הנפש שלנו בעצמנו. לבד. מי צריך לשלם מאות שקלים בשביל משהו שאפשר לעשות עם חבר או בניחותא עם עצמך, בלי העיניים השיפוטיות של אדם זר. אנחנו מספיק גדולים וחכמים כדי להיכנס לסבך המחשבות הזה בעצמנו ולחתוך אותו במצ'טה. להתאמן על הדיוק והזיהוי של הרגשות הרעים של עצב וכעס ובדידות ולסלק אותם מדרכנו חד וחלק!. טוב, לי זה לא עבד לבד כל כך טוב.

חבר, או אנחנו, לא מיומנים. אנחנו יכולים להתקל בסבך הזה, ולטבוע בחול תובעני, ברומינציה מסחררת. מישהי פעם סיפרה לי איך היא בדיכאון כבר שבועיים בגלל חברה טובה שלה שהחליפה תרופות, והיא מרגישה שהיא חייבת לעזור, אבל היא מדכאת אותה נורא. כך שתיהן מתפלשות בביצה הזאת. כשאדם מיומן שואל "למה זה ככה?" ו"תסביר לי עוד" ומה שאתה מספר לא נדבק בו, המחשבות נוטות לצאת מהמעגליות שלהן. אני סומכת עליה שהיא תלווה אותי למקום האפל הזה, ואנחנו ניהיה בו קצת, ואז נחזור למקום נעים יותר. במקום ללכת בסחרור בחדר סגור, המטפל עשוי לפתוח דלת, או לפחות להצביע על דלת סגורה במחוות יד.

יש לנו כל מיני רגשות מעקצצים ומגרדים ולא נעימים, ויש לנו סיפור עליהם: "זה יושב לי על נקודה רגישה בילדות/ בכללי כרגע." או "קשה לי להתחייב למערכת יחסים כרגע כי האהבה של הוריי אליי הייתה בעלת תנאים". יש לנו כל מיני סיפורים. ואנחנו מדביקים אותם לרגשות. והכל מתערבל, אחד התפקידים של המטפל הוא ללעוס את העיסה הזו, אבל גם לנסות להפריד, בשאלות עדינות, בין הסיפורים לרגשות למחשבות, לא סתם יש להן מילים שונות.

4.2 גבולות

אחד הבעיות שלי בקשרים עם אחרים הייתה שלתחושתי הכל היה באחריותי, ולפיכך, גם באשמתי. אם אדם היה עצוב? בגללי. שמח? בגללי? כועס? בגללי.

לא רק שזה תחושת אחריות ואשמה ענקית, זה יצר המון חיכוכים עם אנשים. פעם באתי למפקד שלי לבית, לביקור. הרגשתי לא בנוח עם להיות שם, ואישתו שהייתה בחודש התשיעי נכנסה כולה עייפה ורצוצה הבייתה ושאלתי אותה, באופן עקיף, אם זה בגללי וכדאי שאלך. היא התיישבה באנחה גדולה ואמרה "לפעמים צריך ללמוד שלא הכל קשור אלייך, לפעמים אני פשוט בחודש תשיעי ובגלל זה אני עייפה".

אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה, מה התהליך שקרה, אבל היום אני מאוד שמה לב מתי ענייני הם ענייני ומתי הם של אחרים.

יכול להיות שכל זה קרה בגלל דברים אחרים: כי אני בזוגיות, או כי אני פשוט מתבגרת, או סתם כי יישמתי דברים שקראתי וראיתי, בכל אופן לי זה עשה טוב. אולי יהיה פה עוד פוסט על זה, על חוסר ההיגיון שבחרדה או כשאסיים את הספר ההוא של אווה אילוז. בנתיים הנה שיר יפה של אביב פק שנקרא "דרוש ריפוי".

בכל מקרה- ליאור של העתיד, אם את קוראת את זה כי שקעת באיזה מרה שחורה חסרת הומור עצמי, מקווה שהדברים הללו הזכירו לך איך נוסעים בלי פדלים. גוצ'י.

"וכאשר ההווה נופל לתוך בור
נופל אתו העבר
כאשר העבר מביט השמימה
זו הרמת החיים כולם,
וגם חיי עבר רחוק עד מאוד"- זלדה, מתוך "ערב מוזר".

הציור הוא כי פעם כנראה הייתי זקנה יותר מעכשיו.

14 תגובות על ״דרוש ריפוי (מה למדתי* ב4 שנות פסיכותרפיה)״

  1. את פשוט כלכך נפלאה. עולם הנפש שלך, מזל שהתחלת לכתוב אותו. דרוש שאנשים יקראו. אני ממש מעתיקה ושולחת, שתדעי.

    בין פגישות של מטופלים היום קראתי אותך ואת הושבת אותי באגן רחב יותר בכורסא. לא יודעת איך להסביר את זה יותר טוב. אבל תודה על זה, אני מניחה שגם הם בעצם מודים לך.

    והציורים שלך! הם פלא פלאים! לא מכירה אף אחדת שמציירת כמוך.

    אהבתי

  2. קודם כל זה סיפור שמח, שכיף לקרוא, ועוד יותר כיף כשיודעים שהוא אמיתי. אני לא חושב שטיפול עוזר בכל מצב ולכל אחד, אבל כמו שאווה אילוז אומרת: כשזה עובד זה עובד, ולא כל כך חשוב למה.

