אנחנו רוחשים כבוד רב למציאות

1

עד כה גרתי ברחובות ששמם רנטגן, אפרסמון, מרדכי היהודי, הילל, הגליל ואגריפס. אגריפס מאוד סואן, אני תוהה אם האנשים הגדולים היו מעדיפים את שמם על רחובות שקטים כדי שיוכל לנוח על משכבם בשלום.

הבית המועדף עליי הוא הבית ברחוב אפרסמון, מפני שאפשר להגיד "אני גרה באפרסמון" לתושבי השכונה וכך במחי שלוש מילים הפכת לגיבור של ספר ילדים.

2 אין אחריות על הדגים

ביום שני בסביבות שלוש וחצי החלטתי שאני צריכה דג מחמד. התלבשתי ויצאתי לחנות חיות. בדרך חשבתי על כל הפעמים שיצא לי לזרוק גופת דג רירית לאסלה, והתחלחלתי. מרכז העיר היה שקט כמו בשבת וכל החנויות סגורות.

בחנות החיות היה שלט גדול ובו כתוב "אין אחריות על הדגים". התבוננתי בהם, בכל אקווריום דגים מסוג שונה, אבל העיניים של כולם היו כל כך משונות. באחד מהם היה דג קטן בלי עיניים שהאחרים ניסו לאכול. זה הספיק לי. הסתובבתי עוד קצת ברחובות הריקים והסגורים. הפיצוציה של "מלך המזל" שמעולם לא שמתי לב אליה עד אז הייתה פתוחה. לא היה שם אף אחד. חשבתי לחזור כדי לקנות דג זהב ולמלא ככה ביד אחת לוטו, וביד שנייה שקית מלאה במים ובדג זהב.

ציור קטן בן 10 שנים, נדמה לי שהיו לי דגים בזמן הזה אבל ציירתי את זה מתוך תמונה שמצאתי.

3 מעבד החוויות המהיר

יש דברים שנמצאים רק בדימיון אבל לפעמים הם נדמים כמו המציאות.

ויש דברים שנמצאים רק במציאות אבל לעולם לא נמצאים בדימיון, כמו למשל הטלפון הנייד שלי, שמעולם לא חלמתי עליו.

אני רוצה ללכת לאירוע, כמו פעם. להתקלח, להתלבש יפה, למרוט גבות, להתבשם (לאו דווקא בסדר הזה). להרגיש קצת זוהר בקצוות.

4.  שעה בה האור נמלך בדעתו

חלמתי חלום על בקשת סליחה. הגעתי לחדר מדרגות של דירה צפופה. הייתה מסיבה בפנים, של חרדים. הסלון היה מלא בנשים וילדים וביקשתי מהן לקרוא לתלמיד החכם X. הוא יצא מהמחיצה שהפרידה בינהם וכל הנוכחים התרגשו כי הם הניחו שזה בעניין שידוך. הסתכלתי על הלבוש שלי, הייתי חילונית למפגיע, ובכל זאת הם התרגשו, ביני לביני בחלום חשבתי שאולי הוא פסול-שידוך ובגלל זה הם מתרגשים שסוף סוף תיהיה לו זוגיות, גם אם זה עם חילונית. והוא יצא והיה לו פיאות עצומות ושחורות, חלקות, מלאות ויפות, הוא היה דומה לי רק עם זקן, שזה כל מה שרציתי בחיי. היו לו תווי פנים חזקים. טיילנו ברחובות שליד בניין הדירות הישן שבו התרחש האירוע, והיה ביננו מתח לא ברור. ביקשתי ממנו סליחה על כך ששיסתי בו 3 כלבים. והוא לא סלח לי, ובנתיים פגשנו אנשים נוספים וביקשתי שוב סליחה דרכם. ונזכרתי בחלום על המיתוס הישן שאם ביקשת 3 פעמים סליחה זה עובר לבן אדם שאמור לסלוח, עול הסליחה. כמו איזה משחק תופסת של השמיים.

5. מה זה משנה

ברחוב רנטגן היה גר איתי גם אחי הקטן שעכשיו עובד בחווה סולארית ורוצה לכתוב למחייתו. כשהיה בן 3 הוציא מספריים גדולים ממגירה בה הייתה סיכת פרפר עליה התווכחנו וגזר את האצבע שלי. על האצבע המורה השמאלית יש לי צלקת בצורת ירח, או ציפורן, או פסיק. אבל זה לא משנה כי ברנטגן בין כה וכה לא רואים את העור.

6. עתידות

בסוף החודש אתחיל ללמוד תואר שני במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. שמו של התואר הוא "לימודי ארגון" אבל בסילבוסים לא כתוב דבר על סידור ומיון.

לפעמים אני חושבת להיות מורה בבית ספר יסודי אבל אז אני נזכרת שישבתי פעם עם חברים ישנים מהתיכון במרתף של מורן והם צחקו ש"כל הסתומות בשכבה הפכו להיות מורות ביסודי". והתכווץ לי הלב על אמת וחשבתי מה אנשים יחשבו עליי אם אני אגיד שאני מורה. הם בטח יקטרגו אותי באיזה מקום נמוך בדימיון ומולי הם יגידו "איזה עבודת קודש את עושה". אבל אני אצחק ובהינף יד דמיוני אגיד לעברם שהם צרי מוחין ושאני זכיתי זכייה גדולה. כל היום אני עושה מה שאני אוהבת, ומקבלת טונות של אהבה מילדים, משחקת משחקים ומציירת ציורים וקוראת איתם סיפורים ונשארת קצת ילדה כשהם טובעים בעולם המבוגרים, אז מה אכפת לי שאני מרוויחה כלום וחצי על זה, יש לי ניצוץ בעיניים כל היום. וכשהם באים לשולחן הם מסיתים את השיער שלי ומקרבים פה לאוזן מספרים לי סודות קטנים כשאני מפחדת להדבק בכינים (שזה חלק מדרישות המקצוע).

7. כותרת

"הילדה סיון מדברת יפנית רהוטה אבל כשכל הילדים מציירים את גן הסלעים שבמקדש ריואנג'י בדיוק מוחלט, היא מגדילה סלעים ומקטינה סלעים ומוסיפה סלעים משלה. המורה לציור (שמן הסתם לא שמע על האימפרסיוניסטים) דורש ממנה "לרחוש כבוד למציאות".

אנחנו (כלומר אני) רוחשים כבוד רב למציאות…"

יואל הופמן curriculum vitae

(איפשהו באחד מגליונות "נשיונאל ג'יאוגרפיק" יש תמונה כזאת עם קוף אמיתי שמחזיק מפתחות)
כל דיוקן הוא גם דיוקן עצמי

8. סאבטקסט

בארוחת שבת אחת לפני הסגר שאל מישהו שלא הכרתי מה אני עושה בחיים ואמרתי את מה שאומרים בדרך כלל. חבר הוסיף שאני גם כותבת בלוג. אז האיש שאני לא מכירה שאל על מה הבלוג ולא ידעתי איך לענות אז במקום להגיד "אני מתאמנת" אמרתי "החיים" במשיכת כתפיים. (באותה מידה יכולתי להגיד "פשוט אל תקרא זה ממש משעמם"). ואכן הוא ענה על כך בבשאלה נוספת- כמה קוראים יש לך? עניתי לו במספר והוא אמר "טוב, ככה מתחילים". ולמרות שהיה מנומס וחמוד התרקמה בי תחושה מרירה שאין שום סיבה בעולם לכתוב בלוג ושזה שטות והבל מוחלט. כתגובת נגד הצעתי לאמא שלי לכתוב איתי בלוג בישול ובינתיים אנחנו מנסות לבחור בין שמות כמו "בשום גפנים וחופן" ו"שום דברשוילי" ו"בישול בין דורי".

אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")

אייזק חלם שהוא אדם אחר, ששמו אנדריי. רוסי צעיר המגיע למדינה חמה לאחר שהיו עשרות טנקים ברחובות עירו. אף אחד בעיר החדשה לא הבין אותו. הוא נדרש לעבוד במכולת שהגישה רק חצאי-לחמים.

למרות הגישה המלנכולית ששרתה על נעמי, אייזק חש תחושת חמימות רוב הזמן. אך תחושות חדשות תקפו אותו: הוא הרגיש איך הגוף שלו נרקב. לא היה שום דבר נעים או קסום בזה, ובאורח פלא, כך גם קרה למסעדה. התחושות של אנדריי נראו כמו המקום. כשהיה מבולבל , המקום התבלגן. כשהיה נחוש, המקום תפס ריתמיקה שונה. כך היה כשחלם שהוא בחור אחר, ששמו אנדריי.

