מור"ק לילה: מסטיק, יתוש וישישות המוזיאון

1

הלילה בשעה 3:40 רצחתי בדם חם יתוש.

התעוררתי מזעקת הכנפיים שלו. כך הם משמיעים את הצחוק המרושע שלהם.

אחרי שהתעוררתי הלכתי לשים קרח על הזרוע המנוקבת שלי. כולה הייתה תלוליות אדומות. כעסתי. הרי ידוע בבית שאול-שי שיתושים אוהבים רק את גיל. מה פתאום היתוש הזה נדבק אליי.

נזכרתי בחלום שחלמתי לפני כן.

2

בחלום אני מנסה לצאת ממוזיאון ישראל, ואישה זקנה יושבת שם עם דו"ח ואומרת לי "אם לא תגידי מה למדת היום, אני לא יכולה לתת לך לצאת, אני צריכה לכתוב את זה כאן". היא מחווה לדו"ח.

אני מנסה להגיד כמה דברים.

אני זורקת לה ביטויים כמו "אחדות הניגודים" ו" סטורקטורליזם" והיא לא מקבלת אותם. בנתיים נשרך מאחוריי תור ליציאה.

"תגידי לה משהו שכתוב כבר ברשימה" השומרת שלידה לוחשת.

אני אומרת לה משהו שאני קוראת, והיא אומרת לי "את לא יכולה להעתיק". למרות שכל השאר העתיקו כמו שאני רואה ברשימה.

אז אני זועמת. מניפה אותה הצידה עם היד ויוצאת בתוכחה. התור שנשרך מאחורי גם הוא יוצא לאט. האנשים שם טופחים לי על השכם ואומרים "כל הכבוד לך, היא הייתה מציקה". אני מתחילה לגרד את החלק העליון של הזרוע.

3

לא יכולתי להמשיך לקבל מחמאות על אסרטיביות- החלום שלי, כי היתוש העיר אותי.

אחרי שהצמדתי קרח לזרוע מספיק זמן, חזרתי לישון.

היתוש זימזמם לידי.

קפצתי והדלקתי את האור.

גיל הביט בי, מסנוור, "מה?" הוא שאל בעייפות.

"יש כאן יתוש. אני אהרוג אותו." אמרתי לו בנחישות.

בתגובה הוא התחפר בשמיכה. ואז, לא עברו כמה שניות, ושמעו מה קרה.

כנראה נתקלתי ביתוש המטומטם בתבל. כמו במשל השועל והכרם בטנו הייתה כבדה מדיי והוא היה איטי למדיי, והוא חיפש עוד דם, הזלזלן, אז הוא פשוט עף באיטיות לתוך—-כף היד שלי.

טראח

מחצתי אותו למוות בכל הזריזות שיכולתי לגייס. וניגבתי את השאריות המובסות שלו בנייר טואלט.

"גיל, הצלחתי להרוג אותו" אמרתי לגיל בהתלהבות.

"בטח" הוא המהמם. הרי האיום האסטרטגי הופרח לאוויר רק לפני כמה שניות.

"אתה לא מאמין? בוא לראות את הנייר שבפח!" צהלתי

"בסדר ליאור, הרגת יתוש. תני לישון".

4

כשנשכבתי חזרה מתחת לשמיכה, רציתי להגיד לשומרת הזקנה בחלום את הדברים הבאים:

"אי אפשר לדווח על כל דבר שהבנת. לפעמים צריך לנוע. בכל הזריזות שאתה יכול לגייס לעצמך".

5

קטע מתוך יומן, 2014:

"בזמן שאני חוטפת חתיכת בחילה מהאגדות לגבי העבודה הזאת,  שתי נשים במוזיאון יושבות ומסתכלות על ציור מהמאה ה18, נראה לי. הן דיי מבוגרות, בגיל העמידה. הן מסננות דברים על היצירות שבגלריה ממול

"הוא לעס מסטיק וצילם את הצורות, פששש"  הן אומרות בנימת זלזול מובהקת. "איזה שטויות יש בעולם היום".

אני מגחכת לעצמי ומסתכלת על הצילומים של המסטיק הצורני. כתוב שם משהו על צהריים מהבילים במקום אקוזטי וההברקה כי יש לו פסלים מופשטים בפה, אז הוא חייב לצלם את זה.

בהתחלה אני חושבת- היי ,דווקא מגניב. אבל זה רק כי הזקנות יצרו אצלי אנטגוניזם. אחרי זה כשאני מטיילת אני מחליטה שזה בולשיט מוחלט אבל יש בזה משהו קטן, גרעין של אמת שאני כמהה לו.

כשהייתי בת 15 הלכתי לחוג והיה בו מורה לתולדות האומנות. באחד השיעורים על רות'קו שאלנו אותו מה הקטע של אומנות מודרנית. הוא ענה, קצת בעצבים "זה כמו שאתם אוהבים מותגים, נגיד קונים רק ג'ינס של דיזל, אז יש אמנים ויצירות שהם מותג, מותג של אומנות מודרנית, בסדר?" הוא אמר, והמשיך בשיעור.

נראה לי שהוא או לא מבין מה זה אומנות מודרנית או שהוא פיספס את החלק של ההוראה הנכונה, אבל גם לי קשה לנסח במילים מה זה. אני אנסה:

הפשטה מוחלטת של עקרונות במובן הפיגורטיבי."

6

הצהרת כוונות:

יהיה כאן פוסט רהוט וקוהרנטי על אומנות מופשטת.

אמנות מגומי לעיסה

מקור: בן וילסון 

(זה לא פסלי המסטיק המדוברים ביומן, אבל גם מגניב)

איכויות של חיפוש

השבוע היה שבוע גדוש מאוד. הלב שלי עמד להתפקע מרוב התרגשות, עד שזה התיש אותי. ביום חמישי החלטתי החלטה גדולה מאוד, וכדי לפנק את עצמי קניתי לעצמי סינר בצבע קרטון. "מה שאני רוצה לעשות בחיים זה להתלכלך" חשבתי כשקניתי אותו. להלן שלושה סיפורים קצרים מהשבוע, ושיר.

הפרדוקס של השוקולד

בערב הלכתי לקנות ביצים. במדרכה מעבר לכביש, כשחיכתי לחצות, ניגש אליי בחור צעיר שנשא איתו חבילת פררו רושה פתוחה.

"אפשר לשאול אותך משהו?" הוא שאל.

"כן" עניתי. ידעתי מה הוא הולך לשאול, למרות שמזמן לא ניגש אליי אדם תמוה ברחוב.

"אז, את מאוד יפה בעיניי ו…" קטעתי אותו "אני גם מאוד נשואה".

הוא לא אמר דבר, רק הסב את ראשו והמשיך ללכת.

היה לי חבל, כי רציתי להגיד לו שימצא אדם רגיש ומשונה כמוהו, ושזה היה צעד אמיץ, אבל הוא כבר הלך כפוף ראש.

אבל מה שבאמת היה חבל לי הוא שהוא לא נתן לי פררו רושר.

סיפרתי על זה לגיל. "את רוצה פררו רושה מבעלך?". צחקתי בלב ואמרתי לו "לא".

אם תהיה לי חבילת פררו רושה, אני כבר לא אהיה יפה.

אמנית

במהלך היום הלכתי לבית האומנים שנמצא ברחוב שץ. שאלתי את הגלרסיטית למייל שלה, למקרה ואי פעם אחטוף קצת ביצים ואשלח להם יצירות. היה נחמד מאוד בגלריה. במיוחד אהבתי משפטים שהיו כתובים שם, כך: "הגודש בציוריה של מתיה אורן הוא מבע אקסיזטנציאלי של הקיום… היצירות מנהלות מאבק מתמיד עם האפשרות לתת ביטוי חזותי יציב לקיום האנושי, שנידון להיות חופשי".

