אנחנו רוחשים כבוד רב למציאות

1

עד כה גרתי ברחובות ששמם רנטגן, אפרסמון, מרדכי היהודי, הילל, הגליל ואגריפס. אגריפס מאוד סואן, אני תוהה אם האנשים הגדולים היו מעדיפים את שמם על רחובות שקטים כדי שיוכל לנוח על משכבם בשלום.

הבית המועדף עליי הוא הבית ברחוב אפרסמון, מפני שאפשר להגיד "אני גרה באפרסמון" לתושבי השכונה וכך במחי שלוש מילים הפכת לגיבור של ספר ילדים.

2 אין אחריות על הדגים

ביום שני בסביבות שלוש וחצי החלטתי שאני צריכה דג מחמד. התלבשתי ויצאתי לחנות חיות. בדרך חשבתי על כל הפעמים שיצא לי לזרוק גופת דג רירית לאסלה, והתחלחלתי. מרכז העיר היה שקט כמו בשבת וכל החנויות סגורות.

בחנות החיות היה שלט גדול ובו כתוב "אין אחריות על הדגים". התבוננתי בהם, בכל אקווריום דגים מסוג שונה, אבל העיניים של כולם היו כל כך משונות. באחד מהם היה דג קטן בלי עיניים שהאחרים ניסו לאכול. זה הספיק לי. הסתובבתי עוד קצת ברחובות הריקים והסגורים. הפיצוציה של "מלך המזל" שמעולם לא שמתי לב אליה עד אז הייתה פתוחה. לא היה שם אף אחד. חשבתי לחזור כדי לקנות דג זהב ולמלא ככה ביד אחת לוטו, וביד שנייה שקית מלאה במים ובדג זהב.

ציור קטן בן 10 שנים, נדמה לי שהיו לי דגים בזמן הזה אבל ציירתי את זה מתוך תמונה שמצאתי.

3 מעבד החוויות המהיר

יש דברים שנמצאים רק בדימיון אבל לפעמים הם נדמים כמו המציאות.

ויש דברים שנמצאים רק במציאות אבל לעולם לא נמצאים בדימיון, כמו למשל הטלפון הנייד שלי, שמעולם לא חלמתי עליו.

אני רוצה ללכת לאירוע, כמו פעם. להתקלח, להתלבש יפה, למרוט גבות, להתבשם (לאו דווקא בסדר הזה). להרגיש קצת זוהר בקצוות.

4.  שעה בה האור נמלך בדעתו

חלמתי חלום על בקשת סליחה. הגעתי לחדר מדרגות של דירה צפופה. הייתה מסיבה בפנים, של חרדים. הסלון היה מלא בנשים וילדים וביקשתי מהן לקרוא לתלמיד החכם X. הוא יצא מהמחיצה שהפרידה בינהם וכל הנוכחים התרגשו כי הם הניחו שזה בעניין שידוך. הסתכלתי על הלבוש שלי, הייתי חילונית למפגיע, ובכל זאת הם התרגשו, ביני לביני בחלום חשבתי שאולי הוא פסול-שידוך ובגלל זה הם מתרגשים שסוף סוף תיהיה לו זוגיות, גם אם זה עם חילונית. והוא יצא והיה לו פיאות עצומות ושחורות, חלקות, מלאות ויפות, הוא היה דומה לי רק עם זקן, שזה כל מה שרציתי בחיי. היו לו תווי פנים חזקים. טיילנו ברחובות שליד בניין הדירות הישן שבו התרחש האירוע, והיה ביננו מתח לא ברור. ביקשתי ממנו סליחה על כך ששיסתי בו 3 כלבים. והוא לא סלח לי, ובנתיים פגשנו אנשים נוספים וביקשתי שוב סליחה דרכם. ונזכרתי בחלום על המיתוס הישן שאם ביקשת 3 פעמים סליחה זה עובר לבן אדם שאמור לסלוח, עול הסליחה. כמו איזה משחק תופסת של השמיים.

5. מה זה משנה

ברחוב רנטגן היה גר איתי גם אחי הקטן שעכשיו עובד בחווה סולארית ורוצה לכתוב למחייתו. כשהיה בן 3 הוציא מספריים גדולים ממגירה בה הייתה סיכת פרפר עליה התווכחנו וגזר את האצבע שלי. על האצבע המורה השמאלית יש לי צלקת בצורת ירח, או ציפורן, או פסיק. אבל זה לא משנה כי ברנטגן בין כה וכה לא רואים את העור.

6. עתידות

בסוף החודש אתחיל ללמוד תואר שני במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שמו של התואר הוא "לימודי ארגון" אבל בסילבוסים לא כתוב דבר על סידור ומיון.

לפעמים אני חושבת להיות מורה בבית ספר יסודי אבל אז אני נזכרת שישבתי פעם עם חברים ישנים מהתיכון במרתף של מורן והם צחקו ש"כל הסתומות בשכבה הפכו להיות מורות ביסודי". והתכווץ לי הלב על אמת וחשבתי מה אנשים יחשבו עליי אם אני אגיד שאני מורה. הם בטח יקטרגו אותי באיזה מקום נמוך בדימיון ומולי הם יגידו "איזה עבודת קודש את עושה". אבל אני אצחק ובהינף יד דמיוני אגיד לעברם שהם צרי מוחין ושאני זכיתי זכייה גדולה. כל היום אני עושה מה שאני אוהבת, ומקבלת טונות של אהבה מילדים, משחקת משחקים ומציירת ציורים וקוראת איתם סיפורים ונשארת קצת ילדה כשהם טובעים בעולם המבוגרים, אז מה אכפת לי שאני מרוויחה כלום וחצי על זה, יש לי ניצוץ בעיניים כל היום. וכשהם באים לשולחן הם מסיתים את השיער שלי ומקרבים פה לאוזן מספרים לי סודות קטנים כשאני מפחדת להדבק בכינים (שזה חלק מדרישות המקצוע).

