בית

מכולם, גיל הכי מוצא חן בעיניי. הוא בחור אפור למדיי. הצבע האהוב עליו הוא אפור, הוא אוהב סטטיסטיקה משום מה, והמקצוע שהוא בחר לבילוי היומיומי שלו הוא הנדסת חשמל. ביום בו פילרטטי איתו לראשונה, אחרי שלוש שנים של ידידות וצפייה משותפת בסרטים של הייאו מיאזקי בשבת, רצתי במעגלים בחנייה הגדולה שבחוף י"א באשדוד. הוא רץ אחריי, מנסה לתפוס אותי. כשתפס אותי בזרוע, הלכנו צוחקים להתיישב על החומה המפרידה בין הטיילת לחוף. שאלתי אותו "גיל, מה זה חשמל?" והוא אמר "כשיש מתח בין שני גופים, וגוף אחד מאוד רוצה לגעת בגוף השני". חשבתי לעצמי שזה משפט ששווה נשיקה ראשונה, וכך באמת היה.

אני מכירה את גיל מכיתה ג'. במשך כל היסודי וחטיבת הביניים והתיכון לא הכרנו אחד את השני. היינו דמויות רקע בהתבגרות אחד של השני. גיל אף פעם לא היה ברשימות הבנים שאני מחבבת. הוא היה ילד שקט אני חושבת, וגם אני. הזכרונות היחידים שלנו אחד מהשני הם כאלה: אני זוכרת את היום בו הוא הגיע לכיתה והמורה הציגה אותו כ"גיל שאול שי", ואני חשבתי "כמה משונה, ילד עם שלוש שמות". והוא זוכר שפעם ביקש ממני להכין לו את שיעורי הבית באנגלית בהפסקה, ואז כשהמורה קלטה שזה לא כתב היד שלו, והוא לא ידע איך להגן על עצמו, נענעתי לעברו את הראש בכעס, מנסה לחפות על העובדה שעזרתי לו. אני אוהבת את הזיכרון הזה, מרגישה קצת כמו הרמיוני. בתכלס, הוא ההרמיוני מביננו. שיער מתולתל, שיניים בולטות, חוכמה מבוססת עובדות.

"חשבתי שאת רוצה מישהו אחר, סופר כזה או משהו" הוא ענה לי ששאלתי אותו למה הוא לא התחיל איתי בשלוש שנות הידידות בהם אהב אותי. באמת רציתי סופר, או אמן או איש רוח, אבל רציתי את זה עבור עצמי, רציתי אני להיות אמיצה מספיק כדי לגדר את היצירתיות שלי. מה שבאמת הייתי צריכה רוב חיי זה את גיל.

גיל הוא צבר אמיתי. כשאני מתפתלת במחשבות הזרות שלי על איך נראה ומרגיש ישראלי, הוא מופיע שם. בוטה, ישיר, תוקפני לעיתים, אבל איש מלא חמלה. בסך הכל הוא מותק, רק שצריך לשים כפפות כשמקלפים. הוא צוחק על הניסיונות שלי לגדל עציצים בכך שהוא שם ידיים על המותניים, מחקה אותי ואומר בקול צווחני "אני יודעת איך הוא מרגיש" לעבר הפיקוס הכינורי שלנו. אבל אתמול הוא ישב במרפסת וניכש עשבים לשיערות שולמית שקיבלנו בחתונה, ולפרח שהשוכרים הקודמים השאירו. "אני לא מבין למה את לא מטפלת בהם". "אני חושבת שקשה לי לטפל בדברים שלא אני שתלתי", אמרתי, מחווה לעבר הנענע הלואיזה והבצל הירוק שצומחים בפראות. רציתי להגיד לו "תן לי קצת לשתול אותך מחדש, תראה איזה בובה של אדנית השגתי לנו, השורשים שלך כבר קטנים מדיי למשקפיים האלה".