היו לאנדריי רעיונות אחרים אודות פיסת האדמה שלו. הוא חלם להפוך את המסעדה הקטנה שלו לבית מלון. לפעמים רצה להיות נזיר. כל יומו הוא יתרכז בבישול ובניקיון. החלל סביבו הוא הוא עצמו. כשהיו לו הרעיונות הללו הוא חלק אותם עם מעיין והיא תלתה חידות קואן-זן בתגובה ליד המקום של הבונים. הוא חייך אליה וצחק. במשך כל היום אנשים אמרו לו שכבר הרבה זמן לא ראו אותו כך, והתגעגעו לאייזק ההוא. הוא לא הבין למה הם מתכוונים, לו הרי קוראים אייזק.

כך הוא החל לחשוב על מעיין. בהתחלה הוא התעניין בקעקועים שלה. כל העור בזרועה הימנית היה מכוסה בדמיות אנימציה יפניות. היה לה סגנון לבוש משונה ואקלקטי, עם מכנסיים רחבים שמגיעים לאמצע הקרסול. היא אהבה מאוד לקלף עגבניות. וניקתה תדיר את המטבח, דבר שרוב הטבחים סלדו ממנו. במטבח היא הייתה האישה היחידה.

יום למחרת שאל אותה על זה. לפני ששאל, פתאום לא רצה לשאול נדמה היה לו ששאלות שהיו עבורו טבעיות בעבר נראו כחטטנות או כהתלהבות יתר כיום. אבל שאל בכל זאת. מי היא, מה היא עושה כאן. מאיפה היא מכירה את הדברים האלה, ותלש ממקומו את חידת הזן. היא סיפרה לו שלמדה משחק ואהבה לשיר, ופתאום כשהיה כרוך בזה כסף היא שנאה את זה. שנאה את זה ממש. אם היו משלמים לה על הופעה היא הרגישה פתאום איך היא לא רוצה לשיר. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את זה כמשחק. להמשיך שזה יהיה תמים ולא נגוע". אז היא עברה חזרה להורים מתל-אביב. "עיר מוזרה" היא אמרה עליה. היא עבדה גם שם במטבח והתאהבה. היא סיפרה לו על החלום שלה. היא רוצה בית מרחץ בסגנון יפני שעוסק גם בבריאות, ויש בו שיעורי ספורט והכנת מזון בריא וטעים. "אבל זה לא יעבוד כאן אלא אם כן זה יהיה מקווה" היא צחקה כשניקתה שאריות שום שום מפס ההכנה במטלית. הצחוק שלה היה צרוד ועבה ורך. הוא שאל אם אי פעם הייתה ביפן. שאלות מובנות, קצרות. הוא שמע את האוויר נפלט מנחיריו. איך זה שהוא מתעניין פתאום במישהו אחר, שואל שאלות פשוטות אחרי חודשים של שתיקת דיכאון.

"לפעמים אני חושבת שאם הכל באמת ילך לאבדון אני פשוט אעבור ליפן ואהיה נזירה". "אני אעבור לקיבוץ" אמר בהיסח דעת טבח אחר. "מה איתך? לאן אתה תלך כשהכל ילך קפוט?"

"אני לא ממש חושב על זה" הוא אמר וחשב. "יש לי עיסוקים אחרים בראש". בבית נעמי בישלה בחוסר חן משווע. לא משנה כמה הוא מסביר לה עדיין הייתה מגישה להם קרעי חביתה בארוחת הערב. לרוב זה לא הפריע לו. אבל כשראה את הדייקנות ותשומת הלב של מעיין הוא החל להשוות. הוא לא רצה בכך. הוא העדיף לחשוב מחשבות שקטות על מעיין כמושא תשוקה, וידע שזה יעבור. הוא תפס את עצמו משווה. היום מעיין הרימה יד הצידה כדי לאסוף פומפייה ממדף עליון, ובתוך כך חולצתה נצמדה למותניה, והקשירה של הסינר צבטה בחולצה, והוא לא יודע למה, אבל זה היה מחזה יפהפה. הוא לא ראה חתיכת עור אחת והרגיש איך מתחיל לדגדג לו. הוא רצה לחפון את המותן הזאת, לנגוס בה, לקשור חזק יותר. באופן מטופש מעיין חשה במבטים שהגניב לעברה והחלה להתנהג בהתאם. אבל הוא לא התייחס למחשופיה או לבגדיה ההולכים ומתהדקים, כשהיה רוצה היה חושב על רצועת הסינר והבד הנמתח על מותנה ומתענג.

נעמי כדרכן של נשים חשה במערכת היחסים החדשה שלו. למען האמת היא לא קינאה בה, אלא בו, באהבה החדשה שהציפה אותו. היא הייתה אומללה במסדרונות האפורים של המחלקה. היא גם רצתה להרגיש את החושניות היום יומית במסעדה, את חוסר הוודאות, את הויטאליות. היא הרגישה צורך להיות מרירה או כועסת וכך הייתה. היא לא ניסתה לפתות אותו חזרה. באחד מן הימים מצא אותה ישובה על סף האמבטיה בעירום. היא בכתה, כל פניה האדימו. הוא ראה את גבה ואת צווארה הארוך ואת שיפולי העור של הבטן והיירכים. השלד שלה בלט, והוא נזכר בו, במבנה הבסיסי הבריא והטוב שלה. בזה שהוא הצליח להבריא אותה באוכל. נדמה היה לו שהיא חוזרת ומרזה, אולי כי איבדה שליטה שוב. "נעמי" הוא אמר וליטף את עורפה. היא רק נאנקה וסילקה את ידו. "מה קרה?"

"שום דבר, אני רוצה להיות לבד בבקשה" היא המשיכה בבכי אדום וכיסתה את מבושיה.

הוא חיכה לה בחדר. היא יצאה בחלוק וטורבן מגבת, האדים שאפפו את משקוף הדלת שיווה לה מראה של קדושה מעונה. היא ניסתה לחייך. אייזק אפילו לא החל בשאלה, רק החווה בידו כשהיא החלה לשצוף. "אתה לא רואה אותי. אני כורעת תחת העומס, במחלקה, וכאן, ואני שונאת את העבודה הזאת. הייתי רוצה להיות איתך במטבח, הייתי רוצה לא להיות כל כך עמוסה, אבל חייב את זה, חייב את הקביעות ואת הכסף שנכנס כל חודש. נראה לך שהייתי מתפטרת? וממה היינו אוכלים? מהפרוטות שאתה מביא הביתה? הכל אצלך בבאלגן, וכל הדיכאון הזה שלך, נדבקתי ממנו, ואז אתה קצת יוצא ממנו ועכשיו תורי. אתה מבין? עכשיו תורי."

"נעמי."

"אל תיהיה רך אליי פתאום אחרי שאתה ככה כל כך הרבה חודשים. והכל עליי. הכלל עליי ואתה לא רואה אותי בכלל".

"אני רואה אותך. את אישתי ואת יפה ואני אוהב אותך".

היא פרצה בבכי.

אחרי האפיזודה הזאת הוא לא העז להשוות יותר בינה לבין מעיין, אבל המשיך לתת לתשוקתו לטייל במקומות בהם היה לו נעים, והרחיק אותם מהמקומות שעוררו בו דחייה או בושה.

מעיין היא זו שתפסה את רוב העכברים. היא לקחה על עצמה אחריות משונה למצוא את הקן שלהם וחסמה אותו בבטון שקנתה. ולמרות ההתרחקות המחודשת ממנה נדמה היה שקצה החוט שסיפק לה היה מספיק לעיניה הנוצצות מאהבה. היא משכה בחוט הזה במסירות ובסבלנות.

הוא ביקש לעצמו שהיא הייתה אדם אחר. המציא בינו לבינו שהיא בכלל לסבית, שאין לה עניין בו. אבל כל מעשיה הציעו דבר אחר. היא אירגנה ערב משותף בצפייה בסרט על נזירה יפנית שמבשלת באמצעות זמן. היא הציעה לו לחשוב מחדש על תפריטים, היא הייתה מעורבת יותר ויותר, הכינה מאכלים בבית והביאה אותם בבוקר למטבח כדי שיטעם. הכל היה נהדר ומפוצץ טעם ומקורי אבל הוא לא היה יכול להיענות לבקשותיה. למרות זאת היא המשיכה.

זו כבר נהייתה בדיחה בתוך המטבח, שמעיין "מנסה לתפוס את מקומו של הסו-שף" בכלל לא היה סו שף במסעדה שלו. זה היה הוא והטבחים. הוא אנדריי, ודני, ועמרי שהתחלף עם מאור, וגבע ונתן ומעיין. ואחרי כמה חודשים היא פרחה שם, היא הפכה את המטבח לשלה כמעט, ועבדה שעות נוספות, למרות שאמר לה שלא ישלם על השעות בהם היא מנקה יותר משצריך. "אני מנקה כי אני אוהבת את זה. זה מרגיע, מדיטטבי". "את והנזירות שלך" "באמת נזירים עושים את זה. הם מנקים ומתפללים. אומרים שהרבה נזירים הגיעו להארה במהלך טיטוא הרצפה". אבל אייזק לא האמין לה יותר. הוא לא האמין לה כי בעת שהתבונן בה מטאטאת בריכוז חשב שמעיין כבר הגיעה להארה, והיא כעת המורה שלו.