בדרכי החוצה נכנס קשיש על הליכון, עובדת זרה שעזרה לו, ויחד איתם אישה שנראתה שיקית מאוד. הוא פנה לאוויר ושאל "זה בית האמנים?". ואז פנה אליי ושאל שוב "זה בית האמנים?".

"כן" אמרתי מחוייכת.

"ויש כאן אמנים?" הוא שאל.

הסתכלתי אחורה אל הבית הגדול. "יש שאריות של אמנים על קנווס" עניתי לו. האישה השיקית צחקה. הוא פתאום התבונן בי באור שונה. "ואת, את אמנית?" הוא שאל בהתרגשות. "כן" עניתי. " לפחות אני סבורה שכן". אמרתי לעצמי בלב.

"אם את הולכת אני לא נכנס" הוא אמר. האישה השיקית צחקה שוב.

"אני מצטערת" יצאתי. והוא דידה פנימה בחיוך.

_________

הנה המרפסת, הנה הסלון. עברנו לכאן לפני חודשיים בדיוק ממרתף חשוך. כשגרנו שם הדבר האהוב עליי בבלוגים היה צילומים של בתים. היום אני רוקדת מאושרת בביתי השכור. מצאתי אדם בעולם, מצאתי מקום בעולם, עכשיו נותר עיסוק.

אני עוד לא יודעת לצייר אור.

שניים שהיו מהלכין בדרך (מים לשניים)

חיפרו בור

תתפללו לגשם

לקטו טל מעלי השיטה

שבו במעגל

שתו שתן של מוסר כליות

לקקו זיעה

תבכו על מר גורלכם

הרי גם בדמעות.

 

רק

אל

תקשיבו

לפילוסופים.

התחילי את הבוקר מחדש (ומתכון לראמן)

המחשבה הראשונה שלי הבוקר הייתה "איזה כיף שלא צריך ללכת היום לעבודה". משום מה המוח החצי רדום שלי חשב שיום שישי היום, למרות שבמבחן המציאות, יום שני. אני יודעת את זה כי בדקתי. הגעתי לעבודה, וכולם היו שם. "זה כנראה באמת יום שני" דאגלס אדמאס שבתוכי אמר.

בהתארגנות הבוקר קיטרתי קצת על זה שאין לי כוח. באמת אין לי פנאי בשכל להתעסק בכל העניינים הרגולטוריים האלה כרגע, החיים הרבה יותר מדיי מעניינים. "הלוואי ויפטרו אותי" אמרתי לגיל, ומייד אחר כך "be carful what you wish for", לעצמי. "באמת, be carful" הוא ענה. אז האידאלזציה נכנסה להילוך ראשון. "טוב, זה ממש נחמד שאני יכולה פשוט לצעוד לעבודה" אמרתי לו, בזמן שאני שורכת את שרוכי הסניקרס. "תאר לעצמך שהייתי צריכה לסוע עד תל אביב, איזה סיוט".

ואז, מהמשפט הזה, הבוקר הפך להיות מושלם. קריר בירושלים, הסתיו הוא דבר נהדר. קשה לי לקרוא. יש לי הרבה אוכל טעים במקרר ואור בסלון וצמחים שגדלים במרפסת הקטנה. לפני שנה כל מה שכתבתי  ביומן הפרטי שלי הוא קיטורים. מי שהיה קורא אותו בטח היה חושב שאני בן אדם מזופת למדיי. פעם היה לי פחד כזה, שאם דבר טוב קורה, דבר רע הולך להגיע במהרה. אני לא אשקר, הפחד הזה עדיין איתי, אני יודעת שדברים רעים קורים, אלה החיים. אנשים גוועים ומתים, ולפעמים אתה אוהב אותם יותר מהכל.* ויש בעיות שצריך לפתור, ולפעמים הן גדולות מנשוא, ולפעמים העולם מכעיס ומגעיל ומשונה. אבל זה הרבה יותר קל כשאתה מיודד עם עצמך, גם עם החלקים האפלים ביותר.

*.(טפו טפו חמסה חמסה מלח מים שום פלפל ושמן זית)

WhatsApp Image 2019-10-28 at 10.40.13

_____________

כפי שהובטח בכותרות נשכחות: מתכון לראמן. זה עבור הסתיו, וימי השישי שיבואו.

לאחר מחקר מעמיק שכלל שהות קצרה ביפן, צפייה בפרק בchefs table על איוואן אורקין שהוא דיי מלך הראמן של האנושות,  וב3-4 הדרכות יוטיוב על ראמן. הנה הוא לפניכם: הראמן הקרמי הצמחוני הכי מנחם שהצלחתי לעלות בחכתי. גיל, שהוא בעלי ולכן משוחד למדיי, אמר שזה "ברמה של יפן". חייבת להזהיר שאם מדלגים על משהו, יש סיכוי שהמרק יצא דלוח ודליל כמו שהיה יוצא לי בניסיונות הראשונים כשהייתי קצרה בזמן.
המרכיב המרכזי בראמן הוא זמן. דה.
זמן הכנה: 5-6 שעות. הכנת ראמן היא לשישי-שבת חורפי או לחג שיש לכם מלאנתליפים זמן לעשות בו פרוייקט ראמן.
הנה רשימה של המצרכים להם את זקוקים, בסוגרים יש תחליפים:
שלב 1: למרק המסונן

  1. שמן שומשום, גם שמן רגיל זה בסדר. זית לא מומלץ.
  2. בצל 1 שטוף (עם הקליפה, מסתבר שיש בה המון טעם)
  3. חצי ראש שום אחד עם הקליפה
  4. גזר
  5. בטטה
  6. פטריות מ2 סוגים (שמפניון ושיטאקי זה מושלם)
  7. סלרי
  8. כוסברה
  9. בצל ירוק
  10. וכל דבר שיש לכם בבית נראה לכם מתאים לציר מרק והוא בטעם שורשי ועמליני. תיהיו אמיצים.
  11. שמן שומשום
  12. מלח פלפל
  13. צ'ילי

ההכנה: 

לירקות- משאירים את הקליפות של הירקות (נותן הרבה טעם), שוטפים אותם ומוציאים חתיכות אדמה ודברים מוזרים מהסופר, קוצצים לחתיכות גדולות.
זולפים שמן שומשום בסיר הכי גדול שלכם, בכמות נדיבה ומשחימים את כל הירקות במשך 4-5 דקות. לאחר שבבית יש ריח שאומר "תאכלו אותי או שתשימו לי כבר מים", הוסיפו מים.
תבלינים :
מלח פלפל כמובן. ועם התבלינים תתפרעו, אין דבר כזה יותר מדיי. אני אישית שמה קוביות בויון שזה קוביות כאלה שאפשר למצוא ב"מזרח ומערב" (בחלק של המערב). הן דומות לאבקת מרק עוף או מרק אבקת בצל, במקרה שם זה פשוט תערובת של בזליקום וסלרי מיובש.
שוס נחמד שכדאי לא לפספס: שימו שמן שומשום במחבת עם אבקת צ'ילי ותצרבו את הצ'ילי מעט, אח"כ סננו את התערובת הזו לתוך הראמן, זה נותן לו קיק חריף טוב.
ואז מחכים 4 שעות, אפשר לעשות בינג' נטפליקס או לצייר או לריב עם הבןזוג או השותפים, או לצאת לקפץ בגשם. כלומר כל מה שיגרום לכם בסוף ה4 שעות ממש להצטרך לאכול מרק מנחם.