בעלייה הגדולה לקראת רחוב אוסישקין ברחביה הוא מחזיק בזרוע שלי. "למה אתה אוחז בי כך?" אני שואלת. הוא מחייך אליי חיוך ממזרי ונותן לטיפת תחת זריזה, שאף אחד לא יראה. "גיל, לפני יום כיפור הקדוש והנורא?" אני שואלת אותו בכאילו- פורטיניות. הוא נותן לי נשיקת צוואר. ואז אני אומרת לו בלחש מתרגש מדיי, מחקה ילד קטן שתפס חשופית ועומד לזרוע עליה מלח, "גיל, אתה יודע מה חשבתי לאחרונה? שם המשפחה שלנו, אם לא הוגים אותו נכון, יכול להתפרש כ"מתנת הגיהנום". "וואלה, זה נכון." הוא מחייך אליי. "והשם המלא שלך, או האינדאני שלך, הוא שמחת מתנת הגיהנום". "זה יכול להיות השם של להקת המטאל שלי" הוא אומר, מתנשף במעלה המדרכות המשובשות של ירושלים.

WhatsApp Image 2019-10-26 at 09.31.47_____________________________

בפרקים הבאים ב"בלוונט"

החמניה והאיזמל: על אתיקה רפואית, וגבולות התודעה של מתנגדי חיסונים

קשקוש בלבוש: על אמנות מופשטת

שלושת הקופים: על קאמפ, קיטש וקלישאות

רעב: כמה הגיגים על קליפ של פלורנס אנד דה מאשין

מכות של אינטלקטואלים: כשאקדמאים מאסכולות שונות מתווכחים זה כיף. הכינו את הפופקורן ואת כתב ההגנה המשפטי שלי.

*מתישהו יהיה גם קומיקס על סבתא שלי, מתכון לראמן, והמלצות לספרים. בנתיים עליי להגיד משהו ארס פואטי, והוא: אין כאן נישות. הבלוג הזה הוא כל מה שאני אוהבת.

__________

המלצת-סוף: הסרט "פטרסון".  הוא על נהג אוטובוס שכותב שירה.

הבפנים שלי כופה עליי שביתה איטלקית: בין ים לי-ם

בקטונתי הייתה לי תמיד תחושת FOMO באחה"צ, זה לא היה בדיוק פחד מלהפסיד משהו, אלא יותר תחושה שאני מרוחקת ממרכז העולם. בצבא הצלתחי לתת לזה שם- תחושה של פרובנציואנליות. בילדות התחושה הזו תמיד הייתה מתקשרת לצלילים המרוחקים שעושה נגינת הצלצול של בית הספר, או הצלילים הדקים של מכונת גלידה שנמצאת במרחק. תמיד חשבתי על זה כמו בסדרה "מרקו", אני לא יודעת למה, מרקו הייתה הסדרה המצוירת שביטאה את ההרגשה הזאת, של אחר צהריים מפוהקים, של שמש ניתזת בפסים על הקיר, ובחורף, בדיכאון בשיממון, ובאפור של השמיים.

20181214_163754

במרוצת השנים ההרגשה הלא נעימה הזו, המפוספסת, גרמה לי להרגיש יותר ויותר בבית. קשה לי להרגיש לקראת סוף שנות ה20 שלי, כשאני חיה בעיר הגדולה בארץ, במרכז העניינים, בנחלאות, כשכולם תמיד מטיילים בחוץ, והתחושה היא של כאוס, בעיקר כאוס, ושטוב, אני כבר אינני בפרובנס, אינני בת כפר אבל, אני לא מרגישה בבית.

20190108_220326

בהתחלה זה דווקא היה נחמד, כשהגעתי לירושלים בשבוע הראשון כל כך שמחתי, אבל לפעמים אני מתגעגעת לכלום של אחרי הצהריים באשדוד. היום, הכלום הזה מעייף אותי.

תחושת המרחק מהויטאליות של העיר, והעלבון של החיים באשדוד חזקים ומעיקים במיוחד. חשבתי על המטבח של סבתא רבא שלי כמייצג אותם. תמיד שרר שם ריח מוזר חמוץ של זקנה, ודביקות במרפקים ממפה שעווניות.

20180826_063321.jpg

הסוציולוג זימל כתב פעם, ב"העיר הגדולה וחיי הנפש", כך: "הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים… ניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר, שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר מאלה שבעיר ומתנהלים מכוח ההרגל."

20180910_200603

בבוקר היינו בים. אני מעדיפה את הדשא של גן סאקר. אמרתי לגיל "חבל שאין פה הצללה, מה הבעיה לשתול עץ גדול במרכז הים התיכון שיצליל על הכל?" הוא צחק ואמר "בטח, עכשיו".