באחד הימים, כשעשה הפסקת צהריים בביתו, אנדריי חלם בהקיץ. נעמי בדיוק החליפה את סדיני המיטה לפני שיצאה לאחר צהריים בו הדוקטורנטים שלה מגנים על עבודתיהם. אלה היו הדוקטורנטים הראשונים שחנכה. היא התרגשה והתבשמה ונראתה אחרת. הוא נישק אותה ארוכות לפני שיצאה, וליטף את ירכיה בזריזות ואמר בחיוך "אני מחכה לך". סשה הייתה ביום הולדת של חברה מהגן. הוא ליטף את ביטנו, מדמיין שזו יד נשית המטיילת עליה. והוא דמיין, הוא דמיין איך נעמי חוזרת והוא אוחז בה כשהיא מתפתלת אבל נעמי התחלפה כל הזמן במעיין, והוא ניסה  לדחוק אותה מראשו אבל זה בילבל אותו. הוא נכנע, ומעיין של ראשו הייתה שם. הוא ראה עצמו חוזר למטבח, בו היא נמצאת ומבקש ממנה לדבר על המטבח שהיא מדמיינת. על החוקים החדשים. הוא ראה אותה עולה איתו לביתו. ומרגיש איך היא מפרפרת מהתרגשות. הם מתיישבים לשולחן, הוא מספר לה על "פיקניק" ועל התפריט שעבד עליו. היא מספרת לו על מנזר הניקיון והאוכל שהיא רואה בעיני רוחה. היא נוגעת באצבעה במקום בו כתוב קישוא בתפריט ומספרת לו משהו כשהיא מחככת את אצבעו, כאילו בחוסר תשומת לב. הוא מלטף באצבעו את המקום ההוא ולאחר מכן אותה. היא מצטחקת. או מחייכת קלות. הוא מסיר את הסינר הזה מעליה ולוקח אותה לחדר השינה. הסדינים חמים מהשמש, והיא לבושה כל הזמן. אחר כך הוא יחשוב על הדמיון הזה ויגיד בינו לבינו על כך שהיא לבושה "זה לא בגידה אמיתית". בין כה וכה זה רק בראש שלו.

בבוקר אחרי הדימיון הזה הוא מחל להביט במעיין שוב, למצוא עוד רגעי חסד לדמיונות העונג שלו. הוא מביט בה מעבר לפס ההכנות, רוצה להגיד משהו ואז נמלכת בדעתה, ומחפשת סכין. היא נראית תמימה לפתע, לא המורה שרצה. אבל הרגע הזה איננו לעונג, אלא להתאהבות. "אני לא מאוהב" הוא מפטיר בהינף יד. היא שמה לב ליד שהניף לעצמו ואומרת לו בזמן שהיא קוצצת עשבים "גם אני לא בטוחה לפעמים בדברים שאני חושבת", מבלי להישיר אליו מבט.

ואז הוא כבר חושב אחרת. שהיא מכשפה, שהיא יודעת לקרוא את מחשבותיו. אבל הוא מתנער מזה ורוצה לאחוז בפרקי ידיה ולהצמיד פניו לפניה ולהגיד באיום "אף פעם אל תזלזלי במחשבות שלך". והוא לא יודע למה. הוא רק מתייחס למניירות שלה, מכור אליהן. מכור לראות אותה, מכור לדמיין אותה. בהפסקות היא מעשנת וקוראת בספרים קטנטנים. לפעמים הוא חושב שברגע שהוא עושה צעד מחשבתי אליה היא מתרחקת. הוא חסר אונים. הוא חושב על לפטר אותה אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום עילה הגיונית.

_______________________

זו חתיכת טקסט מתוך אחד ניסיונות הרומן הזנוחים שלי שנקרא "פצ'קריי". כיום זה קובץ וורד בין 31 עמודים שלפעמים אני חושבת על הדמויות בו ומה הן מעוללות בזמן שאני מתיזה מים על נבטי הכוסברה שלי או חושבת לעבור חזרה לאשדוד. לפני שנה פרסמתי כאן התחלה של פרק אחר (מתחת ל"נסיכה אמבטיה").

וזה הפרמיס:

המסעדה פצ'קריי שבבעלות השף אייזק גליזמוב עומדת לפשוט רגל. פצ'קריי היא מסעדה וותיקה ומפורסמת, אבל בגלל התחרדות השכונה, ו2 טון תפוחי אדמה הנרקבים לאיטם במכס, שקנה אייזק מהולנד בשביל עסק חדש, ההון המשפחתי של אייזק מתחיל להדרדר. בזמן שאייזק מתפשט מכל נכסיו החומריים, עוזב את המשפחה והופך לדר רחוב, אישתו התזונאית, נעמי, הולכת והופכת למטאור בשמי האקדמיה, אבל מתחזקת יחד עם שכונת מגוריה. פצ'קריי הוא סיפור על אוכל, על יופי, על אלוהים ועל עיר מהבילה ששמה אשדוד.

סיפורי מים

בגד ים ורוד

בסיומה של כיתה ג' הגעתי נרגשת לראשונה לתחרות שחייה איזורית בבית לברון באשדוד. הגעתי עם בגד ים מפוספס בורוד (כמו שאפשר לראות מטה). כשניגשתי לשפת הבריכה שמתי לב ששאר המתחרות גדולות וגבוהות ממני, בכיתה ו' לפחות. ולכולן יש ספידו שחור. הסתכלתי מטה לבגד ים הורוד שלי ושם התחילה ההרגשה שהגעתי לא מוכנה לתחרות*. המקצה הראשון היה חתירה. חתרתי כמו שידעתי, עם כל הכוח ברגליים, ובערך כשהגעתי לאמצע הבריכה הראשונה ראיתי בקצות העין שכולן בערך באותה שורה איתי. נשימה אחר כך התוודעתי שכולן בהחלט איתי, רק שהן כבר נגעו בקיר ובדרכן חזרה.

לא ידעתי עדיין מה זה פאק דיס שיט אבל זה היה פאק דיס שיט. התחלתי לעשות תנועות צפרדע, שחייה נוחה יותר לכל הדעות, ויצאתי מהמים בוכה. המאמנת ניגשה אליי ואני עניתי בצפצופים שאני לא מוכנה לסיים אחרונה.

אחי הקטן לקח כמה מדליות באותו יום

_____________________________________

גפילטע פיש

בקטנותנו הייתה מזרקה בכניסה לבית שלנו (טעם נובירשי של סבתא שלי, אל תשאלו) ובמזרקה הזדנרקו מים מתוך לועם של צפרדעי אבן. ושם גידלנו את דג הזהב הראשון שלנו. בפסח, במקום להאכיל אותו אצות מיובשות מקופסאת אוכל לדגים, נתנו לו פירורי מצות. הוא לא אכל אותם. אח"כ נתננו עוד קצת, ועוד קצת. במוח של ילדים בני 7 ו5, אם הוא לא אוכל- צריך להמשיך לתת. כעבור שבוע המזרקה הפכה לעיסת מצה, והדג נעלם בתוכה.

______________________________________________

דוכן לימונדה

לפני שנה בערך היה לנו וויכוח מתסכל. ההתעצבנות נבעה מהניסיון שלו לאסוף אותי במקום וזמן סביר מהעבודה, ואת מלחמותינו נגד התשתיות של העיר הזו, שלא ידידותית להולכיה ולא ידידותית לנוסעיה: בקיצור, ארץ אוכלת מתנועיעה. וכשיצאתי בלחץ מהמשרד כדי להספיק בעוד אנחנו מתאמים באיזו קרן רחוב ניפגש, השארתי אותו על הקו כשהלכתי לשירותים והדחתי את המים.

הוא התרעם על כך "מה ליאור, מה קורה לך, את כבר יוצאת? מה זה פה, מה את עושה?" בהשתלחות. ואני עניתי שאני ממלאת את המים ומחכה למעלית, ונעלבתי באמת, עד עמקי נשמתי. כי זה לא יאה ולא נאה לליידי לחשוף ככה את עניינה המוצנעים.

בדרך לאיפה שהוא היה אמור לאסוף אותי רבתי איתו. חזרתי לנקודת ההתחלה, והתחלתי לריב איתו שוב, והכל במין דיאלוג משונה ודימיוני בראש. למה הוא עושה מזה עניין, זה בסך הכל פיפי, אמרתי לו, וגיל של הראש ענה שזה לא נעים לו, ואני שתקתי כי זה מה שאני יודעת לעשות. הלכתי והתרתחתי לי בשקט ובזעם קדוש, ובבושה גדולה על היותי בעלת שלפוחית שתן.