אחרי 3 שעות אפשר להתחיל להכין את הרכבת המרק:
מרכיבים להרכבת המרק
-נודלס (עדיף נודלס שמתאימים לראמן, המתולתלים. גיל אהב יותר נודלס מתוחכמים מתרד, אפשר גם אודון שהם שמנמנות וחלקלקות).
-ביצה, אפשר עין או ביצה קשה. עדיף קשה.
-טופו- לא חובה לדעתי
-בצל ירוק קצוץ
-גזר ופטריות מושחמות על המחבת עם רוטב מיוחד*
-עגבניות בתנור (זה השוס האוממי של איוואן אוריקו, אני חושבת שהוא הראשון ששם עגבניות בראמן)

לרוטב המיוחד
-שמן שומשום
-טריאקי
-מיסו בהיר (אפשר למצוא בעיקר במזרח ומערב)
-סויה
-סוכר נוזלי כלשהו (אגבה/דבש/סילאן)
-מיץ לימון, והמון. (לחלופין אם הלימון שלכם קשה ולא משתף פעולה, אפשר חומץ אורז)
-שום כתוש (לא חייב)

הכנת המרק שלב א- השחמת הירקות:
1. אז מערבבים את כל מרכיבי הרוטב המיוחד היטב.
2. קוצצים לחתיכות גדולות ודקות את הגזר, ומטגנים אותו כמה דקות, ואז שופכים עליו את הרוטב המיוחד (זה יעשה טססס טוב כזה) ואחר כך עושים אותו דבר לפטריות.

3. מוציאים את כל הפטריות מציר המרק, קוצצים לחתיכות גדולות, מטגנים ושופכים את הרוטב.
4. אם אתם עושים טופו, תעשו לו אותו הדבר, תטגנו ואז תשפכו עליו רוטב.
בנתיים אפשר לשים עגבניות בתנור. לא כדאי לשים עגבניות טריות בראמן כי זה פשוט מוזר. צורבים את העגבניות ב200 מעלות ומעלה בערך שעה- שעה וחצי עם שמן ומלח אטלנטי.
נודלס: מה שבחרתם, לפי הוראות הכנה. בדרך כלל נודלס לא אוהבים להיות יותר מדיי זמן במים.
ביצה קשה: נו מה זה לא ילדים מבשלים כאן.
לאחר 4 שעות בערך  מסננים את כל ציר המרק לסיר אחר, בלי הירקות החברים, שהולכים לטייל בפארק אריק שרון או בקומפוסט המקומי.

מחכים שהציר יצטנן קצת, ומוסיפים לו 2 כפות מיסו בהיר ומערבבים טוב. יכול להיות שזה יעשה "ענני מיסו" כאלה אבל זה בסדר זה איך שהמיסו מבין שהוא חלק ממשהו גדול יותר.

זהו, המרק שלכם מוכן.
איך מגישים? בקערה.
ובתוכה: מרק מסונן מהירקות, נודלס, ביצה קשה, טופו, הירקות הטעימים ברוטב המיוחד, עגבניה, ומאוד חשוב לשים משהו ירוק כמו עלי רוקט או בצל ירוק, כי המרק מאוד כבד וכדאי להקליל אותו עם חברינו הירוקים.

בון אפטיט.

אגב, אם אחרי כל ההשקעה הזאת יצא לכם מעפן, התחפרו בשמיכה ואכלו מנה חמה שקניתם מראש. בזמן הזה אפשר גם לשאול מה משמעות החיים, להזיל מעט דמעות ולהכות בכרית בזעם. לשמחתי לא הזדקקתי לכך כששילבתי בין כל מתכוני הראמן שיכולתי.

הנה תמונה. הראמן בכללי הוא מרק לא חתיך בכלל ומחוסר ביצה, אז הייתי צריכה להוסיף לו פרח וקומפוזיציה של דוגמן מגורען:

WhatsApp Image 2019-10-28 at 10.42.51_________________

"כשלא

מתלוננים

מתגלה

המהות

ולא

הפגמים."

לאו דזה\ ספר הטאו.

בית

מכולם, גיל הכי מוצא חן בעיניי. הוא בחור אפור למדיי. הצבע האהוב עליו הוא אפור, הוא אוהב סטטיסטיקה משום מה, והמקצוע שהוא בחר לבילוי היומיומי שלו הוא הנדסת חשמל. ביום בו פילרטטי איתו לראשונה, אחרי שלוש שנים של ידידות וצפייה משותפת בסרטים של הייאו מיאזקי בשבת, רצתי במעגלים בחנייה הגדולה שבחוף י"א באשדוד. הוא רץ אחריי, מנסה לתפוס אותי. כשתפס אותי בזרוע, הלכנו צוחקים להתיישב על החומה המפרידה בין הטיילת לחוף. שאלתי אותו "גיל, מה זה חשמל?" והוא אמר "כשיש מתח בין שני גופים, וגוף אחד מאוד רוצה לגעת בגוף השני". חשבתי לעצמי שזה משפט ששווה נשיקה ראשונה, וכך באמת היה.

אני מכירה את גיל מכיתה ג'. במשך כל היסודי וחטיבת הביניים והתיכון לא הכרנו אחד את השני. היינו דמויות רקע בהתבגרות אחד של השני. גיל אף פעם לא היה ברשימות הבנים שאני מחבבת. הוא היה ילד שקט אני חושבת, וגם אני. הזכרונות היחידים שלנו אחד מהשני הם כאלה: אני זוכרת את היום בו הוא הגיע לכיתה והמורה הציגה אותו כ"גיל שאול שי", ואני חשבתי "כמה משונה, ילד עם שלוש שמות". והוא זוכר שפעם ביקש ממני להכין לו את שיעורי הבית באנגלית בהפסקה, ואז כשהמורה קלטה שזה לא כתב היד שלו, והוא לא ידע איך להגן על עצמו, נענעתי לעברו את הראש בכעס, מנסה לחפות על העובדה שעזרתי לו. אני אוהבת את הזיכרון הזה, מרגישה קצת כמו הרמיוני. בתכלס, הוא ההרמיוני מביננו. שיער מתולתל, שיניים בולטות, חוכמה מבוססת עובדות.

"חשבתי שאת רוצה מישהו אחר, סופר כזה או משהו" הוא ענה לי ששאלתי אותו למה הוא לא התחיל איתי בשלוש שנות הידידות בהם אהב אותי. באמת רציתי סופר, או אמן או איש רוח, אבל רציתי את זה עבור עצמי, רציתי אני להיות אמיצה מספיק כדי לגדר את היצירתיות שלי. מה שבאמת הייתי צריכה רוב חיי זה את גיל.

גיל הוא צבר אמיתי. כשאני מתפתלת במחשבות הזרות שלי על איך נראה ומרגיש ישראלי, הוא מופיע שם. בוטה, ישיר, תוקפני לעיתים, אבל איש מלא חמלה. בסך הכל הוא מותק, רק שצריך לשים כפפות כשמקלפים. הוא צוחק על הניסיונות שלי לגדל עציצים בכך שהוא שם ידיים על המותניים, מחקה אותי ואומר בקול צווחני "אני יודעת איך הוא מרגיש" לעבר הפיקוס הכינורי שלנו. אבל אתמול הוא ישב במרפסת וניכש עשבים לשיערות שולמית שקיבלנו בחתונה, ולפרח שהשוכרים הקודמים השאירו. "אני לא מבין למה את לא מטפלת בהם". "אני חושבת שקשה לי לטפל בדברים שלא אני שתלתי", אמרתי, מחווה לעבר הנענע הלואיזה והבצל הירוק שצומחים בפראות. רציתי להגיד לו "תן לי קצת לשתול אותך מחדש, תראה איזה בובה של אדנית השגתי לנו, השורשים שלך כבר קטנים מדיי למשקפיים האלה".