    אהבתי

    1. נכון, לא אמרתי את זה כאן אבל היו לי סשנים קצרים מאוד של טיפול עם אחרים שלא הייתה לי איתם כימיה או שלא הייתה בשלה מספיק, או שסוג הטיפול לא התאים לי. אז ברחתי מהר.
      אני זוכרת שגם היה לנו פרופסור בפנסיה שלימד קורס בפסיכולוגיה חברתית והוא החזיק בתפיסה שכל דבר יכול לשמש כפסיכולוג- חיוך, כלב, חבר. הוא גם שאל על זה בבחינה כדי להבין מי הגיע לשיעורים ומי לא, מזל שסיכמתי את זה.

      אהבתי

  3. גם אני חושב כמו הבהיר לגבי "הגלובליזציה" של הטיפולים הקוגנטיביים וכי זה תלוי רק בהתאמה של המטפל למטופל.
    אכן עשית כברת דרך להצלחה.
    מעריך מאוד את האומץ שבחשיפה ובשיתוף 👍

    אהבתי

    1. תודה, אכן תלוי בהתאמה, גם למטפל, וגם לסוג הטיפול. אחרי הצבא הייתי במשך כמה שבועות אצל מישהי שעשתה טיפול קוגנטיבי התנהגותי ולא ידעתי את זה בזמנו, וזה לא מה שהייתי צריכה וזה היה לי מוזר (למשל יום אחד היא ביקשה ממני לקנות פיג'מה יפה, לא הבנתי מה הקשר וממתי פסיכולוגים מבקשים דברים כאלה ומציעים עצות, מסתבר שבCBT זה די אופייני ולפעמים גם מאוד עוזר במצבים ממוקדים של חרדה למשל).
      אבל דווקא בפסיכותרפיה הדינאמית, שהיא ארוכה יותר וקלאסית יותר, הרגשתי שאני מצליחה. המתח הזה בין אם זה עובד לאם לא הוא מעניין ממש, ונראה לי שבאמת אכתוב עליו כשאסיים את "גאולת הנפש המודרנית".

      אהבתי

  4. קראתי בענין, ולא הזדהיתי בכלל, באמת. אני שמח שקרו לך רק דברים ובים, ואני מאמין שלו היתה לך חברה מבינה, גם אִתָּהּ היית מגיעה לאותו המקום. [ בעבר זו היתה זקנת המשפחה, הרבי, הכומר המוודה וכו' וכו' ]
    אותי שני דברים מטרידים במיוחד: הראשון שזה עולה כסף, והתחושה האישית שלי, שעל מנת שמישהו יקשיב לי אני צריך לשלם לו. זה מעליב אותי ממש, כמו לקנות חולצה עם סמליל החברה שמייצרת וללכת אתה ב"גאון". בחינת – גם שילמתי עבור החוצה וגם מפרסם את המותג על חשבוני. [ אצלנו קוראים לזה- פרייר ]
    השני, עד היום לא פגשתי מטפל/ת אחד/ת נורמליים במושגים שלי. עברתי חמישה מטפלים: אחד דגים מרעישים ביבשה יותר ממנו. אחד – תזדרז אין לי זמן [הקב"ן], אחת – אני מחוייבת לדווח לרשויות על כל דבר "לא מוסרי" שעשית,] אחת לא הפסיקה לדבר וסתמה לי את הפה והאחרון, לא טרח אחרי פגישה ראשונה להראות שבאמת אכפת לו ממני יותר מאשר ה-400 ש"ח שזה עלה לי.
    אבל –
    ספרי פסיכולוגיה אני אוהב לקרוא מאוד. סיפורי הצלחות, לעולם לא כשלונות [ ראי רב המכר של יובל הפסיכיאטר הלאומי ]. המונחים, המתודה מתאימים מאוד לקריאות באומנות ובספרות, ולטעמי חוקרי הנפש בעצם הם חוקרי ספרות, ושם, ורק שם, תרומתם הגדולה באמת.
    אישית, הכימיה עדיפה לי.

    אהבתי

    1. יכול להיות שאני גם מסכימה איתך. ובסופו של דבר- המטפלת שלי זה 4 שנים היא באמת גם חוקרת ספרות, במקור היא ביבליותרפיסטית, והמון פעמים השתמשנו בטקסטים במהלך הטיפול, אז יש מצב שזה מה שהדביק אותי אליה.
      ואכן, הכימיה עדיפה. לגבי התשלום- אז הביקורת המרכזית של אילוז היא באמת על זה שהפסיכולוגיה היא החברה הכי טובה של הקפיטלזם. בעיקר כי היא ממדרת את חיי הנפש והופכת גם אותם למוצר צריכה. אגב, אחד ממוצרי הצריכה הפופלרים בתקופה המודרנית: כמחצית האוכלוסייה במדינות מערביות ישתמשו בשירותי נפש במהלך חייהם.
      ומצד שני, ועכשיו אני חובשת את הכובע המילנאלי שלי ומתעלמת מסוציולוגיה, לפעמים הטיפול מקצועי יותר כשזה כרוך בכסף. זה שבועי, נותן מסגרת. מצד שני אני מכירה גם עמותות שעושות עבודה מקצועית להפליא ללא בקשת תשלום. וגם המנהלת שלי לפעמים היא אוזן קשבת ו"זקנת השבט החכמה" ובמקרה הזה היא נותנת לי כסף (!)

      אני אנסה לכתוב עוד קצת תגובות על הדברים שלך בפוסט הבא, בתקווה שאסיים את הספר השבוע ולא אתעצל.
      תודה לך

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s