הריב חזר לנקודת התחלה בכל פעם, כי תמיד נזכרתי שעליי להיות אדם נינוח ומיטיב עם סביבתו, ואסור לי להראות שמץ אגרסיביות, או פאסיביות אגרסיביות, או שתיקה ואסור לי להגיד ש"הכל בסדר" כשמובן גם לי וגם לא שהכל ממש לא בסדר. אז החלטתי שלמען בריאות הנפש של כל המעורבים בדבר עליי לקנות צ'יטוס.

צ'יטוס זה החטיף האהוב על גיל, וגם עליי.

חיכתי לגיל בפינת רחוב סואן עם צ'יטוס בתיק. נכנסתי לאוטו ואמרתי מייד "קניתי לך מתנת פיוס"

"מתנת פיוס על מה?" הוא שאל

"על זה שנעלבתי כי כעסת עליי שעשיתי פיפי בטלפון" ואז הוצאתי את הצ'יטוס.

הוא שאג בצחוק, ושאל "מתנת פיוס על זה שאת נעלבת, לי?"

הנסיעה הייתה נוחה וחמימה, וצחקנו ודיברנו על שטויות חשובות מאוד, כמו שצריך.

(אחרי זה, בערב, היה וויכוח אחר, אבל זה כבר לפעם אחרת)

___________________________________________

ע-מים-ות.

בסדנת תסריטאות שהייתי בה בימי ראשון שלפני הקורונה סיפר לנו המורה על דרך התבוננות בטקסט על ידי המאמר "שבע סוגי עמימות" של ווילאם אמפסון. הוא מספר איך הכותב מחלץ מתוך המטאפורות, הרעיונות המופשטים והכיתוב העמום- את התמצית של הטקסט, את הקונפליקט שבו.

כבר שנתיים שאני מתחזרת על כתיבה. אני מתחילה איזה רעיון, כותבת כמה עמודים, וזונחת אותו לרעיון הבא, חוזרת לרעיון הקודם וכן הלאה. רובם מתעסקים ברעיונות של כניעה, גאולה וילדות. אז אם יש לכם איזה משהו בנושאים הללו שיכול לעורר השראה- כתבו לי.

משפטים מלוקטים מתוך המחברת של הסדנא:

-רישול עשוי להוליד יופי

-השמטה מכוונת היא חכמה אמיתית

-לדיבור יש אלסטיות מסוימת, למעשה-פחות.

-הסוג השביעי של עמימות הוא ניגוד שלא ניתן להתרה.

-פעם אחת, ממש לפני כמה דקות

________________________________________

גשם

בחורף תלו הצליינים משאלות על עץ ברחוב בן יהודה. למחרת ירד גשם והרטיב אותן עד המדרכה הבוצית.

אצבעות מלובנות, דיפנבכיה צהובה

סיפור קצר

כל הקשר הזה ארך בערך שלוש שנים לסירוגין, לפני העניין עם צירוף המקרים. נסעתי לאנגליה, ואחר כך לאירלנד וסקוטלנד, לטיול תרמילאים. בלונדון פגשתי את פול, שהיה צלם דוקומנטרי. הוא היה גדול, גבוה ודובי. היה לו זקן מדובלל בצבע נחושת. הוא השרה עליי תחושה של נועם וצחוק. בעיקר אהבתי את הבוטות שלו. הוא לא היה מנומס מדיי כמו הבריטים, אמרתי לו שאולי הוא ישראלי. "ישר- אל" הסברתי לו באנגלית הרצוצה שלי, הם אנשים כנים כל כך, בגלל שהמילה "ישר" בתוך ישראל אומרת כנות בעברית. הוא אהב את ההסבר הזה והוסיף משלו. "is real" הוא שאג והרים את כוס הבירה הגדולה שלו בהינף.

אחד הפרויקטים שהוא השתתף בו בוטל, אז הוא ביטל סרט נוסף ונסע איתי לסקוטלנד. זה היה נעים, לטייל יחד. היינו קמים, מכינים ארוחת בוקר, ומשם מחליטים על כיוון כללי ומטיילים. שתקנו הרבה אבל זה לא הרגיש מביך כמו עם אחרים, זה היה טבעי. בבוקר בו הוא לקח אותי לשדה התעופה כתבתי על פרק כף היד שלו "הנפש שלך מסנוורת" והוא צחק ממש "אל תתחילי גם את". לא הבנתי למה הוא התכוון אז, עכשיו אני חושבת שאולי הוא חשב שאני מתבדחת על החיוורון שלו. "אני אשתדל לבקר" הוא אמר לי "בישראל יש בוודאי הרבה מאוד חומרים" הוא התכוון לסרטים שלו, אבל רציתי שהוא יבוא בשבילי.

כשחזרתי לארץ התכתבנו הרבה. הוא שלח לי בכל שבוע מייל שהכותרת שלו הייתה Pen Paul. בתקופה ההיא גרתי בעליית גג בבית זית, קרוב ליער ירושלים. זה היה הבית היפה ביותר שהיה לי. כמעט כולו מחופה עץ, עם חלון שמוביל למרפסת. מקורות הגג השתלשלו עציצים ונורות פיה קטנות. הייתי מאושרת אז, אבל לא ידעתי את זה. אהבתי לקום בחמש או ארבע לפנות בוקר לפעמים, כי לאוויר היה תחושה פציחה ורעננה, מה שהשפיע על מצב הרוח שלי לאורך היום. עבדתי אז כמדריכת טיולים ולכן מדי פעם הייתי צריכה לקום בשעות הללו. לא היה לי חדר שינה, אלא מדרגה גבוהה שעליה מזרון עבה ומעליו חלון גג שהעץ שלו מנופח ולכן לא נפתח. ענף מהיער היה נוקש לעיתים על הזגוגית, שהיתה מלוכלכת בקיץ ומבריקה בחורף. לפעמים הייתי מתעוררת והיה שם טל שמעולם לא התעבה לפנים הבית. אהבתי במיוחד לקפוץ בין המדרגה לבית, את הקפיצה ריפדתי גם במזרנים וסדינים צבעוניים כך שהיא הרגישה לי כמו מיטה כפולה.

יום אחד הוא הפסיק לכתוב לי. אני לא הבנתי למה, אבל לא הפעלתי לחץ. כתבתי לו עוד פעמיים והוא לא החזיר תשובה. נעלבתי מאוד, אבל ניסתי לא לייחס לזה יותר מדיי חשיבות. אחרי שנתיים נרשמתי לשירות פרסומי כדי להגדיל את הלקוחות, כי קניתי רכב והכסף התחיל להעיק. במייל חזרה הם כתבו שיכול להיות שחלק מהמיילים שלהם מגיעים לתיקיית הספאם. ראיתי את השם של פול והיה לי קוועץ' בסרעפת כי בשורות הראשונות הופיעה המינוח "friends and family". הוא שלח את המייל לכל מי שהיה ברשימת התפוצה שלו ללא "עותק מוסתר". נבהלתי מאוד, אבל למילים שהוא כתב אחר כך היתה השפעה של הצמדת מטלית לחה למצח חם.

 הוא סיפר שהוא היה בכלא ברוסיה כבר כמה חודשים במעצר מינהלי וחיכה למשפט, הוא נסע יחד עם צוות לצלם סרט על היחס של הממשלה הרוסית ללסביות והומוסקסואלים ברוסיה. הם עצרו את כל הצוות אבל לפול היו גם תרופות מרשם ללא מרשם. הם שפטו אותו ל30 חודשים. הוא ציין את התאריך בו היה אמור להשתחרר, ושיתגעגע מאוד. היה משהו מאוד אצילי, ובאופן מוזר, גם מעורר רחמים בדרך בה התנסח. תאריך השחרור שלו נקבע לשלישי במרץ של אותה השנה, והיום בו קראתי את המייל היה השלישי במרץ. הלב שלי שוב צנח. צווחתי מאושר, או מתדהמה, אני לא יודעת ממה.

כתבתי לפול על זה, על צירוף המקרים, על זה שהתגעגעתי אליו כל כך, על זה שהוא אצילי ושאני מקווה שהכלא לא שבר אותו. סיפרתי לו על המדרגה בדירה שלי, אני לא יודעת למה, אולי כי אני אוהבת מאוד את המדרגה הזאת. את האפשרות שלי להשתטח על המזרן ולטלטל רגליים מעבר למדרגה. הוא החזיר לי בשיחת וידאו אחרי יומיים. ציפתי שיראה שונה. הוא רזה מאוד, שיער הפנים ושיער הראש שלו היו מגולחים. "חשוף לחלוטין" אמרתי לו "זה הולם אותך". הוא העביר יידים על לחייו ורקותיו ונשף בייאוש. הוא סיפר שלמרות שהמייל שלו היה מפוצץ בשטויות, אני היחידה שכתבה לו משהו אחרי שהוא חזר. שההורים שלו כועסים עליו ועל עצמם, ושהחברים שלו המשיכו בחייהם והוא צריך לנווט את הדרך חזרה. הוא ציפה לבירה איתם ביום בו חזר, אבל היחידה שחיכתה לו בשדה התעופה הייתה אימו וצוות קטן של עיתונאים שדיווחו על האירוע.

