בית

מכולם, גיל הכי מוצא חן בעיניי. הוא בחור אפור למדיי. הצבע האהוב עליו הוא אפור, הוא אוהב סטטיסטיקה משום מה, והמקצוע שהוא בחר לבילוי היומיומי שלו הוא הנדסת חשמל. ביום בו פילרטטי איתו לראשונה, אחרי שלוש שנים של ידידות וצפייה משותפת בסרטים של הייאו מיאזקי בשבת, רצתי במעגלים בחנייה הגדולה שבחוף י"א באשדוד. הוא רץ אחריי, מנסה לתפוס אותי. כשתפס אותי בזרוע, הלכנו צוחקים להתיישב על החומה המפרידה בין הטיילת לחוף. שאלתי אותו "גיל, מה זה חשמל?" והוא אמר "כשיש מתח בין שני גופים, וגוף אחד מאוד רוצה לגעת בגוף השני". חשבתי לעצמי שזה משפט ששווה נשיקה ראשונה, וכך באמת היה.

אני מכירה את גיל מכיתה ג'. במשך כל היסודי וחטיבת הביניים והתיכון לא הכרנו אחד את השני. היינו דמויות רקע בהתבגרות אחד של השני. גיל אף פעם לא היה ברשימות הבנים שאני מחבבת. הוא היה ילד שקט אני חושבת, וגם אני. הזכרונות היחידים שלנו אחד מהשני הם כאלה: אני זוכרת את היום בו הוא הגיע לכיתה והמורה הציגה אותו כ"גיל שאול שי", ואני חשבתי "כמה משונה, ילד עם שלוש שמות". והוא זוכר שפעם ביקש ממני להכין לו את שיעורי הבית באנגלית בהפסקה, ואז כשהמורה קלטה שזה לא כתב היד שלו, והוא לא ידע איך להגן על עצמו, נענעתי לעברו את הראש בכעס, מנסה לחפות על העובדה שעזרתי לו. אני אוהבת את הזיכרון הזה, מרגישה קצת כמו הרמיוני. בתכלס, הוא ההרמיוני מביננו. שיער מתולתל, שיניים בולטות, חוכמה מבוססת עובדות.

"חשבתי שאת רוצה מישהו אחר, סופר כזה או משהו" הוא ענה לי ששאלתי אותו למה הוא לא התחיל איתי בשלוש שנות הידידות בהם אהב אותי. באמת רציתי סופר, או אמן או איש רוח, אבל רציתי את זה עבור עצמי, רציתי אני להיות אמיצה מספיק כדי לגדר את היצירתיות שלי. מה שבאמת הייתי צריכה רוב חיי זה את גיל.

גיל הוא צבר אמיתי. כשאני מתפתלת במחשבות הזרות שלי על איך נראה ומרגיש ישראלי, הוא מופיע שם. בוטה, ישיר, תוקפני לעיתים, אבל איש מלא חמלה. בסך הכל הוא מותק, רק שצריך לשים כפפות כשמקלפים. הוא צוחק על הניסיונות שלי לגדל עציצים בכך שהוא שם ידיים על המותניים, מחקה אותי ואומר בקול צווחני "אני יודעת איך הוא מרגיש" לעבר הפיקוס הכינורי שלנו. אבל אתמול הוא ישב במרפסת וניכש עשבים לשיערות שולמית שקיבלנו בחתונה, ולפרח שהשוכרים הקודמים השאירו. "אני לא מבין למה את לא מטפלת בהם". "אני חושבת שקשה לי לטפל בדברים שלא אני שתלתי", אמרתי, מחווה לעבר הנענע הלואיזה והבצל הירוק שצומחים בפראות. רציתי להגיד לו "תן לי קצת לשתול אותך מחדש, תראה איזה בובה של אדנית השגתי לנו, השורשים שלך כבר קטנים מדיי למשקפיים האלה".

