אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")

אייזק חלם שהוא אדם אחר, ששמו אנדריי. רוסי צעיר המגיע למדינה חמה לאחר שהיו עשרות טנקים ברחובות עירו. אף אחד בעיר החדשה לא הבין אותו. הוא נדרש לעבוד במכולת שהגישה רק חצאי-לחמים.

למרות הגישה המלנכולית ששרתה על נעמי, אייזק חש תחושת חמימות רוב הזמן. אך תחושות חדשות תקפו אותו: הוא הרגיש איך הגוף שלו נרקב. לא היה שום דבר נעים או קסום בזה, ובאורח פלא, כך גם קרה למסעדה. התחושות של אנדריי נראו כמו המקום. כשהיה מבולבל , המקום התבלגן. כשהיה נחוש, המקום תפס ריתמיקה שונה. כך היה כשחלם שהוא בחור אחר, ששמו אנדריי.

היו לאנדריי רעיונות אחרים אודות פיסת האדמה שלו. הוא חלם להפוך את המסעדה הקטנה שלו לבית מלון. לפעמים רצה להיות נזיר. כל יומו הוא יתרכז בבישול ובניקיון. החלל סביבו הוא הוא עצמו. כשהיו לו הרעיונות הללו הוא חלק אותם עם מעיין והיא תלתה חידות קואן-זן בתגובה ליד המקום של הבונים. הוא חייך אליה וצחק. במשך כל היום אנשים אמרו לו שכבר הרבה זמן לא ראו אותו כך, והתגעגעו לאייזק ההוא. הוא לא הבין למה הם מתכוונים, לו הרי קוראים אייזק.

כך הוא החל לחשוב על מעיין. בהתחלה הוא התעניין בקעקועים שלה. כל העור בזרועה הימנית היה מכוסה בדמיות אנימציה יפניות. היה לה סגנון לבוש משונה ואקלקטי, עם מכנסיים רחבים שמגיעים לאמצע הקרסול. היא אהבה מאוד לקלף עגבניות. וניקתה תדיר את המטבח, דבר שרוב הטבחים סלדו ממנו. במטבח היא הייתה האישה היחידה.

יום למחרת שאל אותה על זה. לפני ששאל, פתאום לא רצה לשאול נדמה היה לו ששאלות שהיו עבורו טבעיות בעבר נראו כחטטנות או כהתלהבות יתר כיום. אבל שאל בכל זאת. מי היא, מה היא עושה כאן. מאיפה היא מכירה את הדברים האלה, ותלש ממקומו את חידת הזן. היא סיפרה לו שלמדה משחק ואהבה לשיר, ופתאום כשהיה כרוך בזה כסף היא שנאה את זה. שנאה את זה ממש. אם היו משלמים לה על הופעה היא הרגישה פתאום איך היא לא רוצה לשיר. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את זה כמשחק. להמשיך שזה יהיה תמים ולא נגוע". אז היא עברה חזרה להורים מתל-אביב. "עיר מוזרה" היא אמרה עליה. היא עבדה גם שם במטבח והתאהבה. היא סיפרה לו על החלום שלה. היא רוצה בית מרחץ בסגנון יפני שעוסק גם בבריאות, ויש בו שיעורי ספורט והכנת מזון בריא וטעים. "אבל זה לא יעבוד כאן אלא אם כן זה יהיה מקווה" היא צחקה כשניקתה שאריות שום שום מפס ההכנה במטלית. הצחוק שלה היה צרוד ועבה ורך. הוא שאל אם אי פעם הייתה ביפן. שאלות מובנות, קצרות. הוא שמע את האוויר נפלט מנחיריו. איך זה שהוא מתעניין פתאום במישהו אחר, שואל שאלות פשוטות אחרי חודשים של שתיקת דיכאון.

"לפעמים אני חושבת שאם הכל באמת ילך לאבדון אני פשוט אעבור ליפן ואהיה נזירה". "אני אעבור לקיבוץ" אמר בהיסח דעת טבח אחר. "מה איתך? לאן אתה תלך כשהכל ילך קפוט?"

"אני לא ממש חושב על זה" הוא אמר וחשב. "יש לי עיסוקים אחרים בראש". בבית נעמי בישלה בחוסר חן משווע. לא משנה כמה הוא מסביר לה עדיין הייתה מגישה להם קרעי חביתה בארוחת הערב. לרוב זה לא הפריע לו. אבל כשראה את הדייקנות ותשומת הלב של מעיין הוא החל להשוות. הוא לא רצה בכך. הוא העדיף לחשוב מחשבות שקטות על מעיין כמושא תשוקה, וידע שזה יעבור. הוא תפס את עצמו משווה. היום מעיין הרימה יד הצידה כדי לאסוף פומפייה ממדף עליון, ובתוך כך חולצתה נצמדה למותניה, והקשירה של הסינר צבטה בחולצה, והוא לא יודע למה, אבל זה היה מחזה יפהפה. הוא לא ראה חתיכת עור אחת והרגיש איך מתחיל לדגדג לו. הוא רצה לחפון את המותן הזאת, לנגוס בה, לקשור חזק יותר. באופן מטופש מעיין חשה במבטים שהגניב לעברה והחלה להתנהג בהתאם. אבל הוא לא התייחס למחשופיה או לבגדיה ההולכים ומתהדקים, כשהיה רוצה היה חושב על רצועת הסינר והבד הנמתח על מותנה ומתענג.