"אני רוצה לבוא לבקר אותך" הוא אמר. "כן, תבוא." השבתי במהירות, כדי לא להתחרט "עכשיו שאתה מפורסם.." ניסתי להתבדח אבל הוא קטע אותי במהירות. "אני אשמח לישון על המדרגות" הוא צחק. הראתי לו את הדירה בשיחה. "נראה אנגלי" הוא אמר. חייכתי בחזרה. הרי גרתי כמעט ביער. הוא הגיע אחרי שבוע וחצי, ואספתי אותו. הרגשתי אחריות גדולה ורצון שישאר, ושייטב לו כאן. העורף שלו היה נהדר כשהוא חשוף. היה לו ריח של מרכך כביסה וזיעה ומטוס. לפני שהוא הגיע הכנתי פאי דובדבנים שלקח כמעט 6 שעות וקרצפתי את הבית. החלפתי סדינים. פתחתי את החלון של המרפסת וגם ניסתי לפתוח את החלון שמעל המיטה אבל שנים של גשם כנראה הכריעו את הכף לטובתו. שפשפתי את הרצפה במטאטא גומי. אפילו ריססתי בושם ברחבי הבית. פול צחק מהכל: מהבושם ("תמיד מריח כאן ככה?") מפאי הדובדבנים (היית מכינה משהו ישראלי, כמו מה שהכנת אז שייקשוק"- "שקשוקה" -"אה, חשבתי שזה כמו שייק עגבניות"), ומהעובדה שהבית מאוורר. "נעים כאן" הוא ניגש לערסל שבמרפסת הקטנה וליטף את עלי הבזיליקום שלי "ומריח טוב" הוא חייך. ניגשתי אליו, הוא שכב בערסל "זה אפילו טוב יותר ממה שחשבתי" הוא הביט בי מהערסל. היה בו את הרוך שזכרתי, את הנועם. הנחתי יד על בית החזה שלו הוא הניח יד עליי. "אני חושב שאנמנם קצת". לקראת ערב הנחתי עליו שמיכה. הוא התעורר לקראת חצות וניגש אליי, אני לא זוכרת מה עשיתי, רק את היידים הגדולות שלו חובקות אותי. "זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי" הוא חייך לעבר השקשוקה שעל השיש.

למחרת הדברים התחילו להשתנות. זה היה יום שבת, ובשני הייתי אמורה לצאת לטיול שנתי של שלושה ימים בהרי אילת. פול אמר שהוא ימצא מה לעשות בימים האלו. אבל הוא רצה לצאת ולראות את ירושלים, ולטייל, ואני רציתי לנוח ולהיות בבית. הוא התעקש מאוד לצאת "כדי להבין את הסביבה". רציתי שיהיה לו טוב, הרגשתי שזו החובה שלי. רציתי לסעוד אותו, לגרום לו להתאהב בי ובארץ. רציתי שהכל יהיה מושלם, בדיוק כמו הציפיות שלי. אבל היה מזג אוויר מוזר, השמיים היו אפורים אבל היה חם ומסנוור. "בריטניה הגדולה חוותה ימים גרועים יותר" הוא טילטל את הזרוע שלי. משהו השתנה בו, הוא כבר לא נעים לי, הוא כבר לא קליל כל כך בלי כל השיער שאפף אותו בעבר. זה נדמה שהוא קליפה של משהו שהתרוקן. הוא מנסה לשמור על חיוך ואווירה טובה אבל הוא עצוב, או כועס. אני לא יודעת, משהו בו גועש. אני לא מכירה אותו. לא נעים לי בחברתו.

בלילה הוא סיפר על ההורים שלו, על איך מצא את אמא שלו בוכה לפנות בוקר על המכתבה שלה. "היא נראתה כמו גוש בדידות בלתי חדיר", הוא אמר ודוק של אומללות על פניו. היא סיפרה לו מעט על הקושי, על זה שאבא שלו שוב בדיכאון, על זה שהוא לא נקף אצבע כדי להחזיר אותו מרוסיה כשהיא טילטלה את כל מה שיכלה לטלטל. הוא סיפר שהוא מצטער שגרם לה כל כך הרבה סבל, אבל במקום להביע פיוס פשוט כעס עליה "כי זה היה הרגש הזמין ביותר", והיא קבעה שהוא כפוי טובה. הוא אמר את זה וחיקה את האופן בו הניחה את היד על השקע שבין עצמות הבריח. היה לי חבל על אמא שלו.

הימים הבאים המשיכו להיות כאלה. אומללות אפפה אותנו. חשבתי שזה הג'ט לג, וכשאחזור מהטיול נסתנכרן חזרה. אבל כשחזרתי פול היה אפילו זר יותר. הוא אילתר וילון שכיסה את חלון הגג, והתעקש לקבע אותו "מפני שהאור מפריע לו לישון בבוקר". הוא שמח לבשר לי שהוא ניקה את העובש מתחת למזרן, עובש שכלל לא שמתי לב אליו או הרחתי. למרות שהעובש באופן רשמי היה שייך לי, הרגשתי שהוא של פול. פול התחיל לדחות אותי. הלובן שלו, הרצינות החדשה, הזרות והרזון שלו דחו אותי. אבל לא הסכמתי לשחרר את האיש שאהבתי כל כך פעם, וכעסתי גם כן, על כך שהעולם לא פועל לפי תוכניותיי. המשכנו כמה שבועות על אדי דלק. הוא השיג כמה חלטורות בארץ, ואני המשכתי לטייל. לקחתי אותו ברכב למקומות שונים. הוא מאוד רצה להחליף מקצוע, לעשות משהו שקשור לחקלאות. ונרשם לתוכנית של שלושה חודשים בחווה במודיעין, מקום שהיו בו גם גרמנים ואוסטרלים ואמריקאים, הוא ישן ביורט ולא הפעיל חשמל בלילה.

 באתי לבקר אותו לפעמים, ואז הפכתי לרכזת טיולים. עבודה כזאת של 8 עד ארבע, אז הביקורים הפכו לנדירים יותר. הביקור האחרון היה קשה. הוא אמר שאנחנו לא מתאימים, שאני "כבר אמיתית מדיי" ו"מזכירה לו יותר מדיי את אימא שלו". הוא אמר את זה והסית את השיער סביב האוזן שלי ואמר לי שאני עדיין האדם היפה ביותר שהוא מכיר. פתאום רציתי אותו שוב. הוא ניענע את ראשו ואמר "אבל מגיעים לך חיים נורמליים." שאלתי איך אני מזכירה את אמא שלו והוא אמר שזה המניירות. רתחתי והתייפחתי אבל הזעם שכך אחרי יומיים, באמת העדפתי את השלווה שקדמה לו. הוא היה רזה יותר בחווה. הוא עבר לגור באוסטרליה עם בחורה משם. הוא שיחרר סרט על הארכיטקטורה של הכלא בו שהה, סרט משמים למדיי, ראיתי אותו בציפייה לסנאף, לסיפורים על  חוויה מסמרת-שיער שתסביר לי למה חיים נורמליים לא אפשריים איתו, אבל הוא רק התייחס לכלא בצורה אינטלקטואלית, הוא הראה איך הוא בנוי סימבולית כמו הפנאופטיקון של פוקו. הסיפור שסיפרתי לעצמי עד אז היה אחר. ניסתי יותר מדיי להיות אימהית. להאכיל אותו, לדאוג לו שיהיה לו בגדים וחום ונעים, לאהוב אותו למרות ואחרי הטראומה. הוא חשב שאני מזכירה לו את אמא שלו בגלל קצוות הדברים הללו, רק ה"מניירות". אבל אחרי כמה זמן הבנתי שזה משהו אחר, שניסתי לשלוט עליו. ניסתי להחזיק באצבעות מלובנות תחושה מרפרפת שהייתה קיימת רק בחופשה בבריטניה.

ציור: DENIS SARAZHIN

כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

החיים זה בומרנג, גבר*

שני סיפורים קטנים-קצרצרים על ילדים והורים.