בעלייה הגדולה לקראת רחוב אוסישקין ברחביה הוא מחזיק בזרוע שלי. "למה אתה אוחז בי כך?" אני שואלת. הוא מחייך אליי חיוך ממזרי ונותן לטיפת תחת זריזה, שאף אחד לא יראה. "גיל, לפני יום כיפור הקדוש והנורא?" אני שואלת אותו בכאילו- פורטיניות. הוא נותן לי נשיקת צוואר. ואז אני אומרת לו בלחש מתרגש מדיי, מחקה ילד קטן שתפס חשופית ועומד לזרוע עליה מלח, "גיל, אתה יודע מה חשבתי לאחרונה? שם המשפחה שלנו, אם לא הוגים אותו נכון, יכול להתפרש כ"מתנת הגיהנום". "וואלה, זה נכון." הוא מחייך אליי. "והשם המלא שלך, או האינדאני שלך, הוא שמחת מתנת הגיהנום". "זה יכול להיות השם של להקת המטאל שלי" הוא אומר, מתנשף במעלה המדרכות המשובשות של ירושלים.

WhatsApp Image 2019-10-26 at 09.31.47_____________________________

בפרקים הבאים ב"בלוונט"

החמניה והאיזמל: על אתיקה רפואית, וגבולות התודעה של מתנגדי חיסונים

קשקוש בלבוש: על אמנות מופשטת

שלושת הקופים: על קאמפ, קיטש וקלישאות

רעב: כמה הגיגים על קליפ של פלורנס אנד דה מאשין

מכות של אינטלקטואלים: כשאקדמאים מאסכולות שונות מתווכחים זה כיף. הכינו את הפופקורן ואת כתב ההגנה המשפטי שלי.

*מתישהו יהיה גם קומיקס על סבתא שלי, מתכון לראמן, והמלצות לספרים. בנתיים עליי להגיד משהו ארס פואטי, והוא: אין כאן נישות. הבלוג הזה הוא כל מה שאני אוהבת.

__________

המלצת-סוף: הסרט "פטרסון".  הוא על נהג אוטובוס שכותב שירה.

אחרי החגים מציץ לי בעינית. אני מתעלמת, עוד רגע הוא יצמיד מפרקי אצבעות לפלדלת.

רציתי לבקש משהו מכם-פידבק. פידבק עוזר לי להבין איך להשתפר באקספירמנטים שלי.

לפעמים (כלומר כל הזמן) אני פותחת את דף הפיד של הפייסבוק ובלב כבד מחפשת משהו, אני לא יודעת מה אני מחפשת, משהו לקרוא שלא יהיה פלסטיקי. משהו שיעביר את התחושה הזו, משהו שישנה את דעתי, משהו שיעזור לי לתמלל את עצמי. לפעמים אני מגלה כאלה פוסטים.

שמעתי שאם עדיין לא כתבו את זה, ואת רוצה לקרוא את זה, תכתבי את זה בעצמך. העניין הוא שאני רוצה לכתוב אותנטי לגמרי, חשוף וקצת מגעיל. האנונימיות משחררת, אבל גם כובלת אותך לסלף עובדות חיים אמיתיות, לקרוא לאחרים לא בשמם המלא, להיות תמיד על הבהונות כדי לא להתגלות. ומצד שני, לאף אחד לא אכפת. שם המשפחה שלי כבר איננו, אני כבר אדם אחר.

בא לי להמשיך לרצות לעשות הכל. יש גם רומן מתרקם לו ("פצ'קריי"), וסדרת ציורים ("אפור זוהר"), ותסריט (על סבתא. וגם קומיקס.) , אבל שום דבר עדיין לא הבשיל, זה עוד לא מספיק טוב, ורוב הזמן שלי מוקדש לדברים אחרים, להתפרנס, לחסוך, לבשל לקפל, לסדר, ללמוד. הנה, אחרי החגים כבר מכניס בוהן למסדרון.

…ורציתי לבקש משהו מכם-פידבק. פידבק עוזר לי להבין איך להשתפר באקספירמנטים שלי. אפשר להגיד למשל "את כותבת יותר מדיי על עצמך, זה משעמם", או "לא קראתי, משהו לא משך אותי".