נעמי כדרכן של נשים חשה במערכת היחסים החדשה שלו. למען האמת היא לא קינאה בה, אלא בו, באהבה החדשה שהציפה אותו. היא הייתה אומללה במסדרונות האפורים של המחלקה. היא גם רצתה להרגיש את החושניות היום יומית במסעדה, את חוסר הוודאות, את הויטאליות. היא הרגישה צורך להיות מרירה או כועסת וכך הייתה. היא לא ניסתה לפתות אותו חזרה. באחד מן הימים מצא אותה ישובה על סף האמבטיה בעירום. היא בכתה, כל פניה האדימו. הוא ראה את גבה ואת צווארה הארוך ואת שיפולי העור של הבטן והיירכים. השלד שלה בלט, והוא נזכר בו, במבנה הבסיסי הבריא והטוב שלה. בזה שהוא הצליח להבריא אותה באוכל. נדמה היה לו שהיא חוזרת ומרזה, אולי כי איבדה שליטה שוב. "נעמי" הוא אמר וליטף את עורפה. היא רק נאנקה וסילקה את ידו. "מה קרה?"

"שום דבר, אני רוצה להיות לבד בבקשה" היא המשיכה בבכי אדום וכיסתה את מבושיה.

הוא חיכה לה בחדר. היא יצאה בחלוק וטורבן מגבת, האדים שאפפו את משקוף הדלת שיווה לה מראה של קדושה מעונה. היא ניסתה לחייך. אייזק אפילו לא החל בשאלה, רק החווה בידו כשהיא החלה לשצוף. "אתה לא רואה אותי. אני כורעת תחת העומס, במחלקה, וכאן, ואני שונאת את העבודה הזאת. הייתי רוצה להיות איתך במטבח, הייתי רוצה לא להיות כל כך עמוסה, אבל חייב את זה, חייב את הקביעות ואת הכסף שנכנס כל חודש. נראה לך שהייתי מתפטרת? וממה היינו אוכלים? מהפרוטות שאתה מביא הביתה? הכל אצלך בבאלגן, וכל הדיכאון הזה שלך, נדבקתי ממנו, ואז אתה קצת יוצא ממנו ועכשיו תורי. אתה מבין? עכשיו תורי."

"נעמי."

"אל תיהיה רך אליי פתאום אחרי שאתה ככה כל כך הרבה חודשים. והכל עליי. הכלל עליי ואתה לא רואה אותי בכלל".

"אני רואה אותך. את אישתי ואת יפה ואני אוהב אותך".

היא פרצה בבכי.

אחרי האפיזודה הזאת הוא לא העז להשוות יותר בינה לבין מעיין, אבל המשיך לתת לתשוקתו לטייל במקומות בהם היה לו נעים, והרחיק אותם מהמקומות שעוררו בו דחייה או בושה.

מעיין היא זו שתפסה את רוב העכברים. היא לקחה על עצמה אחריות משונה למצוא את הקן שלהם וחסמה אותו בבטון שקנתה. ולמרות ההתרחקות המחודשת ממנה נדמה היה שקצה החוט שסיפק לה היה מספיק לעיניה הנוצצות מאהבה. היא משכה בחוט הזה במסירות ובסבלנות.

הוא ביקש לעצמו שהיא הייתה אדם אחר. המציא בינו לבינו שהיא בכלל לסבית, שאין לה עניין בו. אבל כל מעשיה הציעו דבר אחר. היא אירגנה ערב משותף בצפייה בסרט על נזירה יפנית שמבשלת באמצעות זמן. היא הציעה לו לחשוב מחדש על תפריטים, היא הייתה מעורבת יותר ויותר, הכינה מאכלים בבית והביאה אותם בבוקר למטבח כדי שיטעם. הכל היה נהדר ומפוצץ טעם ומקורי אבל הוא לא היה יכול להיענות לבקשותיה. למרות זאת היא המשיכה.

זו כבר נהייתה בדיחה בתוך המטבח, שמעיין "מנסה לתפוס את מקומו של הסו-שף" בכלל לא היה סו שף במסעדה שלו. זה היה הוא והטבחים. הוא אנדריי, ודני, ועמרי שהתחלף עם מאור, וגבע ונתן ומעיין. ואחרי כמה חודשים היא פרחה שם, היא הפכה את המטבח לשלה כמעט, ועבדה שעות נוספות, למרות שאמר לה שלא ישלם על השעות בהם היא מנקה יותר משצריך. "אני מנקה כי אני אוהבת את זה. זה מרגיע, מדיטטבי". "את והנזירות שלך" "באמת נזירים עושים את זה. הם מנקים ומתפללים. אומרים שהרבה נזירים הגיעו להארה במהלך טיטוא הרצפה". אבל אייזק לא האמין לה יותר. הוא לא האמין לה כי בעת שהתבונן בה מטאטאת בריכוז חשב שמעיין כבר הגיעה להארה, והיא כעת המורה שלו.