ראש כרוב

"את בכלל לא אוהבת אותי". אמר הילד לאימו, שישבה על הספה לידו עם רגליה מונפות על משענת הכסא שלפניה.
"זה מה שיש לאכול היום?" הוא המשיך בקול מתלונן והחווה לעבר כוס הפלסטיק הרחבה ובתוכה מונח מרק מהיר הכנה.
האם הסתכלה עליו ביבשושיות, כאילו אומדת עד כמה השיחה הזאת תדרדר אם תגיב כמו שהיא רוצה.
"אתה בדרך כלל אוהב את זה" היא אמרה, קולה מתנגן בקול דק של שיפוטיות. היא הניחה את כפות רגליה, שבהונתיהן היו משוחות צבע, על רגלי הכסא.
"זה בכלל לא נכון. וזה גם לא בריא" הוא חזר על דברים ששמע בבית הספר.
"תשמע" אמרה האם, קולה מתחיל לגבוה, "אני מכירה מה זה. אתה במצב רוח כזה. מצב רוח של כלום לא בא לי". הילד הזעיף את פניו לעברה והרחיק את כוס הפלסטיק בהפגנתיות.
"נהדר" אמרה האם בארסיות, נעמדה והידסה לעבר המקרר. היא שלפה כרוב גדול והניחה אותו מול הילד שהרים את מבטו בהשתוממות.
"נו, זה ירק, לא? זה בריא" היא חייכה אליו.
הילד שילב ידיו בגאווה וחרץ לעברה לשון. היא צחקה לעברו בחביבות.
"זה יעבור לך כשתאכל" היא הניפה ידיה בביטול.
"ומה אני אמור לאכול" אמר הילד שהזדעף ונע בתוך כסאו בחוסר נעימות.
האם משכה בכתפיה, והתעסקה בהוצאת צמר הגפן שתחוב בין אצבעות רגליה.
הילד מיצמץ בעיניו לעברה ולחש "ראש כרוב"
"מה אמרת?" היא הזדעקה ממקומה.
"ש.. אני אוהב כרוב" הוא נבהל לרגע, קירב את הכרוב לעברו ונתן בו ביס. מביט באימו, הוא אמר "צריך רוטב".
האם הוציאה מרקחת משונה מהמקרר. היה לה צבע בורדו. "רוטב אגסים אדומים רימונים, וסלק" היא שקשקה בצנצנת בתגובה למבטו השואל, והושיטה לו סכין.
הילד קצץ חלקים גסים מן הכרוב וטבל ברוטב. בסוף הביס הוא הרגיש משהו כמו חול דק מאוד המכסה את שיניו ולשונו.
"זה בוסר" אמרה אימו בשעמום בתגובה לכעס שהתפשט על פניו כשליקק את שיניו. "כדאי שתאכל את ה'טעים-לי' היא החוותה לעבר כוס הפלסטיק שמימיה נצבעו בחום- עכור. בדרך כלל אתה אוהב את זה"

הילד התעלם מדבריה. הוא ניגש לתנור וכיוון את מחוגו כך שיהיה בדיוק באמצע של עיגול המעלות. הוא הניח את חתיכות הכרוב הגדולות על המגש וזילף את הרוטב מעל. "כדאי גם שמן" צעקה אימו אליו כאילו-באדישות מהמרפסת. (שהציצה מדיי פעם בדאגה אליו)
הוא הגיב בהזעפת גבות.
בשעה שחלפה הוא היה טרוד לראות מה יצא. הוא ישב מול התנור בכעס , ראשו נתמך על ידי ידו הימנית. מסתכל איך הכרוב הולך ומשחים.
הוא שמע את הדינג של המחוג וניגש לקחת כפפות. אימו הביטה בפיסות הכרוב החומות שהצטמקו וברוטב שאיבד מצבעו היפה והפך לחום. הילד מאוד רצה לטעום מיצירתו אך ידע מה יקרה ללשונו אם ימהר. הוא המתין בסבלנות ואז בצע חתיכה עם סכין, והכניס אותה לפיו. "גבינה". הוא הפטיר וניגש לגרר גבינה מעל.
הוא סיים את כל פיסות הכרוב מלבד אחת. ששמר לה. "תטעמי, זה למי שלא יודעת לבשל" הוא עקץ אותה בחיוך. היא נאנחה וטעמה מעט מהמאפה המוזר.
הילד משך בכתפיו. "ראש כרוב" הוא אמר באיטיות, מתמתח, וכרסו עולה וכמעט פוקעת בין כפתורי חולצתו.

ציפור קטנה

ההורים שלי ושל אנה עלו מברית המועצות. החשבתי את אנה כחברה טובה, גם בגלל שהייתה לנו אותה השפה, ובמיוחד כי היינו הולכות כל יום יחד לבית הספר וחזרה. היה נחמד לדבר איתה כי היא הייתה חכמה יותר משאר הילדות. בבית של אנה היו ציפורי שיר שאמא שלה גידלה, אחת בצבע צהוב והשנייה בצבע ירוק. כשהיינו בכיתה ה' הציפור הירוקה נעלמה אז אבא של אנה הביאה להן מתנה- תוכי מדבר גדול. הוא גם אמר שהתוכי בצבעים צהוב וכחול, אז ככה הוא מחליף את הציפור הירוקה. יום למחרת כמעט כל הילדים באו אל אנה לבית והצטופפו בסלון. הם האכילו את התוכי, שקראו לו פלפל, בזרעים. מאור ודביר לימדו אותו להגיד דברים איומים ונוראים.

למחרת באתי אל אנה בבוקר כדי ללכת יחד ואבא שלה אמר ש"אי אפשר כי אנה בעונש". כשהיא הגיעה לבית הספר היא נראתה דיי זועפת. היא סיפרה שאבא שלה הכריח אותה לשטוף את הפה עם סבון בגלל הדברים שהתוכי אומר. אבל למרות כל זה היא עדיין חייכה. בהפסקה הגדולה הראשונה היא אמרה "היית צריכה לראות את הפה שלי, נראיתי כמו מזרקה" היא הוציאה רוק ופילבפלה בלשון ובשפתיים כדי ליצור קצף. "מוכת כלבת" היא קראה, מושיטה את היידים לפנים כמו זומבי. התחלנו לרוץ במעגלים, ילדים אחרים הצטרפו, צעקנו "מוכת כלבת, מוכת כלבת".

בזמן ההוא היה לי יומן עם ציור של פו הדוב עליו, וכתבתי בו בהפסקה הגדולה השנייה. כתבתי על התוכי של אנה ועל מה שקרה וגם כתבתי סתם על עצמי וציירתי ציורים שדמו למדבקות שהיו ליהלי על השולחן. אנה שיחקה עם אחרים ולא ייחסתי לה חשיבות עד שהיא נעמדה מעליי ושאלה מה אני עושה. אז אמרתי לה "אני כותבת ביומן". היא חטפה לי את היומן מהיד והתחילה להקריא בקול רם. "לאנה יש תוכי חדש שקוראים לו פלפל" היא ניסתה לחקות את הקול שלי. נעמדתי והתחלתי לרדוף אחריה אבל אז הבנתי שאין שום דבר פרטי במחברת שלי. נעצרתי. גם היא. היא כיווצה גבות. והמשיכה "ודביר ומאור לימדו אותו להגיד קללות כמו" היא בלעה הרבה אוויר באותו רגע ונעצה בי מבט.

 "את צריכה לשטוף את הפה שלך עם סבון עם כל הדיבורים האלה" היא אמרה.

היא ניסתה למשוך אותי ביד לשירותים. "בסדר, בסדר" אמרתי לה. ובאתי. ליד הכיור היה קצת סבון נוזלי, שמתי טיפה קטנה קטנה על האצבע וליקקתי והיה לזה טעם משונה. שטפתי את הפה, ניפחתי לחיים, וירקתי. "בסדר?" שאלתי. אנה נראתה מעט מאוכזבת. "כן, בסדר" היא משכה בכתפיים. אחר הצהריים הלכנו אליה הביתה. לימדנו את פלפל דברים חדשים. כשאבא של אנה הגיע קצת התכווצתי אבל האמת שהוא בסך הכל איש נחמד עם חיוך טוב. "פאפה, תראה מה לימדתי את פלפל" היא אמרה. והתוכי חזר ואמר "פלפל תוכי נקי" ו"פלפל אוהב סבון" וגם אפילו אמר "פאפא, תראה מה לימדתי את פלפל" וכולנו צחקנו. אנה חייכה חיוך גדול. ואבא שלה נאנח וחיבק אותה והריח את השיער החפוף שלה ואמר שהוא מצטער.

________________________________

*"החיים זה בומרנג, גבר" הוא משפט אמיתי לגמרי שצעק שיכור אחד לשוטר מוקדם מאוד בבוקר בכיכר הדוידקה. זה קרה לפני חצי שנה בערך.

התמונה היא של אחי ואבא שלי המתוקים, לפני חצי שנה בערך.

והפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ את עצמי מהתקיעות, המועקה ואדי הדיכאון שאופפים אותי, מלפני חצי שנה בערך.

חג שבועות שמח.

ללא כותרת

ניסתי להתאבל היום על כישלון עתידי בתור סופרת. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" וחשבתי שאולי לעולם לא אצליח לכתוב ככה. ונזכרתי בסופרים צעירים שכותבים על הכישלונות שלהם, על הצורך שלהם בפרסום. וחשבתי שבכל אופן אין לי כל כך הרבה תשוקה לכתיבה. בימים אלה אין תשוקה לכלום חוץ מלישון הרבה ולראות סרטים בלילה עם אור צהוב מהמסדרון.