20181027_152810.jpg

קשה, קשה לבחור בין שתי ערים. הבריטית הקטנה שבי אומרת: לכי על העיר עם מזג האוויר.

 

לתלות את הציור על המקרר

22.08.2019 החלטתי, ואני מקווה לעמוד בהחלטה, לפרסם בתדירות קבועה ולא בפרצי השראה ספורדיים. לכל שלושת העוקבים שלי שלום.

לעניינו:

מוכרים  28.02.2019

משום מה כל האנשים הקשורים לסחר- קטן נדמים לי כעלובים.

הראשונה שעולה בראש היא אמא של חניכה בתנועת הנוער שעבדתי בה לפני שנתיים. האמא לקחה אותי טרמפ יום אחד בתחילת שנת הלימודים, טרמפ שהסתבר כהזדמנות עסקית עבורה יותר ממשב רוח של טוב לב. הרכב היה כאוטי ומלוכלך. ובמהלך הנסיעה היא דיברה אליי בהבל פה מצחין מייאוש ואמרה שאם אני רוצה, אפשר להזמין מתנות קטנות דרכה. "את רואה"  היא הניחה עליי ספר עב כרס מלא בתצלומים של פיצ'פקעס כמו בקבוקים עם לוגו ומחזיקי מפתחות. "הכל אפשר להזמין דרכי, ואז תוך שבוע שבועיים זה מגיע, את מבינה". היא ניסתה במשך כל השנה לקבוע איתי פגישה, ולי לא היה נעים להגיד לה שבכלל לא אני מזמינה את הדברים האלה, אלא הילדים, חברי השכבה הבוגרת.

2.

השנייה שעולה בראשי היא המוקדמת ביותר ביומן הנוכחי. ב2014 חיפשתי עבודה זמנית, בין הצבא למה שאחרי זה, ועוד לא החלטתי. מצאתי מודעה לדיילות באירועים. לאגו זה היה נחמד, דמיינתי את עצמי מוקפת באנשים חשובים, לבושים היטב, במקום יוקרתי כמו מוזיאון או לובי של מלון, ומורה להם איפה השירותים, או איפה הם אמורים לשבת. אגו הוא דבר משונה אם זה מה שמאכיל אותו. בכל אופן, הגעתי לראיון העבודה. זה היה סטודיו עבודה קטן, מתפקע בתלבושות ותחפושות. ישבו שם שתי נשים, האחת ישבה על מחשב, והשנייה בדיוק סיימה שיעור ריקוד- בת מצווה לילדה. היא התיישבה מולי, בחנה אותי ונראה שהיא הייתה מרוצה ממה שהיא רואה. אחרי שאלות קצרות מאוד היא התחילה במונולוג

" את יודעת מה ההבדל בין שיווק למכירה?"

"טוב, מכירה זה לגרום לך לקנות מוצר מסויים…" התחלתי לגמגם

"ושיווק?"

"…את המוצר, לקנות את המוצר, לגרום לך לרצות את המוצר, שתיהי צריכה אותו" (אני חושבת שראיתי הזאב מוול סטריט כמה ימים לפני, וזו התשובה שהייתה לפניי, בפועל, עד היום אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין שיווק למכירה)

"כן טוב, ההבדל בין שיווק למכירה היא שמכירה היא ארוכת טווח, אתה צריך לגרום לאדם לרכוש אמון בך,  לסמוך עלייך, לעומת זאת שיווק הוא קצר וקולע"

"את צריכה למשוך את תשומת הלב בצורה הבא- מבט, חיוך, אמירת שלום- אחרי זה את מציעה לו מה שיש.." היא אמרה לי. חשבתי שאולי היא מאדם המנסה לשדל אותי לזנות. ואז היא המשיכה "אם הוא מתעניין, תמשיכי לדבר , אם הוא מתרכז, זה אומר שהוא חושב למה לא לקחת את המוצר…תבואי פרשית, רעננה, בלי כל המיתוסים על מכירות" וממשיכה…"כשאנחנו מוכרות מוצר צריך להיות בהיפר, בכיף" היא מבלגנת את השיער , מחייכת ומנענעת את הכתפיים. "כשאנחנו בכנס או באירוע צריך להיות מנומסות ואדיבות" היא מחווה עם היד ומרימה את ראשה עם  מין פרצוף חמוץ ומתנשא שאני חושבת שהיא החשיבה כאדיב.