בעלייה הגדולה לקראת רחוב אוסישקין ברחביה הוא מחזיק בזרוע שלי. "למה אתה אוחז בי כך?" אני שואלת. הוא מחייך אליי חיוך ממזרי ונותן לטיפת תחת זריזה, שאף אחד לא יראה. "גיל, לפני יום כיפור הקדוש והנורא?" אני שואלת אותו בכאילו- פורטיניות. הוא נותן לי נשיקת צוואר. ואז אני אומרת לו בלחש מתרגש מדיי, מחקה ילד קטן שתפס חשופית ועומד לזרוע עליה מלח, "גיל, אתה יודע מה חשבתי לאחרונה? שם המשפחה שלנו, אם לא הוגים אותו נכון, יכול להתפרש כ"מתנת הגיהנום". "וואלה, זה נכון." הוא מחייך אליי. "והשם המלא שלך, או האינדאני שלך, הוא שמחת מתנת הגיהנום". "זה יכול להיות השם של להקת המטאל שלי" הוא אומר, מתנשף במעלה המדרכות המשובשות של ירושלים.

WhatsApp Image 2019-10-26 at 09.31.47_____________________________

בפרקים הבאים ב"בלוונט"

החמניה והאיזמל: על אתיקה רפואית, וגבולות התודעה של מתנגדי חיסונים

קשקוש בלבוש: על אמנות מופשטת

שלושת הקופים: על קאמפ, קיטש וקלישאות

רעב: כמה הגיגים על קליפ של פלורנס אנד דה מאשין

מכות של אינטלקטואלים: כשאקדמאים מאסכולות שונות מתווכחים זה כיף. הכינו את הפופקורן ואת כתב ההגנה המשפטי שלי.

*מתישהו יהיה גם קומיקס על סבתא שלי, מתכון לראמן, והמלצות לספרים. בנתיים עליי להגיד משהו ארס פואטי, והוא: אין כאן נישות. הבלוג הזה הוא כל מה שאני אוהבת.

__________

המלצת-סוף: הסרט "פטרסון".  הוא על נהג אוטובוס שכותב שירה.

אחרי החגים מציץ לי בעינית. אני מתעלמת, עוד רגע הוא יצמיד מפרקי אצבעות לפלדלת.

רציתי לבקש משהו מכם-פידבק. פידבק עוזר לי להבין איך להשתפר באקספירמנטים שלי.

לפעמים (כלומר כל הזמן) אני פותחת את דף הפיד של הפייסבוק ובלב כבד מחפשת משהו, אני לא יודעת מה אני מחפשת, משהו לקרוא שלא יהיה פלסטיקי. משהו שיעביר את התחושה הזו, משהו שישנה את דעתי, משהו שיעזור לי לתמלל את עצמי. לפעמים אני מגלה כאלה פוסטים.

שמעתי שאם עדיין לא כתבו את זה, ואת רוצה לקרוא את זה, תכתבי את זה בעצמך. העניין הוא שאני רוצה לכתוב אותנטי לגמרי, חשוף וקצת מגעיל. האנונימיות משחררת, אבל גם כובלת אותך לסלף עובדות חיים אמיתיות, לקרוא לאחרים לא בשמם המלא, להיות תמיד על הבהונות כדי לא להתגלות. ומצד שני, לאף אחד לא אכפת. שם המשפחה שלי כבר איננו, אני כבר אדם אחר.

בא לי להמשיך לרצות לעשות הכל. יש גם רומן מתרקם לו ("פצ'קריי"), וסדרת ציורים ("אפור זוהר"), ותסריט (על סבתא. וגם קומיקס.) , אבל שום דבר עדיין לא הבשיל, זה עוד לא מספיק טוב, ורוב הזמן שלי מוקדש לדברים אחרים, להתפרנס, לחסוך, לבשל לקפל, לסדר, ללמוד. הנה, אחרי החגים כבר מכניס בוהן למסדרון.

…ורציתי לבקש משהו מכם-פידבק. פידבק עוזר לי להבין איך להשתפר באקספירמנטים שלי. אפשר להגיד למשל "את כותבת יותר מדיי על עצמך, זה משעמם", או "לא קראתי, משהו לא משך אותי".

אפשר להתחיל כאן, הנה קטע שכתבתי לאחרונה:

פטמות

נסיכת אמבטיה

עגבניות שרי, טפטפות, הדרים, דיסק און קי, במבה. אלה דברים שמעוררים חלחלה צינית כשהם נאמרים במסגרת גבולות ניפוח החזה הלאומי בישראל. אבל כשאיטלקי צעיר מעביר לך קורס בישול, והוא לא יודע דבר על ישראל- זה הזמן להוציא אותם, לקלף מדבקה של ג'אפה מתפוז ולהתחיל למלמל פרובינציאלית על יפו.

בלילה היא הביעה את מורת רוחה לאנדריי. "אנחנו אומה שחלשה בשיווק עצמי. אין לנו מנות ייחודיות כמו פסטה או בגט, או אוכל סיני. במה יש לנו להתגאות חוץ מעגבניות שרי? בסכסוך?"

אנדריי לא הביט בה כשדיברה. הוא רצה לספר איך שכשעלו ב72' האוכל של השכנים הישראלים תמיד היה נראה טעים יותר. שהוא השתוקק לחביתה במקום סלט סלק חמוץ לארוחת ערב. אבל הוא ידע שזה לא קשור לזה. הוא נעלב משום מה, ובעורפו התחילה להתקשות הבנה עמומה כי נעמי רוצה משהו גדול יותר משיטת שיווק עצמי ישראלית. היא רוצה להרגיש ישראלית כי היא התחתנה איתו, זר עם מבטא חד ומחשבות זרות. העלבון העצים.

הוא שתק בתגובה, המחשבה שעלתו בו בשניות הללו הייתה "איך זה אשמתי?", שוב ושוב, אבל היא לא האשימה אותו בדבריה, רק במחוות גופה ובעננה המשתרכת מאחורי הדברים.

נעמי המשיכה

"אני חושבת שאולי הוא כן ידע על ישראל ופשוט לא רצה להיכנס לפוליטיקה, זה לא כאילו הוא לא ידע על יהודים… והוא גם שתק כשהעלנו את זה." היא גיששה במילותיה כדי לעמוד על טיבו של המורה שלהם לשלושת הימים הקרובים. הכימיה של המפגש הראשון הייתה מוזרה. בעוד שהיא ניסתה להראות שהיא יודעת, כשהוא מסתכל עליה במין אצילות משועשעת. היא הרגישה זרה בעצמה, והאנרגיה הזו התחילה להדבק באנדריי, שניהם החלו בהשתבללות מואצת.

"זה לא כל כך משנה, באנו ללמוד לבשל" אמר לה אנדריי, כאילו הוא מסכם את הדיון. מה שהעלה את חמתה של נעמי. "אתה לומד מאדם שגורם לך להרגיש ככה…מה תעשה?" "תלמד לבשל, לא הכל צריך לנתח!" הוא העלה את קולו

"אני לא רוצה לריב, הספיק לי לריב"

"בסדר" אמר אנדריי, בתחושה שהיא מאשימה אותו בריבים שלהם. "אז לא נריב".