7. כותרת

"הילדה סיון מדברת יפנית רהוטה אבל כשכל הילדים מציירים את גן הסלעים שבמקדש ריואנג'י בדיוק מוחלט, היא מגדילה סלעים ומקטינה סלעים ומוסיפה סלעים משלה. המורה לציור (שמן הסתם לא שמע על האימפרסיוניסטים) דורש ממנה "לרחוש כבוד למציאות".

אנחנו (כלומר אני) רוחשים כבוד רב למציאות…"

יואל הופמן curriculum vitae

(איפשהו באחד מגליונות "נשיונאל ג'יאוגרפיק" יש תמונה כזאת עם קוף אמיתי שמחזיק מפתחות)
כל דיוקן הוא גם דיוקן עצמי

8. סאבטקסט

בארוחת שבת אחת לפני הסגר שאל מישהו שלא הכרתי מה אני עושה בחיים ואמרתי את מה שאומרים בדרך כלל. חבר הוסיף שאני גם כותבת בלוג. אז האיש שאני לא מכירה שאל על מה הבלוג ולא ידעתי איך לענות אז במקום להגיד "אני מתאמנת" אמרתי "החיים" במשיכת כתפיים. (באותה מידה יכולתי להגיד "פשוט אל תקרא זה ממש משעמם"). ואכן הוא ענה על כך בבשאלה נוספת- כמה קוראים יש לך? עניתי לו במספר והוא אמר "טוב, ככה מתחילים". ולמרות שהיה מנומס וחמוד התרקמה בי תחושה מרירה שאין שום סיבה בעולם לכתוב בלוג ושזה שטות והבל מוחלט. כתגובת נגד הצעתי לאמא שלי לכתוב איתי בלוג בישול ובינתיים אנחנו מנסות לבחור בין שמות כמו "בשום גפנים וחופן" ו"שום דברשוילי" ו"בישול בין דורי".

13 תגובות על ״אנחנו רוחשים כבוד רב למציאות״

  1. כשהייתי בצבא הייתי מאוהב בחיילת ששירתה איתי. הייתי מאוהב בה בגלל כל מיני דברים. אחד מהם היה ההרגל שלה להביט בי בשתיקה ואז לשאול: "אמרו לך פעם שאתה דומה לקוף?"
    ושום דברשוילי זה שם נפלא לבלוג.

    Liked by 2 אנשים

      1. אני ארחיב קצת:
        1. זאת הייתה אהבה נכזבת (די התמחיתי בזה אז).
        2. היא נהגה לומר את המילים האלה לא רק לי. זאת הייתה עבורה סוג של דרך להתבטא ולהתקשר. בסוף הגיע בדרך כלל גם צחקוק נוירוטי.
        3. היום היא פסיכולוגית קלינית בירושלים (אבל לא ברחוב אפרסמון)

        אהבתי

  2. הזוהר הזה כל כך חסר…. לפעמים שאין משהו יותר טוב לראות אני צופה ב"קומיקאים נוסעים במכונית שותים קפה ( או איך שלא יתרגמו את זה) וכל כך נהנית לראות את ההווי של האנשים… מפטפטים, לבושים יפה, שותים קפה, נהנים מעצמם…. חסרה לי האווירה המיוחדת הזאת….

    אהבתי

    1. לגמרי, ולראות אחרים בזמנים אחרים עושים את זה… וואי וואי. אפילו לה היה לי כוח לשחק בכאילו (שאת זה הייתי עושה הרבה פעם) ולטפל בפנים שלי, עד שהגיע משלוח מiherb עם מלא דברים חדשים וזה עשה לי קצת חשק.

      אהבתי

  3. איך אני לא אוהב את ירושלים, לכאורה. רחוב אגריפס אחד הרחובות הזכורים לי מילדותי, מהליכה כפויה בשוק עם אמי, החנות של דוד שלי בואכה קולנוע "עדן" [שאיננו כבר ] וסרטיו הפורנוגרפיים, מלילות של תשוקה עם נערים מהשוק או לילות אחרים עם נערות רחביה. רחוב אפרסמון נמצא מחוץ לביוגרפיה הירושלמית שלי.

    אהבתי

      1. יש רחוב אפרסמון בירושלים. בדקתי. הוא בשכונה שאני לא מכיר. עזבתי את ירושלים ב- 1982, כמעט לפני 40 שנים. ירושלים שעזבתי אינה דומה כלל לירושלים היום. לא אהבתיה אז ואינני אוהבה עכשיו. ♥

        אהבתי

  4. קריאה אצלך זה קצת כמו חלום בפני עצמו, וכשאת כותבת על חלומות על בקשת סליחה ומשחק תופסת (בעיני יותר משחק כיסאות עם סכום אפס) של השמים זה חלום בתוך חלום. החברה של הבן הצעיר שלי למדה ריקוד ותנועה והיתה מורה בכיתה א'. היא פרשה אחרי שנתיים. נדמה לי שמה ששבר אותה לא היו הילדים ואפילו לא הצורך ללבוש מסכה בגלל הקורונה. ההורים. הם הפקטור שצריך לקחת בחשבון בתמונה המאוד רומנטית הזו של ילדים מתוקים שמאוהבים בך ולוחשים לך סודות באוזן.

    Liked by 1 person

    1. זה מאוד מאוד מחמיא, תודה.
      לגבי הרומנטיקניות, כן, אני חוטאת בזה לעיתים. ויש לי סיבות עלומות לי ללמה בסוף לא הלכתי לעשות את זה עכשיו, כנראה בעיקר חוסר בשלות.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s