עוגת דבלים דיפלומטית

אתמול חגגנו יום נישואין במסעדה שנמצאת בבית האמנים הירושלמי. "מונא", אולי אתם מכירים. הייתי לחוצה לפני כן, פיזית ונפשית. פיזית בתוך השמלה שלי שעקב כמה קילואים עודפים שיוותה לי מראה נקניקייתי. הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי בסדר, "זה מה יש" אמרתי לעצמי, ושמחתי בי.

בתוך הגלגלת הלחץ הוא כבר אחר. דמיינתי איך אנחנו הולכים לשם (בדמיון הייתי רזה יותר). פחדתי מאוד שנריב, לא כי יש על מה לריב, אלא כי בדרך כלל כשאני מצפה שמשהו יהיה בדיוק כמו בדמיון והוא לא הולך, אני משתבללת או לחלופין כועסת על כלום. גיל החווה בידיו שהוא מוכן, במכנסיים דהויים וכפכפים. הוא היה חסר סבלנות כשהכרחתי אותו להחליף בגדים כמה פעמים. בלעתי את העלבון המתרקם והתעלמתי.

התיישבנו, והמלצרית ניגשה אלינו. היא הייתה מאוד עדינה, עם צוואר ארוך ורזון קיצוני והקול שלה רעד, כאילו היא מתביישת. היא שאלה אם אנחנו חוגגים משהו. "כן, יום נישואין". אמרנו. "נהההדרר" היא אמרה. היה אפשר לחוש את החיוך שלה דרך המסכה. הסתכלתי על הזרועות שלה והתעניינתי בקעקועים. זה מסוג הקעקועים שברור מהקו שלהם שהיא האמנית. היה ציור של יד מציירת ושל עלים. רציתי לשאול או אולי להגיד לה משהו על זה, ורציתי לספר לה שגם אני מנסה להיות מאיירת, אבל הייתי מתוחה מדיי. היא הביאה לנו הרבה מפיות ואמרה בנחמדות "שלא תלכלכי את השמלה היפה שלך".

הזמנתי אלכוהול, הוא הסתכל עליי במבט מחייך ושואל. והסברתי לו שאני לחוצה, ושזה בשביל להשתחרר. "ממה את לחוצה?" הוא התעניין. "יש לי יותר מדיי ציפיות". לפני שיצאנו הראתי לו את אחד הסקיצות לאיור של טקסט של עגנון שאני עושה, אז הוא כנראה הניח שאני מלאת ציפיות כלפי האיור, מה שגם נכון. "אני חושב שזה ממש מתאים לך, האיור" הוא השיב. זרחתי בתוכי. "אבל יהיה לך קשה לפרסם את עצמך" הוא קבע, בצדק, על כישורי השיווק הלא קיימים שלי. "כן, כן" אמרתי. דיברנו על זה קצת, על דברים ששמעתי בפודקאסט, ועל התכנית המתגבשת לאט בראש. האלכוהול שימח אותי ושיחרר אותי.

האוכל היה נפלא. הבטן שלי שמחה בו. "אנחנו כאלה בורגנים" אמרתי לו, מושכת את המזלג בין השפתיים. הוא משך בכתפיים וחייך. "למה את חושבת?". וברגע הזה תחושות האשמה שלי על היותי בורגנית החלו להתפוגג. בהתחלה רציתי להגיד שאני חושבת כך בגלל השכנים שלנו, שאירחנו אתמול, והיו דומים לנו. אבל נמלכתי בדעתי וקבעתי "זה לא שיש לנו ברירה" אמרתי לו. "זה או להיות פרולטריון, או בורגני, או אצולה" ומשכתי בכתפיים. "אנחנו איפה שאנחנו".

שאלתי אותו איך הייתה השנה הזאת איתי והוא אמר "הכי טובה עד עכשיו" והסביר שזה כי התבגרתי. צחקתי ואמרתי לו איך הייתי לחוצה לפני שהלכנו, אבל לא אמרתי כלום כדי לא לקלקל, והרגשתי רע קצת בדרך, אבל אמרתי לעצמי "לפעמים זה בסדר להרגיש ככה". שזו יכולת הסיבולת שלי להרגשה רעה שמתבגרת.

לא רציתי לאכול קינוח אבל גיל התעקש שאזמין (לא אופייני בכלל בטנגו שהוא מערכת היחסים שלנו). "אתה רוצה אפוגטו שקדים?" שאלתי, כי זה הדבר האהוב עליו. "לא לא, מה שאת רוצה". "עוגת דבלים וחיטה, זה נשמע קינוח מהמאה ה-18" "כן, מה זה דבלים?". "תאנים". "ומה זה דיפלומט*?" "אני לא יודעת" "טוב, נו".

אז זה היה קינוח מושלם. מתוק- מלוח-מרענן. שאלתי אותו אם זו המסעדה הטובה ביותר שהיינו בה עד היום. "אני לא יודע" הוא אמר "בין הטובות" הוא חייך, בין 2 כוסות יין מחוזק שפינקו אותנו בהם.

אני במתח דועך. בין ציפיות למציאות, בין אשמה על אכילת בשר, להדוניזם. בין רצון להשתחרר באופן טבעי, עם מיינדפולנס ומודעות עצמית ולא מחומרים כימיים כמו ערק רוזטה. בעיות של אדם פוסט-מודרני, הסוציולוגית שבי חשבה.