אפשר להתחיל כאן, הנה קטע שכתבתי לאחרונה:

פטמות

נסיכת אמבטיה

עגבניות שרי, טפטפות, הדרים, דיסק און קי, במבה. אלה דברים שמעוררים חלחלה צינית כשהם נאמרים במסגרת גבולות ניפוח החזה הלאומי בישראל. אבל כשאיטלקי צעיר מעביר לך קורס בישול, והוא לא יודע דבר על ישראל- זה הזמן להוציא אותם, לקלף מדבקה של ג'אפה מתפוז ולהתחיל למלמל פרובינציאלית על יפו.

בלילה היא הביעה את מורת רוחה לאנדריי. "אנחנו אומה שחלשה בשיווק עצמי. אין לנו מנות ייחודיות כמו פסטה או בגט, או אוכל סיני. במה יש לנו להתגאות חוץ מעגבניות שרי? בסכסוך?"

אנדריי לא הביט בה כשדיברה. הוא רצה לספר איך שכשעלו ב72' האוכל של השכנים הישראלים תמיד היה נראה טעים יותר. שהוא השתוקק לחביתה במקום סלט סלק חמוץ לארוחת ערב. אבל הוא ידע שזה לא קשור לזה. הוא נעלב משום מה, ובעורפו התחילה להתקשות הבנה עמומה כי נעמי רוצה משהו גדול יותר משיטת שיווק עצמי ישראלית. היא רוצה להרגיש ישראלית כי היא התחתנה איתו, זר עם מבטא חד ומחשבות זרות. העלבון העצים.

הוא שתק בתגובה, המחשבה שעלתו בו בשניות הללו הייתה "איך זה אשמתי?", שוב ושוב, אבל היא לא האשימה אותו בדבריה, רק במחוות גופה ובעננה המשתרכת מאחורי הדברים.

נעמי המשיכה

"אני חושבת שאולי הוא כן ידע על ישראל ופשוט לא רצה להיכנס לפוליטיקה, זה לא כאילו הוא לא ידע על יהודים… והוא גם שתק כשהעלנו את זה." היא גיששה במילותיה כדי לעמוד על טיבו של המורה שלהם לשלושת הימים הקרובים. הכימיה של המפגש הראשון הייתה מוזרה. בעוד שהיא ניסתה להראות שהיא יודעת, כשהוא מסתכל עליה במין אצילות משועשעת. היא הרגישה זרה בעצמה, והאנרגיה הזו התחילה להדבק באנדריי, שניהם החלו בהשתבללות מואצת.

"זה לא כל כך משנה, באנו ללמוד לבשל" אמר לה אנדריי, כאילו הוא מסכם את הדיון. מה שהעלה את חמתה של נעמי. "אתה לומד מאדם שגורם לך להרגיש ככה…מה תעשה?" "תלמד לבשל, לא הכל צריך לנתח!" הוא העלה את קולו

"אני לא רוצה לריב, הספיק לי לריב"

"בסדר" אמר אנדריי, בתחושה שהיא מאשימה אותו בריבים שלהם. "אז לא נריב".

נעמי לא ישנה באותו לילה, המתח ששרה עליה בשיחה הקצרה עם אנדריי געש. היא לא הצליחה לעשות דבר מלבד לחשוב על הדברים שהייתה אומרת לו, היא רבה איתו בראשה שעות. מטיחה בו את כל טעיות הטיול: איך לקח אותה למקום שלא מתאים לאופי שלה, איך הוא מדבר אליה, איך הוא מסתגר, לא מתקשר, משתרך למקומות שהיא לא רוצה ללכת אליהם. והפעם היא שבו הגיעו מאוחר מדיי לבית המלון הריק, כי הוא לא בדק את שעות הקבלה, ואז השאיר אותה במסבאה בעיר זרה והלך לבד לחפש מקום לישון בו. הוא חזר בחיוך ומעט שיכור אחרי שעתיים והחל להוביל אותה בתחושת התרגשות ילדותית לוואן מקושט בגרילנדות. כל מה שהיא רצתה באותו רגע הוא לדרוך לו על אצבעות הרגליים. היא הרגישה כפויית טובה, ובו זמנית כועסת."לי זה לא היה קורה, לי זה לא היה קורה. אני הייתי בודקת את הדברים האלה. הוא חי כמו צועני." היא חשבה. הוא לא רצה לספר לה איך הוא הגיע לוואן הזה, ואיך קישט אותו בפרחים ונורות צבעוניות באמצע הלילה "כדי לשמור על הרומנטיקה- לא הכל צריך לספר" הוא אמר בגאווה. איך הוא התמוגג מעצמו, התגרה מעוצמת המחווה ומהשכרות הקלה, וניסה לנשק אותה, כשהיא לא השיבה לו בטענה שהיא עייפה, הוא כעס מאוד. שם התחילה תחושת האשמה הנוראה של אנדריי להשריש במרווחי הסינפסות השייכות לנעמי.