אמרתי למטפלת שלי לפני כמה זמן שאני חושבת שזה בכלל צורך כוזב. שכל מה שאני רוצה זה קהל. שבכל פעם שאני חושבת חצי-מחשבה מעוררת השראה כבר יש לי כתבת שער בשבע לילות על היותי סופרת נהדרת וחד פעמית. "אז תעשי לך קהל" היא אמרה. חשבתי על אנשים שאני כותבת להם. אבי, מורן. הם תמיד מגיבים. לפעמים גם שחל. יש גם את האנשים כאן בבלוג שמשום מה מתעניינים במה שיש לנערה עזת מצח להגיד. קהל קטן, אבל כמו בסיפורים חסידיים, גם אם יש לך אדם אחד.

חשבתי שאני עושה את זה כדי לקבל אישור על משהו. להתפרסם כאדם חכם. אבל מתגבשת אצלי הבנה שהדבר הזה שאני עושה הוא מהנה, וחשוב להתאמן על להוציא את הדברים שמרגישים החוצה. ואפשרי ש הטקסט יהיה סתמי לחלוטין. כל כך הרבה סופרים ואמנים יש בעולם, כולם חשובים מאוד, וסתמיים מאוד. אפשר להיות ללא קהל. אין מושג של זמן כשכותבים. כשעושים משהו שאוהבים כל כך.

"כשאינך יכול לשאת את זיכרון היעלמותך אתה נושא כמיהה עזה ליום שבו תזכה לתהילה. מבקש גדולה שתבטיח אותך מאימת מחיקתך. בימים שאינני קיים אני חייב להיות מפורסם. מסדר גודל שלא יישכח לעולם. חולם על הספר שינציח אותי. ויבטיח סופית ששוב לא איעלם." (יאיר כספי)

____________

העתקתי לכאן סיפור קצר על אומץ ונפיחות ובמקלחת-ערב חשבתי שהוא מטופש ולא הכרחי, אז מחקתי אותו.

לפני כמה זמן כתבתי על זה ששלחתי לסופרת שאני אוהבת כמה פרקים מספר. והיא כבר הגיבה להם לפני כמה חודשים. בצירוף מקרים מוזר למדיי כתבתי עליה ואחרי שעה קלה ראיתי אותה בגן סאקר.

באותו יום התיישבתי בהתלהבות אין סופית והתחלתי לערוך קצת את הדברים שכתבתי. מה שרציתי לשלוח לה היה טיוטה ראשונית לספר שנקרא "חיה ומותו של"  והוא עסק בגלגול של נשמה אחת בעולם. האמת היא שזה היה גבב של סיפורים קצרים שכתבתי וניסתי לגודד אותם לאסופה אחת שתיהיה כמו רומן מחוכם הבנוי מסיפורים קצרים.

ביום שלישי של אותו שבוע תכננתי לשלוח לה מייל וקניתי מתנת יום הולדת לאמא שלי. באתר של כתר תחת "ספרים חדשים" הופיע רומן החדש של רועי חן, "נשמות" שבדיוק ראה אור. הוא עוסק בנשמה אחת המתגלגלת בעולם. קיללתי. איך המוזה שלי כל כך בוגדנית? הלכה לבקר אצל אחרים.

החלטתי להשקיע יותר בענייני הכתיבה, אחרת המוזות הלא- מרוצות ילכו להתממש אצל אחרים.

אחרי שבועיים היא שלחה לי בחזרה את הפרקים ששלחתי עם הערות מועילות והרבה מתיקות.

"נו, תעופי על זה" גיל אמר לי. גם אני אמרתי את זה לעצמי. עד עכשיו לא נגעתי בזה.

__________

אני כבר לא כל כך נאיבית לגבי כתיבה. פעם חשבתי שזה בכלל לא בעייתי. קניתי יומן כדי לעקוב על הרגלי הכתיבה שלי. בילדותיות דמיינתי איך אני מתעוררת בחמש וכותבת עד העבודה. זה לא קרה, כמובן. לפעמים אני חושבת שרגעי השראה גאוניים אכן קיימים. וכל קיומי העצלני פשוט מחכה להם. לפעמים אני מבינה שאני פשוט לא כל כך טובה. שעדיין אין לי את "זה". מה שזה לא יהיה.

בתייקית הכתיבה שלי יש התחלות לספרים, מחזות, וסיפורים קצרים. על פשיטת רגל, על גאולה, על שיגעון, על אוכל, על דת ומדע, על פסיכולוגיה ורבנים. יש סיפורים קצרים ומוזרים, ופסקאות על תחושות שהרגשתי. יש שני ספרי ילדים. אחד קצר ואחד ארוך. יש המון המון מילים שמתגבשות ולא מתגבשות ולא מתגבשות.

ואני יודעת שיש לי בנתיים רק סיפור אחד שאני רוצה לספר, וזה סיפור מצחיק ונורא על הבית שלנו ברנטגן 20. ואני זקוקה להרבה מאוד אומץ כדי לכתוב אותו ולפרסם אותו כשאני מחליפה את השמות ולהגיד שהוא רק מבוסס חלקית על סיפור אמיתי, ולמרות שהכל היה אמיתי, נורא וענק ואמיתי. אולי אחר כך לא אכתוב יותר כלום, וזה יהיה בסדר. נכון? אולי כל הילדות והנעורים המשונים והאומללים שלי יתכווצו לבלוק נייר בגודל של 20 ס"מ, כך שיהיה אפשר לשאת אותם.

בכל אופן, אני צריכה המלצות לספרים.

WhatsApp Image 2020-04-10 at 20.31.00

(אבא שלי במסעדת "אנה", בחגיגות סיום התואר. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. ציירתי את זה ליום ההולדת ה50 שלו בקיץ האחרון. כל הקורונה הזאת לא ציירתי, ואני נוזפת בעצמי על זה, שלא מדגדג לי באצבעות כמו שחשבתי).

______________

הנה דברים יפים שאחרים כתבו:

"יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו על החיים. " (המידות הקטנות- נטליה גינצבורג)

"הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבנאדם החוצה, בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבן אדם אחד בעולם?. קרינת האישיות. הזוהר הפנימי. הסוד, הרטט של החד פעמיות". (דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר)

ווילסון

1

בראשון ראינו את הסרט המופתי והעצוב cast away. גיל לא ראה אותו מעולם. כשהוא הסתיים  הוא חרץ "זה היה סרט טוב". סיפרתי לו על הפעם שהדפסתי תמונה של ווילסון, הכדורעף שטום הנקס מאניש, ותליתי במשרד. זה קרה לפני יותר משנה, ובמחשבה לאחור, זה היה אקט טקסי למדיי, מין החלטה מודעת שהפינה המוארת בניאון שלי היא אי בודד, ושאני שלמה עם זה. בסרט ווילסון עוזר לטום הנקס להקים מדורה, סתם מעצם העובדה שהוא מסתכל עליו. שיש מישהו שרואה אותו.

תוצאת תמונה עבור wilson cast away כך מדליקים אש

2

אף אחד במשרד לא הבין את ווילסון שלי, מה שהחריף את בדידותי. עד שהגיע יום אחד איש מחברת תקשורת, לשנות את קווי הטלפון שלנו. "זה ווילסון" הוא אמר עליו. "נכון" תמהתי. "סרט נפלא" הוא אמר, והתחיל להתעניין, מאיפה אני, מה אני עושה. הוא קבע שכמוהו, אני אדם טוב. רק מעצם זה שתליתי את ווילסון.

3

כשנשטפת לחוף שלו הזדמנות, טום הנקס עושה מעשה לא יאומן באומץ שלו, הוא בונה רפסודה ומשליך את עצמו לים העצום, בידיעה מוחלטת שהוא כנראה ימות שם. הוא פשוט לא רוצה יותר להשאר באי הבודד הזה.

4

זה מעציב אותי שהעבודה שלי כל כך קלה. אני מגיעה לרוב בתשע או בשמונה וחצי למשרד. אני מרגישה נבולה תחת אורות הפלורסנט. אני מחפשת מקום אחר להיות בו. שום משרה לא נראית זוהרת יותר, הן כולן יגרסו אותי תחת נטל היום- יום. אז לפחות אעשה משהו משמעותי, אני אומרת. הוא אומר שזה נכון, ושהוא מאוד גאה בעבודה שלי כרגע. זה עוזר לתהליכי ההוראה בארץ, זו עבודה נוחה וחשובה. יש הרבה הזדמנויות לצמיחה. אבל זה אי בודד.