נעמי לא ישנה באותו לילה, המתח ששרה עליה בשיחה הקצרה עם אנדריי געש. היא לא הצליחה לעשות דבר מלבד לחשוב על הדברים שהייתה אומרת לו, היא רבה איתו בראשה שעות. מטיחה בו את כל טעיות הטיול: איך לקח אותה למקום שלא מתאים לאופי שלה, איך הוא מדבר אליה, איך הוא מסתגר, לא מתקשר, משתרך למקומות שהיא לא רוצה ללכת אליהם. והפעם היא שבו הגיעו מאוחר מדיי לבית המלון הריק, כי הוא לא בדק את שעות הקבלה, ואז השאיר אותה במסבאה בעיר זרה והלך לבד לחפש מקום לישון בו. הוא חזר בחיוך ומעט שיכור אחרי שעתיים והחל להוביל אותה בתחושת התרגשות ילדותית לוואן מקושט בגרילנדות. כל מה שהיא רצתה באותו רגע הוא לדרוך לו על אצבעות הרגליים. היא הרגישה כפויית טובה, ובו זמנית כועסת."לי זה לא היה קורה, לי זה לא היה קורה. אני הייתי בודקת את הדברים האלה. הוא חי כמו צועני." היא חשבה. הוא לא רצה לספר לה איך הוא הגיע לוואן הזה, ואיך קישט אותו בפרחים ונורות צבעוניות באמצע הלילה "כדי לשמור על הרומנטיקה- לא הכל צריך לספר" הוא אמר בגאווה. איך הוא התמוגג מעצמו, התגרה מעוצמת המחווה ומהשכרות הקלה, וניסה לנשק אותה, כשהיא לא השיבה לו בטענה שהיא עייפה, הוא כעס מאוד. שם התחילה תחושת האשמה הנוראה של אנדריי להשריש במרווחי הסינפסות השייכות לנעמי.

נעמי לא ידעה שכך הוא מרגיש. היא הייתה עסוקה בהתבוססות בביצה שלה עצמה. כדי למוסס את עצביה המרוטים הלכה לאמבטיה. אפילו מילוי המים באמבטיה נראה לה כמו הזדמנות לתוכחה נוספת בריב שהמשיך בראשה "יש כאן מים למילוי האמבטיה, בישראל אי אפשר עם כל תחושות האשמה כשממלאים אמבטיה"  בתגובה לכך אמר אנדריי שבראשה "את בוחרת להרגיש אשמה על זה." היא נחה בתוך גוף המים, חצי צפה. התחושה הייתה רחמית כמעט. לסבון במלון היה ריח טבעי דטרגנטי, שונה מתחשות הניקיון של הסבונים בארץ. "גם אנדריי מרגיש ככה, אני בטוחה, הוא פשוט לא מודה בכך". היא ניסתה למצוא מזור בדברים שלמדה לא מזמן על תקשורת בין בני זוג, ונדמה שמוחה היה ריק. ואז היא חשבה : אני מתביישת.

עלו בה הסיטואציות מול הטבח האיטלקי. איך הרגישה כמו ילדה קטנה, מנסה ללהרשים, מצחקקת בטיפשות. היא הבינה לאט שכל מה שרצתה מאנדריי הוא שיפרום את בושתה. הוא לא הצליח. זה הכעיס אותה עוד יותר. הוא לא מבין אותי, הוא לא מבין אותי, היא בכתה לתוך המים. לא הייתי צריכה להתחתן איתו. חשבה, ונבהלה מעצמה פתאום. היא ניסתה להזכר בפניו וגופו היפה. איך הוא מצחיק אותה, ונרגעה.

כך לא אמור להיראות ירח דבש, היא חשבה. כדי להזיז החוצה את הכעסים ולנסות להירדם היא טופפה החוצה כדי להביא  את הספר שלקחה לטיסה, בתקווה שאנדריי יתעורר. כשחזרה לאמבטיה והצליחה לעבור את משוכת העמודים הראשונים, נזכרה בדברים על בדידות שקראה עם כיתתה בסמינר המחלקתי. ואיך הפרופסור שלהם, שהיה וירטואוז ורבלי הוביל אותם לכך שהדבר שעוזר הכי מכל, הן מילים של אדם אחר. "למילים יש אופי מרפא מהוויתם" הוא אמר. "שימו לב, איך הן משחררות רגשות כלואים, איך הן יוצרות מציאות חדשה, ויותר מכל, הן מפיגות בדידות. אבל זוהי חרב פיפיות, למרות הוויתם המשחררת של מילים, הן גם משעבדות אותך. אתה מתכוון להגיד משהו אחד, גדול, עצום, רב גוני, שבלתי אפשרי לצמצם אותו, אבל זה מה שמילה עושה: מצמצמת, משעבדת אותך לדברים שכבר אמרת, ולא התכוונת להגיד כך."

___________________________

בתמונה למעלה, מימין לשמאל: ציור שמן שעשיתי פעם בסדנה באילת. אחד הפוסטרים המקוריים של הקאמרי ל"מלכת אמבטיה", עם ברווזון גומי מהפאוור פוינט (כי פטמות לתמונות זה כבר טו מאץ', פטמות שמן לעומת זאת…) וילדים באמבטיות של עצמם, מהפינטרסט.

 

בפוסטים הבאים: רשומה על האדם האהוב עליי ביותר, ורשימת של הפוסטים הבאים, המתרקמים לאט במגירות הגוגל דרייב שלי.

 

זה שלך?

קרו שני ענייני כתיבה מדהימים לאחרונה. הראשון הוא ששוחחתי שיחה קצרה עם יואל הופמן, השני הוא שהבוקר תפס אותי שיר.

____________________________________

אתחיל בשני. לפני כמה שנים ראיתי את ההרצאת הטד המקושרת כאן של אליזבת' גילברט. תראו אחר כך, והיא אומרת שם, בערך בדקה העשירית, שהיא פעם ראיינה את המשוררת רות סטון, ורות סיפרה לה ששירים התנהגו באופן מוזר כלפיה, הם היו דוהרים אליה מעבר לנופי וירג'ינה הכפרית, וכשהיא הייתה שומעת אותם מגיעים, היא הייתה צריכה לרוץ לבית לחפש עט ונייר כדי לממש אותם. אם היא לא הייתה מספיקה, הם היו ממשיכים הלאה "לחפש משורר אחר". "כמה משונה" חשבתי לעצמי אז, כששמעתי את זה לראשונה. אבל היום, דהר לעברי שיר.

ראיתי סרט בנטפליקס (to the bone, הוא נהדר), ובסרט הקריאו את השיר "אומץ" של אן סקסטון. כשסיימתי את הסרט, רציתי לקרוא את השיר שוב, קראתי אותו ועוד כמה שירים שלה, וקצת על החיים שלה בבתי חולים הפסיכאטרים. ואז פתאום-משום-מקום תפס אותי בקצוות שיר. הוא התחיל לרכוך את עצמו, והרגשתי שאני פשוט חייבת לרוץ ולחפש נייר ועט. רצתי בדירה של הוריי אחוזת אמוק, ומבקשת מ2 השורות הראשונות לא לעזוב, חוזרת עליהם שוב ושוב. ואז התיישבתי עם עט ונייר מהמדפסת, והנחיתה הייתה רכה.

הנה הוא לפניכם, לא אכפת לי אם הוא טוב או רע, כי הוא כלל לא שלי, הוא בטח היה שייך לאן סקסטון פעם כשלא היה לה נייר. בכל אופן אני שמחה בו, וגם ניקדתי אותו בנקדן האוטומטי, כי למה לא.