נעמי לא ידעה שכך הוא מרגיש. היא הייתה עסוקה בהתבוססות בביצה שלה עצמה. כדי למוסס את עצביה המרוטים הלכה לאמבטיה. אפילו מילוי המים באמבטיה נראה לה כמו הזדמנות לתוכחה נוספת בריב שהמשיך בראשה "יש כאן מים למילוי האמבטיה, בישראל אי אפשר עם כל תחושות האשמה כשממלאים אמבטיה"  בתגובה לכך אמר אנדריי שבראשה "את בוחרת להרגיש אשמה על זה." היא נחה בתוך גוף המים, חצי צפה. התחושה הייתה רחמית כמעט. לסבון במלון היה ריח טבעי דטרגנטי, שונה מתחשות הניקיון של הסבונים בארץ. "גם אנדריי מרגיש ככה, אני בטוחה, הוא פשוט לא מודה בכך". היא ניסתה למצוא מזור בדברים שלמדה לא מזמן על תקשורת בין בני זוג, ונדמה שמוחה היה ריק. ואז היא חשבה : אני מתביישת.

עלו בה הסיטואציות מול הטבח האיטלקי. איך הרגישה כמו ילדה קטנה, מנסה ללהרשים, מצחקקת בטיפשות. היא הבינה לאט שכל מה שרצתה מאנדריי הוא שיפרום את בושתה. הוא לא הצליח. זה הכעיס אותה עוד יותר. הוא לא מבין אותי, הוא לא מבין אותי, היא בכתה לתוך המים. לא הייתי צריכה להתחתן איתו. חשבה, ונבהלה מעצמה פתאום. היא ניסתה להזכר בפניו וגופו היפה. איך הוא מצחיק אותה, ונרגעה.

כך לא אמור להיראות ירח דבש, היא חשבה. כדי להזיז החוצה את הכעסים ולנסות להירדם היא טופפה החוצה כדי להביא  את הספר שלקחה לטיסה, בתקווה שאנדריי יתעורר. כשחזרה לאמבטיה והצליחה לעבור את משוכת העמודים הראשונים, נזכרה בדברים על בדידות שקראה עם כיתתה בסמינר המחלקתי. ואיך הפרופסור שלהם, שהיה וירטואוז ורבלי הוביל אותם לכך שהדבר שעוזר הכי מכל, הן מילים של אדם אחר. "למילים יש אופי מרפא מהוויתם" הוא אמר. "שימו לב, איך הן משחררות רגשות כלואים, איך הן יוצרות מציאות חדשה, ויותר מכל, הן מפיגות בדידות. אבל זוהי חרב פיפיות, למרות הוויתם המשחררת של מילים, הן גם משעבדות אותך. אתה מתכוון להגיד משהו אחד, גדול, עצום, רב גוני, שבלתי אפשרי לצמצם אותו, אבל זה מה שמילה עושה: מצמצמת, משעבדת אותך לדברים שכבר אמרת, ולא התכוונת להגיד כך."

___________________________

בתמונה למעלה, מימין לשמאל: ציור שמן שעשיתי פעם בסדנה באילת. אחד הפוסטרים המקוריים של הקאמרי ל"מלכת אמבטיה", עם ברווזון גומי מהפאוור פוינט (כי פטמות לתמונות זה כבר טו מאץ', פטמות שמן לעומת זאת…) וילדים באמבטיות של עצמם, מהפינטרסט.

 

בפוסטים הבאים: רשומה על האדם האהוב עליי ביותר, ורשימת של הפוסטים הבאים, המתרקמים לאט במגירות הגוגל דרייב שלי.