WhatsApp Image 2020-03-11 at 11.25.38כך מדליקים מחשב

5

התסכול שלי כבר פולש לכל פינות היום. פתאום נמאס לי לבשל, שום ספר לא שווה את העובדה שבמשך שמונה וחצי שעות מהיום שלי אני עושה משהו שאני לא אוהבת. לחברים שלי כבר כנראה נמאס לשמוע אותי מתלוננת. אז הם שואלים את השאלה הגדולה- אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית עושה?. וכרגע אין לי תשובה. התשוקה שלי חמקה ממני והלכה למקומות אחרים. כנראה הייתי נשארת בבית, באי בודד נחמד יותר. כנראה הייתי רואה הרבה טלוויזיה, קוראת מדי פעם. הייתי אוכלת ממנות חמות והולכת למסעדות וכותבת יומן אינטרנטי. הייתי נפגשת עם חברים ומגדלת עציצים. הייתי בוכה כל לילה שאין משמעות לחיים שלי, אז מתישהו הייתי שולפת רגל מתוך הקקון הזה ומתחילה לחפש. אולי הייתי הולכת לקורס משחק, אולי הייתי הולכת לקורס רפואה סינית. אולי הייתי חוזרת לאקדמיה לחקור סמלים יונגיאנים. אולי הייתי בונה רפסודה. 

6

פעם היה לי חלום ענקי: ליזום מרכז תרבות ענק, אסתטי, בעל שאר רוח, שאינו תלוי במכירת מרצ'נדייז. כזה שיש התלהבות ואנרגיה טובה בו. שהכניסה אליו מלאה בבתים על-עץ. שיש לו מנהרות תת קרקעיות שמרכיבות את גוף האדם, וכך ילדים לומדים עליו, על ידי סיור בו. אנשים באים לשם כדי ללמוד לימודי רוח ואומנות. הקפטריה מגישה מאכלים שהרגע נקטפו מאחורה בחצר.

7

האם יש לי נקודות עיוורון? האם זו העבודה או העובדה שאני קוראת ספרי עזרה עצמית והם פשוט מלכלכים לי את הנפש. הם מציירים דמות של אדם שחיוך מבהיק ניתז ממנו: איזה אחד או אחת שקמים כל יום בחמש לעבר המקום הנכון בדיוק בשבילם, בו הם בזרימה מוחלטת עם ההוויה, הם רואים אנשים איכותיים אחרים, הם מבשלים עם הרבה סלרי. מי אלה? רק מפורסמים. כמה בושה ועצב ותחושת כישלון זה גורם לי. כמה גם אני רוצה להיות כזאת. וזה מזכיר לי את נקודות העיוורון האחרות שלי, אלה שאני רוצה להיפטר מהם: העצלנות, והגאווה, הספק והמבוכה העצמית.

7

בסרט טום הנקס מאבד את ווילסון בים, וכשהוא מגלה את זה ומנסה להחזיר אותו לרפסודה, זה שובר לב. הוא לא מצליח, והוא צועק לו בבכי, כשפיו מלא במי ים, "אני מצטער ווילסון, אני מצטער. אני לא יכול. אני מצטער".

תוצאת תמונה עבור im sorry wilson cast away

כתבתי ואז עשיתי. תלשתי את ווילסון מהקיר ואמרתי בלב "אני מצטערת ווילסון, אבל אתה רק חתיכת דף."

 

שינויי טמפרטורה

אף פעם לא ניסתי סמים. מילנאל מהקצה השני של עקומת הפעמון. לא יודעת למה זה מעולם לא קסם לי. אולי זה לא לגמרי נכון, פעם אחת במחנה לילה בגליל השתעלתי בבלבול לתוך כף יד אחרי שעשיתי שאכטה אחת מסיגריה של טיול. שום דבר בתודעה שלי לא השתנה, לא הפכתי מנומנמת יותר או משונה יותר, סתם בישלתי אורז עם פטריות (כמובן שרגילות, שמפניון מהסופר) ושיחקתי קצת עם הכלב של החברים והלכנו לישון באוהל.

אולי זה לא לגמרי נכון, כי פעם אחת לקחתי דקסמול לילה למרות שלא הייתי מצוננת, כי זכרתי שזה עושה לי שנת לילה טובה. וכך באמת היה, שנת לילה טובה מאוד. ולפעמים אני שותה קצת בייליס או יין כדי לישון טוב יותר.

בקיץ 2014 בילתי בקליפורניה. הייתה מדריכת טבע בקייטנה של אמריקאים עשירים מאוד. אהבתי מעט מאוד אנשים שם, והם כולם-כולם (גם אלה שלא אהבתי) עשו סמים. מלא סמים, כל הזמן. פטריות, וMD וקוקאין, והיו להם המון סוגי מכשירים לצרוך קאנביס, משהו שאתם לא יכולים לדמיין, למשל בלוג גדול שהם מפוצצים ונושמים אותו. פחדתי מדיי מהרשויות האמריקאיות וגם כך אפילו אלכוהול לא אהבתי לא הצלחתי ללמוד לאהוב, אז התבוננתי  באנשים האלה צורכים סמים, ואף פעם לא הבנתי אותם.

מסיבת הסיום של הקייטנה התקיימה בבית ריק לחלוטין של אחת המדריכות האמריקאיות, שחתמה עליו לא מזמן לקראת השנה הבאה בקולג'.  שהיתי במטבח הריק, משועממת ועם חרדה קלה שמצופפת לי את פינות התודעה. בחור אחד מהמשלחת הישראלית הגיע אליי וביקש ממני עזרה. הוא בגד בחברתו האמריקאית. הבנתי את זה כי כמה רגעים לפני כן הקשבתי לבחורה שהוא בגד בה מתפקעת בבכי לאחותה וחברותיה אומרת לה "אפילו נתתי לו אנאלי, נתתי לעשות לי אנאלי" ובאותו הרגע סיכמתי עם עצמי שלעולם לעולם לא אתן למישהו לעשות לי אנאלי כי אם יקרה משהו ביננו, טוב, אין לי אחות לבכות לה.

אז אחרי שהבחורה והאחות ופמליית הבנות התומכות בה הלכו לחדר אחר, הבחור הבוגדני הופיע במטבח. "אני לא יודע מה לעשות, כל כך פגעתי בה, כל כך פגעתי בה" הוא בכה. היה שיכור או מסומם או אולי שילוב של השניים. הנחתי לו יד על הלב "זה בסדר, היא תתגבר, אל תדאג, אתה אדם אוהב, לא התכוונת" ועיסתי-טפחתי על חזהו כמה שניות. והוא עצם עיניים ובכה, והחזיק לי את הזרוע ואמר "תודה".

באותו הערב הלכתי לישון על מזרן מתנפח. כבר לא אהבתי את חברתם של המסוממים. הם עשו רעש ושמעו מוזיקה והיו חברים אחד של השני. וכל מה שרציתי לעשות הוא ללכת משם ולהמשיך בהעמדת הפנים שהם עושים כמדריכי קייטנה.

מסיבת האמצע הייתה אחרת. בבית יפה מאוד בקליפורניה, רק שעה קודם לכן אכלנו אוכמניות ודיברנו עם האמא הבלונדינית והנחמדה של בחור אחד, ותוך רגע הגיעו המון אנשים והחשיך. והבית היה מואר והייתי שוב במטבח. וכל מי שהיה סביבי שתה או עישן או התפטר בפטריות או  בסם קשה אחר. והייתי מאוד אבודה כי לא רציתי לעשות אף אחד מהדברים האלה, רציתי להיות בשליטה, או שפשוט פחדתי מאוד. אז הציעו לי לשתות וויסקי וגם את זה מנעתי מהם. ניסתי להתבדח. יצאתי החוצה, אהבתי בחור אחד שהיה בחוץ והיה מקועקע. וטיפסתי במעלה גרם המדרגות הלולייני שהוביל לגג. צפיתי על האנשים מלמעלה וצעקתי "look at me, im high". חזרתי למטה מבושמת מזחיחות, "אהבתם את משחק המילים שלי?" שאלתי את חבורת הבנים שהזמינה אותי לשם. הם משכו בכתפיים.

את הדקסמול והיין והשאכטה עשיתי שלוש שנים אחר כך, כשכבר הרגשתי קצת יותר בשליטה.

בקטע הזה של גון בן ארי הוא מספר קצת על סמים כחוויה רוחנית. משום מה זכרתי שהוא טוען שם שאף אחד לא יודע מאיפה מגיעה הרוח (זה לא מה שהוא אמר). אז שאלתי את אבא שלי איך הרוח נוצרת, והוא אמר שזה משינויי טמפרטורה, כשאוויר קר נפגש עם חם, זה יוצר תנועה. לא הבנתי כל כך אז שאלתי את המטפלת שלי, שהייתה בעבר מורה לביולוגיה. היא הזכירה לי שחלקיקים נעים מהר יותר בחום מאשר בקור, אז כנראה זה המפגש בין המהיריות שלהם. זה הניח את דעתי וגרם לי להבין למה אנשים שוהים בסאונה ומייד אחר כך יוצאים לשלג.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 15.18.40

(צבעי מים, שנה שעברה)