שיער

עָלַיִךְ לִשְׁמֹר עָלָיו בְּאֹרֶךְ כְּזֶה
אַחֶרֶת יִשְׁתַּפֵּל מֵעֵבֶר לָעוֹר
כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי יוֹתֵר
לְדַעַת אֵיפֹה עַצְמֵךְ מַתְחִילָה
וְאֵיפֹה הוּא נִגְמָר

הַשְּׁלוּחוֹת הַמַּחֲטִיּוֹת שֶׁלָּךְ עֲשׂוּיוֹת לִהְיוֹת
לְיֹפִי אַצִּיל
אוֹ לְדוֹקְרָנִים הַנִּנְעָצִים
בְּבָשָׂר גַּלְגַּלֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים
מוֹנְעִים מֵהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ בְּבִטְחָה.

גַּלְּחִי אוֹתוֹ
מָרְטִי אוֹתוֹ
קִצְצִי בְּמִסְפָּרַיִם קֵהוּת
זִכְרִי;
גְּבוּלוֹת אֵינָן אֶלָּא
מְקוֹם מִסְתּוֹר.

_____________________

עניין מספר 1: שוחחתי עם יואל הופמן. זה קרה ב23 בספטמבר בשעה חמש וארבעים, והשיחה ערכה 2 דקות ו30 שניות. אלה כלל הפרטים העניינים, אבל יותר חשוב זה איך זה קרה. אז כך:

אני וחברי הטוב אבי, שגם אותו לפעמים תופסים שירים, מאוד אוהבים את יואל הופמן. יואל הופמן אף פעם לא מתראיין אז קשה לדעת אם הוא אמיתי או שהוא מכשף מערבות הצפון, ולכן רצינו ללכת לבקר אותו. ידענו שיש אנשים שהולכים לבקר אותו, ואני אפילו פעם קראתי כתבה על מסע למעלות תרשיחא שערך אחד ממעריציו. הוא לא פירט בכתבה על השיחה עם יואל, כדי לשמור על פרטיותו (אם אתם תוהים איזה מין חיה הוא יואל הופמן, הוא בבירור ארנב). אבל גם שמענו על אנשים שהלכו לבקר אותו כאורחים לא קרואים, והביקור לא צלח מסיבות כאלה ואחרות, אז החלטנו קודם לשלוח גלויה. את הכתובת אבי השיג מדרור בורשטיין.

שלחנו גלויה ובה כתבנו שאנחנו נשמח לשבת איתו לתה ולשוחח איתו, כמצוותו ב"מצבי רוח", בו הוא כותב שהיה מעדיף, אם היה יכול, לשבת עם קוראיו לתה ולדבר על החיים. הוא התייחס לכך בשיחה, אבל מסיבות שלא אפרט, כי בכל זאת במיץ פטל עסקינן, הוא לא יכול להיפגש. הוא היה איש לבבי, וזה היה מאוד מחמם את הלב לדעת שהוא פשוט איש. הגיבור שלי הוא אדם דיי חמוד וקצת מבוגר, וזה ריגש אותי מאוד שהוא טרח להתקשר. ריגש אותי עד כדי כך שאני חושבת שקרעתי לו את עור התוף כשהוא אמר "שלום, אפשר לדבר עם ליאור? מדבר יואל הופמן", ובכמה שניות הראשונות לא הבנתי, וכשהבנתי צעקתי "מה!אני מדברת עם יואל הופמן!"

אני גרופית אמיתית. גיל צחק עליי מול המשפחה ש"מה שאני עושה זה לכתוב מכתבים לסופרים, איזה שעמום". אכלתי את הדג ושמרתי את זה איתי, לו הרי יש חיבה יתרה לקלפי פוקימונים, ואני אמשיך לכתוב לסופרים.

______

" "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?…" (יואל הופמן/"מצבי רוח")

גידול אקספוננציאלי של אקונומיקה

1

בבית ספר בנתניה לפני כמה שנים תלמידים הואשמו במריחת צואה על הקירות, על מנת להתעלל במנקה. בכל פסח, תושבי היישובים הסובבים את הכינרת והנופשים באיזור סובלים מערימות מהבילות של זבל במצבי צבירה שונים. ברחוב בו אנחנו גרים בנחלאות הקירות משובצות באזובי קיר, והמדרכות בשבבי צואה. למה כל כך מלוכלך כאן?

2

הברקות- ביוני 18 הנבחרת היפנית של המונדיאל שיחקה משחק מבריק מול בלגיה, אבל יותר חשוב מכך הוא השיח שנוצר על איך שהם עזבו את חדר ההלבשה שלהם. חדר ההלבשה נותר מקורצף ומצוחצח, בזכות אותם שחקנים, שמורגלים לנקות אחר עצמם מילדות. בית הספר היסודי ביפן שם דגש על הרגלי ניקיון, נימוסין ודרך ארץ יותר מלימודי הדציפלינות העיוניות. ולמרות זאת, הם החלוצים ברובוטיקה. אני חושבת שהתפקיד הראשוני של הרובוטים יהיה ניקיון, כמו האיי-רובוט, שואב האבק. לא בכדי פיקסאר בחרו ברובוט אוסף פסולת כאבטיפוס הראשוני של הרובוטים  ב"וול-אי".

3

הייתי ביפן, היה יפה, אך משעמם. האנשים צייתנים מדיי, ביישנים מדיי, יש להם קווים שבהם צריך לעמוד בכל תחנה, וגם בבתי הספר. הפארקים והפגודות חדגוניים, ואין מראות מהממים כמו במחנה יהודה, של ילד בן 6 מנגב לחברו מופשל-המכנסיים את הטוסיק,  או איש מבוגר מגרד את זיעתו באמצעות הרב- קו שלו, ואז מטפטף אותה לרצפת האוטובוס. זה לא שגועל הוא נפלא, אבל הוא בהחלט קצת יותר מעניין מטחב- הצמח השולט בפארקים היפהפיים של יפן.

4

כשהייתי בכיתה ו' ישבתי על השולחן ודיברתי עם אחת הבנות המצטיינות של הכיתה. היא אכלה בננה. אתה הקליפה היא זרקה על רצפת הכיתה למרות שהיה פח עם שקית במרחק צעדים ספורים ממנה. לא הבנתי מה הסיפור. למורת רוחם של חסידי גישת "החלונות השבורים", גם הכיתה הייתה דיי נקייה. שאלתי אותה למה היא לא זרקה את הקליפה לפח. היא משכה בכתפיים.

4

בבתי הספר בישראל החינוך לניקיון כמעט אפסי. המוסדות מעסיקים עובדי חברת קבלן לניקיון.  לפעמים, אתם בטח זוכרים איך היינו צריכים לקראת פסח להביא מטליות וסקוצ'ים אדומים-ירוקים מהבית, קערה מלאה מים וסבון ירוק, ולשפשפף את השולחנות האפורים שחוללו בכתובות, חריטות ושליפים במהלך השנה. תמיד היה עומד תלמיד תורן לחכות בחוץ שהשולחנות יבשים, ולשמור שאף אחד מהכיתות האחרות במסדרונות לא יגנוב את השולחנות הנקיים על מנת להתחמק מניקיון בעצמם.

5

יש איזשהי פטרנליסטיות כשאומרים שלום לעובדי הניקיון. המה נשמע המוגזם, הדאגה האינסופית לבריאותם ושלומם, כאילו אינם אנשים, אלא ילדים. לפעמים זה מרגיש לי מזוייף, אני יודעת, גם אני חוטאת בכך. בזמן האחרון פיטרתי את הזיוף וניסתי גישה אחרת, התיידדתי קלות עם המנקה של הקומה. הוא איש מתוק עם עיניים טובות.

6

אבל מה אם אנשים פשוט היו מנקים אחרי עצמם?