טוב שהקשבתי לחלק האוהב. כשגיל שאל מה אדם צריך בחיים אמרתי לו "אוכל טוב ואנשים טובים, ובגלל זה המתנה שלך זה שוקולד ובירה".

*דיפלומט זה קרם, מסתבר.

שקוף

1

ביום כיפור של שנת 98 הייתי בת שש, וציירתי את אלוהים. היכולות השכליות המופשטות שלי עוד לא היו קיימות, אז ציירתי אותו כמו הדימויים הנוצריים שראיתי בטלוויזיה: זה היה ציור של איש זקן ומזוקן שיושב על ענן. סבא שלי נכנס לחדר כדי להבין מה אני מעוללת, הביט בי ואמר במתיקות

"אסור לצייר את אלוהים" ואז חשב קצת ואמר "במיוחד לא ביום כיפור".

2

בשיעורי ציור יש נוהג נהדר ובו כל אחד מראה בסוף השיעור על מה הוא עבד במהלך השיעור. ואז מדברים על הציורים. בדרך כלל אומרים  מה יפה, וכשמדברים רק על מה יפה זה שיעמום נוראי.

אתמול נעמדו מאחוריי שני הציירים מוכשרים בחוג, ואמרו לי בדיוק מה הבעיות שלי. "עשית החלטות מוקדמות מדיי עם הצבע"  אמר לי צור. הסתובבתי אליו.  "זה מת" הוא אמר. שמחתי כל כך בביקורת הזו, כי היא הייתה מדוייקת, הסתובבתי חזרה לציור. אין בו שום זוהר, הוא צדק.

"על מה אתה מדבר, הצבעים טובים, זה פשוט לא מדוייק" אמר ישראל, והתיישב במקומי, "את צריכה לעשות את זה מדוייק, כמו קוביזם" שניהם חייכו אליי, הם כנראה יודעים שאני צמאה לידע, אז הם גם פליקו מחמאה. "כל הכבוד על האתגר שלקחת, שקיפויות זה דבר כל כך קשה".

3

בצאת כיפור של שנת 2007 הייתי בת 15, ומשפחתנו התכנסה במטבח. כולם ישבו ושאלו אותי למה יש פתיבר וממתקים בחדר שלי. כלומר, למה לא צמתי. עניתי בצהרה פרועה: אין אלוהים. "מה זאת אומרת אין אלוהים?" שאלו אותי, וסבא שלי הדגיש "זה כמו שתגידי שאין שמש". הוא לקח את הטלית שלו, הניח אותה עליי ומילמל את תפילת הכוהנים. כמה שבועות אחרי זה הוא וסבתי קיבלו אותי בחיוך בפתח הבית. "קיבלנו טלפון מהספרייה, אנחנו רואים שהתעשתת" הם אמרו לי בגרוזינית. "מה?" תמהתי.

"הזמנת את הספר "יש אלוהים" והוא הגיע".

צחקתי לעצמי. הם לא ידעו ששם הספר הוא " יש אלוהים?" סימן שאלה, לא סימן קריאה. וכתב אותו ריצ'רד דוקינס, אולי הגורו המודרני של האתיאסטים.

4

אתמול בחוג המורה הינהנה כששמעה את הביקורת של הציירים האחרים.

"שקיפויות זה באמת קשה, זה טוב שלקחת על עצמך את התרגיל הזה."

עניתי לה ש"אני עוד לא יודעת לצייר אור."

"אבל הכל זה אור"

היא אמרה.

5

WhatsApp Image 2019-11-27 at 10.06.18

6

"בחיים הרוחניים של החסידות, שבובר מתאר כאן בצורה גאונית, חובתו העליונה של אדם טמונה בהעלאת הניצוצות האלוהיים. דרך עבודת הגילוי של הנקודה האלוהית בזולת, אדם זוכה לחירות אמיתית ונמלט מעולם ההכרח. הניצוצות הקדושים שנגאלו מובילים למקור החיים ומעיין האור. חיים שכאלה, כה מיוחדים וכה לא-טריוויאליים בנתינה לאלוהים, באים לידי ביטוי בנתינה צנוע לאנשים אחרים. השכינה שבה מגלותה כאשר האדם מוציא לחופשי את הניצוצות האלוהיים באמצעות קיום שרוח הבריות ורוח המקום." (אפרים מאיר, דברים על "גוג ומגוג" של מרטין בובר)

7

"נו ליאור, אז ראית כבר את האור?" שאל אותי נמרוד, חבר ללימודים שפגשתי ברחוב

משכתי כתפיים, כיווצתי גבות ושפתיים, נענתי את ראשי שמאלה וימינה

אבל לא אמרתי לא.

8

"ובשורה האחרונה של הכיתה ישבה ילדה שסבלה מבעיות קשב וריכוז, ובדרך כלל התקשתה להתרכז בשיעור, אבל באותו יום הילדה ישבה יותר מעשרים דקות וציירה משהו, בריכוז עמוק, לגמרי בתוך הציור שלה. והמורה הסתקרנה וניגשה אליה, ושאלה "מה את מציירת"?

והילדה, בלי להרים את העיניים, אמרה, "אני מציירת את אלוהים".

אז המורה אמרה, "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה".

והילדה אמרה, "עוד רגע כולם יידעו". " (יאיר לפיד על קן רובינסון, "המקום הנכון")