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב- דווקא, עם כל ההסתייגות שלי מזה, היא צודקת, צריך לבוא רעננים לדברים האלה, ומה רע בזה בכלל, והאמת היא שאני אזדקק לכישורי מכירות כדי לרכוש קצת יותר אסרטיביות וביטחון לתפקידים עתידיים. כך חשבתי, ולא חזרתי.

3.

השלישי הוא הסנדלר ברובע ד'. יש לי תמונה דיי צלולה שלו  בראש, מהתקופה בה הייתי עוברת ליד הצומת בה הוא מסנדלר. הוא הקים לעצמו פינה קטנה בקרן רחוב, וכתב מעל "סנדלר" וחשבתי "מי היום הולך לסנדלר? " ורחמיי נכמרו עליו. ובכל פעם שהייתי עוברת שם או שהתמונה הזו הייתה עולה לי בראש, היה לי קוועצ' רציני בבטן.

4.

סבא וסבתא שלי היו סוחרים, אבל הם לא היו סוחרים קטנים, הם היו סוחרים בכמויות, טוב, מסחריות. במרתף של הווילה בה גרנו כשהיינו קטנים סבתא הייתה מערימה קרטונים עצומים מלאים בבגדים, אני ואייל היינו מתחבאים בין הקרטונים, ומשחקים במוכר וקונה, וגם פעם אני וחברה הלבשנו את אייל במין שמלה שחורה מלאה בפנינים.

סבא היה מוכר כל מיני דברים שבעיקר קשורים למזון, ולפני זה היו לו אולמות, הוא היה דיי מצליח, אפילו חמיי התחתנו באולם שלו, שהי מאוד פופלרי. אבל הוא הסתבך ופשט את הרגל כשלא הצליח להוציא כמה טון תפוחי אדמה מהמכס בגלל חילופי ממשלה. זה קרה לפני שנולדתי. כשהיינו קטנים הוא חזר לעסוק בעניינים מפוקפקים והקים וורקשופ של ילדי השכונה, בה הוא שילם לכל אחד חמישה שקלים לכמה שעות של אריזת דגים מיובשים והדבקה מדבקות לוגו על בקבוקי וודקה. מה לא עושים בשביל פרנסה, אה. ניסנו לעמת אותו עם זה לפני כמה שבועות, הוא נשאר בעמדתו כי הוודקה לא הייתה מזוייפת. אני ואחי נענעו את את הראש בחוסר אמון וצחקנו כי אולי עיוורנו כמה אנשים כשהיינו בני 7 ו-9. כי מה אפשר לעשות חוץ מלצחוק.

5.

ועכשיו אני. תורי להיות סוחרת במרצ'נדייס של עצמי. אני מנסה להתקבל לגלריה. אני רוצה להיות סופרת. צריכה לפרסם את הציורים, את הסיפורים. תמיד כשזה קורה אני מדמיינת את התוצאה הסופית: יושבת על ספסל מחזיקה בתיק עבודות ובוכה כי דחו אותי לפני רגע. ואני חושבת איך, איך עושים את זה בלי להרגיש לחלוטין מזופת עם עצמך, כאילו אתה עושה משהו מעיק, ולא מוסרי בעליל. נדמה שקשר של סוחר ונסחר הוא עמוק ומורכב יותר מזוגיות.

לאחרונה קראתי שכדאי לחשוב איך לתת ערך לעולם, הכסף כבר יבוא מעצמו. אני מנסה לחבק את התובנה הזאת באופטימיות, שלא תחמוק. אבל משתחלות ספקות קטנות בין היידים, איך זה קורה? איזה מין לחש צריך לעשות לקסם כזה? באמת יאמינו לי?

6.

יואל הופמן מדבר על זה בקוקריקולום וויטה, על הרחמים המתמלאים על החנווני שלא מצליח למכור את מרכולתו, ובי מתמלאים כל הרגעים בהם ראיתי אנשים ישובים בודדים בחנויותיהם הריקות.

20190822_135020

"עבודה זרה" שמן על סיבית, 2018.