20190623_183023

דברים שרחובות ירושלים מנסים להגיד לי: גופותיהם של בולבול צהוב- שת ובקבוק מי עדן, מקור פונה מערבה.

הבפנים שלי כופה עליי שביתה איטלקית: בין ים לי-ם

בקטונתי הייתה לי תמיד תחושת FOMO באחה"צ, זה לא היה בדיוק פחד מלהפסיד משהו, אלא יותר תחושה שאני מרוחקת ממרכז העולם. בצבא הצלתחי לתת לזה שם- תחושה של פרובנציואנליות. בילדות התחושה הזו תמיד הייתה מתקשרת לצלילים המרוחקים שעושה נגינת הצלצול של בית הספר, או הצלילים הדקים של מכונת גלידה שנמצאת במרחק. תמיד חשבתי על זה כמו בסדרה "מרקו", אני לא יודעת למה, מרקו הייתה הסדרה המצוירת שביטאה את ההרגשה הזאת, של אחר צהריים מפוהקים, של שמש ניתזת בפסים על הקיר, ובחורף, בדיכאון בשיממון, ובאפור של השמיים.

20181214_163754

במרוצת השנים ההרגשה הלא נעימה הזו, המפוספסת, גרמה לי להרגיש יותר ויותר בבית. קשה לי להרגיש לקראת סוף שנות ה20 שלי, כשאני חיה בעיר הגדולה בארץ, במרכז העניינים, בנחלאות, כשכולם תמיד מטיילים בחוץ, והתחושה היא של כאוס, בעיקר כאוס, ושטוב, אני כבר אינני בפרובנס, אינני בת כפר אבל, אני לא מרגישה בבית.

20190108_220326

בהתחלה זה דווקא היה נחמד, כשהגעתי לירושלים בשבוע הראשון כל כך שמחתי, אבל לפעמים אני מתגעגעת לכלום של אחרי הצהריים באשדוד. היום, הכלום הזה מעייף אותי.

תחושת המרחק מהויטאליות של העיר, והעלבון של החיים באשדוד חזקים ומעיקים במיוחד. חשבתי על המטבח של סבתא רבא שלי כמייצג אותם. תמיד שרר שם ריח מוזר חמוץ של זקנה, ודביקות במרפקים ממפה שעווניות.

20180826_063321.jpg

הסוציולוג זימל כתב פעם, ב"העיר הגדולה וחיי הנפש", כך: "הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים… ניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר, שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר מאלה שבעיר ומתנהלים מכוח ההרגל."

20180910_200603

בבוקר היינו בים. אני מעדיפה את הדשא של גן סאקר. אמרתי לגיל "חבל שאין פה הצללה, מה הבעיה לשתול עץ גדול במרכז הים התיכון שיצליל על הכל?" הוא צחק ואמר "בטח, עכשיו".

20181027_152810.jpg

קשה, קשה לבחור בין שתי ערים. הבריטית הקטנה שבי אומרת: לכי על העיר עם מזג האוויר.

 

להכות שורש

1.

שתי ילדות בנות 12 העליבו אותי בפארק. הלכתי לשחק עם עילאי (אחי בן ה6) ואחת מהילדות דיברה עם חברתה, ונידנדה את אחותה התינוקת. אחותה התינוקת חייכה אליי, ואני בתמורה חייכתי ועשיתי קצת פרצופים. התינוקת צחקה, והילדות פנו להביט מה כל כך מצחיק. הן החליפו מבטים ונראו מפוחדות- מופתעות, כאילו "מה האישה המוזרה הזו עושה פרצופים". בתגובה לפרץ האגרסיביות הבלתי מילולית הזו אמרתי להן "אני לא מוזרה" והן התעלמו בגלגול עיניים. קוועצ' קרעצכן גדול נצבט בליבי, ומהר מהר חזרתי לקונכייה שלי, שם אני שמורה מאימת מבטיהם של זרים בני 12 ותינוקות חייכניים. "אני לא אהיה מורה. ואני לא אגור בעיר הזאת" החלטתי. אני לא אהיה עלובה. החלטתי עוד.

אמנם אני עלובה, כן, כן. עצלנית, וחסרת סבלנות, וחרדתית ודיי לוזרית למען האמת. ובעיקר בעיקר תקועה עמוק בתוך התחת של עצמי. אבל בימים של שיער טוב, הכל זורח. הנה היום למשל, או ביום חמישי שעבר, שהילדים הצרפתים ואני עשינו הרפתקאות פנקייק ודיברנו עם הסבים שלהם בחצי צרפתית חצי עברית ואז הסבא הביא לי ציור שמן שלו. לפעמים אני מאוד טובה עם זרים. אז העלבון הוא אישי, זה מה שרציתי להגיד. והרבה פעמים אני מרגישה עלובה, וזה עושה רק רע בעולם. "אולי צריך לטפל בעצמך", אני אומרת לעצמי, "גם חיצונית וגם פנימית, להרגיש שאני מכבדת את עצמי, יותר מהאורחים". למשל, לנקות לא רק כשאחרים באים אלא גם לי ולגיל.

2.

בכל אופן, הבוסית שלי נעמדה היום מול המראה וניסתה לדחוף סיכה מתחת לאוזן "האצילות מחייבת" היא אמרה לי. זה מה שהמורה שלה אמרה לה כשהיא הייתה קטנה "השיער שלך פרוע, האצילות מחייבת", היא אמרה לה את זה בצרפתית, שזה "לה נובלה אובליס", כדי שתסדר את השיער.

זה דבר מאוד נחמד להגיד: תסדר, אתה אצילי, זה מחייב. אין בזה עלבון, רק מחויבות. לאצילים יש עניינים רבים עם שיער, למשל היוונים וכתר הלאורוס נוביליוס (בעברית ער אציל) שלהם, צמח המרחיק טפילים.

3.

השבוע האחרון היה העמוס ביותר השנה. המרכזת בצוות שלנו יצאה לחופשת לידה כך שאני עובדת במקומה וחופפת את מחליפתה, שהיא מקסימה אמיתית, אבל בכל זאת, 2 משרות עליי. וגם עברנו דירה, שזה ברוך ארגזי בפני עצמו. אמרתי לתרפיסטית שלי שכל זה טוב לי, אני מרגישה כמו עץ שמספיק לצמוח לענפים אליהם הוא שואף. בכלל דימויי העצים חזקים אצלי בחודש האחרון, ראיתי פוסט שמראה איך מערכת העצבים האנושית דומה במבנה שלה לשורשים. וגם כמובן, עניין העציצים שקנינו לבית החדש. בבית החדש יש מרפסת ואור, והבהונות שלי מתארכות.

51

4.

אציל, גזירון:

המילה נגזרת משורש שמי קדום א־צ־ל שמשמעו "להיות נטוע עמוק, להיות מושרש". השווה ערבית اصل (אַסְל) "שורש", اصلى (אַסְלִי) "מקורי, שורשי". אציל הוא אדם שנטוע עמוק בקהילה."

5.

14355060_10210912262345310_4306750040924247176_n

לתלות את הציור על המקרר

22.08.2019 החלטתי, ואני מקווה לעמוד בהחלטה, לפרסם בתדירות קבועה ולא בפרצי השראה ספורדיים. לכל שלושת העוקבים שלי שלום.

לעניינו:

מוכרים  28.02.2019

משום מה כל האנשים הקשורים לסחר- קטן נדמים לי כעלובים.