באחד הימים, כשעשה הפסקת צהריים בביתו, אנדריי חלם בהקיץ. נעמי בדיוק החליפה את סדיני המיטה לפני שיצאה לאחר צהריים בו הדוקטורנטים שלה מגנים על עבודתיהם. אלה היו הדוקטורנטים הראשונים שחנכה. היא התרגשה והתבשמה ונראתה אחרת. הוא נישק אותה ארוכות לפני שיצאה, וליטף את ירכיה בזריזות ואמר בחיוך "אני מחכה לך". סשה הייתה ביום הולדת של חברה מהגן. הוא ליטף את ביטנו, מדמיין שזו יד נשית המטיילת עליה. והוא דמיין, הוא דמיין איך נעמי חוזרת והוא אוחז בה כשהיא מתפתלת אבל נעמי התחלפה כל הזמן במעיין, והוא ניסה  לדחוק אותה מראשו אבל זה בילבל אותו. הוא נכנע, ומעיין של ראשו הייתה שם. הוא ראה עצמו חוזר למטבח, בו היא נמצאת ומבקש ממנה לדבר על המטבח שהיא מדמיינת. על החוקים החדשים. הוא ראה אותה עולה איתו לביתו. ומרגיש איך היא מפרפרת מהתרגשות. הם מתיישבים לשולחן, הוא מספר לה על "פיקניק" ועל התפריט שעבד עליו. היא מספרת לו על מנזר הניקיון והאוכל שהיא רואה בעיני רוחה. היא נוגעת באצבעה במקום בו כתוב קישוא בתפריט ומספרת לו משהו כשהיא מחככת את אצבעו, כאילו בחוסר תשומת לב. הוא מלטף באצבעו את המקום ההוא ולאחר מכן אותה. היא מצטחקת. או מחייכת קלות. הוא מסיר את הסינר הזה מעליה ולוקח אותה לחדר השינה. הסדינים חמים מהשמש, והיא לבושה כל הזמן. אחר כך הוא יחשוב על הדמיון הזה ויגיד בינו לבינו על כך שהיא לבושה "זה לא בגידה אמיתית". בין כה וכה זה רק בראש שלו.

בבוקר אחרי הדימיון הזה הוא מחל להביט במעיין שוב, למצוא עוד רגעי חסד לדמיונות העונג שלו. הוא מביט בה מעבר לפס ההכנות, רוצה להגיד משהו ואז נמלכת בדעתה, ומחפשת סכין. היא נראית תמימה לפתע, לא המורה שרצה. אבל הרגע הזה איננו לעונג, אלא להתאהבות. "אני לא מאוהב" הוא מפטיר בהינף יד. היא שמה לב ליד שהניף לעצמו ואומרת לו בזמן שהיא קוצצת עשבים "גם אני לא בטוחה לפעמים בדברים שאני חושבת", מבלי להישיר אליו מבט.

ואז הוא כבר חושב אחרת. שהיא מכשפה, שהיא יודעת לקרוא את מחשבותיו. אבל הוא מתנער מזה ורוצה לאחוז בפרקי ידיה ולהצמיד פניו לפניה ולהגיד באיום "אף פעם אל תזלזלי במחשבות שלך". והוא לא יודע למה. הוא רק מתייחס למניירות שלה, מכור אליהן. מכור לראות אותה, מכור לדמיין אותה. בהפסקות היא מעשנת וקוראת בספרים קטנטנים. לפעמים הוא חושב שברגע שהוא עושה צעד מחשבתי אליה היא מתרחקת. הוא חסר אונים. הוא חושב על לפטר אותה אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום עילה הגיונית.

_______________________

זו חתיכת טקסט מתוך אחד ניסיונות הרומן הזנוחים שלי שנקרא "פצ'קריי". כיום זה קובץ וורד בין 31 עמודים שלפעמים אני חושבת על הדמויות בו ומה הן מעוללות בזמן שאני מתיזה מים על נבטי הכוסברה שלי או חושבת לעבור חזרה לאשדוד. לפני שנה פרסמתי כאן התחלה של פרק אחר (מתחת ל"נסיכה אמבטיה").

וזה הפרמיס:

המסעדה פצ'קריי שבבעלות השף אייזק גליזמוב עומדת לפשוט רגל. פצ'קריי היא מסעדה וותיקה ומפורסמת, אבל בגלל התחרדות השכונה, ו2 טון תפוחי אדמה הנרקבים לאיטם במכס, שקנה אייזק מהולנד בשביל עסק חדש, ההון המשפחתי של אייזק מתחיל להדרדר. בזמן שאייזק מתפשט מכל נכסיו החומריים, עוזב את המשפחה והופך לדר רחוב, אישתו התזונאית, נעמי, הולכת והופכת למטאור בשמי האקדמיה, אבל מתחזקת יחד עם שכונת מגוריה. פצ'קריי הוא סיפור על אוכל, על יופי, על אלוהים ועל עיר מהבילה ששמה אשדוד.

7 תגובות על ״אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s