הראשונה שעולה בראש היא אמא של חניכה בתנועת הנוער שעבדתי בה לפני שנתיים. האמא לקחה אותי טרמפ יום אחד בתחילת שנת הלימודים, טרמפ שהסתבר כהזדמנות עסקית עבורה יותר ממשב רוח של טוב לב. הרכב היה כאוטי ומלוכלך. ובמהלך הנסיעה היא דיברה אליי בהבל פה מצחין מייאוש ואמרה שאם אני רוצה, אפשר להזמין מתנות קטנות דרכה. "את רואה"  היא הניחה עליי ספר עב כרס מלא בתצלומים של פיצ'פקעס כמו בקבוקים עם לוגו ומחזיקי מפתחות. "הכל אפשר להזמין דרכי, ואז תוך שבוע שבועיים זה מגיע, את מבינה". היא ניסתה במשך כל השנה לקבוע איתי פגישה, ולי לא היה נעים להגיד לה שבכלל לא אני מזמינה את הדברים האלה, אלא הילדים, חברי השכבה הבוגרת.

2.

השנייה שעולה בראשי היא המוקדמת ביותר ביומן הנוכחי. ב2014 חיפשתי עבודה זמנית, בין הצבא למה שאחרי זה, ועוד לא החלטתי. מצאתי מודעה לדיילות באירועים. לאגו זה היה נחמד, דמיינתי את עצמי מוקפת באנשים חשובים, לבושים היטב, במקום יוקרתי כמו מוזיאון או לובי של מלון, ומורה להם איפה השירותים, או איפה הם אמורים לשבת. אגו הוא דבר משונה אם זה מה שמאכיל אותו. בכל אופן, הגעתי לראיון העבודה. זה היה סטודיו עבודה קטן, מתפקע בתלבושות ותחפושות. ישבו שם שתי נשים, האחת ישבה על מחשב, והשנייה בדיוק סיימה שיעור ריקוד- בת מצווה לילדה. היא התיישבה מולי, בחנה אותי ונראה שהיא הייתה מרוצה ממה שהיא רואה. אחרי שאלות קצרות מאוד היא התחילה במונולוג

" את יודעת מה ההבדל בין שיווק למכירה?"

"טוב, מכירה זה לגרום לך לקנות מוצר מסויים…" התחלתי לגמגם

"ושיווק?"

"…את המוצר, לקנות את המוצר, לגרום לך לרצות את המוצר, שתיהי צריכה אותו" (אני חושבת שראיתי הזאב מוול סטריט כמה ימים לפני, וזו התשובה שהייתה לפניי, בפועל, עד היום אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין שיווק למכירה)

"כן טוב, ההבדל בין שיווק למכירה היא שמכירה היא ארוכת טווח, אתה צריך לגרום לאדם לרכוש אמון בך,  לסמוך עלייך, לעומת זאת שיווק הוא קצר וקולע"

"את צריכה למשוך את תשומת הלב בצורה הבא- מבט, חיוך, אמירת שלום- אחרי זה את מציעה לו מה שיש.." היא אמרה לי. חשבתי שאולי היא מאדם המנסה לשדל אותי לזנות. ואז היא המשיכה "אם הוא מתעניין, תמשיכי לדבר , אם הוא מתרכז, זה אומר שהוא חושב למה לא לקחת את המוצר…תבואי פרשית, רעננה, בלי כל המיתוסים על מכירות" וממשיכה…"כשאנחנו מוכרות מוצר צריך להיות בהיפר, בכיף" היא מבלגנת את השיער , מחייכת ומנענעת את הכתפיים. "כשאנחנו בכנס או באירוע צריך להיות מנומסות ואדיבות" היא מחווה עם היד ומרימה את ראשה עם  מין פרצוף חמוץ ומתנשא שאני חושבת שהיא החשיבה כאדיב.

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב- דווקא, עם כל ההסתייגות שלי מזה, היא צודקת, צריך לבוא רעננים לדברים האלה, ומה רע בזה בכלל, והאמת היא שאני אזדקק לכישורי מכירות כדי לרכוש קצת יותר אסרטיביות וביטחון לתפקידים עתידיים. כך חשבתי, ולא חזרתי.

3.

השלישי הוא הסנדלר ברובע ד'. יש לי תמונה דיי צלולה שלו  בראש, מהתקופה בה הייתי עוברת ליד הצומת בה הוא מסנדלר. הוא הקים לעצמו פינה קטנה בקרן רחוב, וכתב מעל "סנדלר" וחשבתי "מי היום הולך לסנדלר? " ורחמיי נכמרו עליו. ובכל פעם שהייתי עוברת שם או שהתמונה הזו הייתה עולה לי בראש, היה לי קוועצ' רציני בבטן.

4.

סבא וסבתא שלי היו סוחרים, אבל הם לא היו סוחרים קטנים, הם היו סוחרים בכמויות, טוב, מסחריות. במרתף של הווילה בה גרנו כשהיינו קטנים סבתא הייתה מערימה קרטונים עצומים מלאים בבגדים, אני ואייל היינו מתחבאים בין הקרטונים, ומשחקים במוכר וקונה, וגם פעם אני וחברה הלבשנו את אייל במין שמלה שחורה מלאה בפנינים.

סבא היה מוכר כל מיני דברים שבעיקר קשורים למזון, ולפני זה היו לו אולמות, הוא היה דיי מצליח, אפילו חמיי התחתנו באולם שלו, שהי מאוד פופלרי. אבל הוא הסתבך ופשט את הרגל כשלא הצליח להוציא כמה טון תפוחי אדמה מהמכס בגלל חילופי ממשלה. זה קרה לפני שנולדתי. כשהיינו קטנים הוא חזר לעסוק בעניינים מפוקפקים והקים וורקשופ של ילדי השכונה, בה הוא שילם לכל אחד חמישה שקלים לכמה שעות של אריזת דגים מיובשים והדבקה מדבקות לוגו על בקבוקי וודקה. מה לא עושים בשביל פרנסה, אה. ניסנו לעמת אותו עם זה לפני כמה שבועות, הוא נשאר בעמדתו כי הוודקה לא הייתה מזוייפת. אני ואחי נענעו את את הראש בחוסר אמון וצחקנו כי אולי עיוורנו כמה אנשים כשהיינו בני 7 ו-9. כי מה אפשר לעשות חוץ מלצחוק.

5.

ועכשיו אני. תורי להיות סוחרת במרצ'נדייס של עצמי. אני מנסה להתקבל לגלריה. אני רוצה להיות סופרת. צריכה לפרסם את הציורים, את הסיפורים. תמיד כשזה קורה אני מדמיינת את התוצאה הסופית: יושבת על ספסל מחזיקה בתיק עבודות ובוכה כי דחו אותי לפני רגע. ואני חושבת איך, איך עושים את זה בלי להרגיש לחלוטין מזופת עם עצמך, כאילו אתה עושה משהו מעיק, ולא מוסרי בעליל. נדמה שקשר של סוחר ונסחר הוא עמוק ומורכב יותר מזוגיות.

לאחרונה קראתי שכדאי לחשוב איך לתת ערך לעולם, הכסף כבר יבוא מעצמו. אני מנסה לחבק את התובנה הזאת באופטימיות, שלא תחמוק. אבל משתחלות ספקות קטנות בין היידים, איך זה קורה? איזה מין לחש צריך לעשות לקסם כזה? באמת יאמינו לי?

6.

יואל הופמן מדבר על זה בקוקריקולום וויטה, על הרחמים המתמלאים על החנווני שלא מצליח למכור את מרכולתו, ובי מתמלאים כל הרגעים בהם ראיתי אנשים ישובים בודדים בחנויותיהם הריקות.

20190822_135020

"עבודה זרה" שמן על סיבית, 2018.