דרוש ריפוי (מה למדתי* ב4 שנות פסיכותרפיה)

*ולומדת, עדיין.

בחודשיה הראשונים של 2016 נכנסתי למעונות הישנים של האוניברסיטה העברית, למרכז הייעוץ לסטודנט, ונרשמתי לטיפול הראשון האמיתי שלי. הוא היה מסובסד, 180 ₪ לפגישה, שההורים שלי שילמו (מה לעשות, מס הורים). בטיפול הראשון, שנקרא "אינטק" שאלה אותי המראיינת איזה מין מטפל או מטפלת הייתי רוצה, ולא ידעתי להגיד דבר מלבד "שיהיה אדם חם", עד היום אני איתה.

אני דיי פתוחה לגבי זה שאני הולכת לטיפול, וחברים שואלים אותי מה זה בכלל, ובדרך כלל אני מושכת כתפיים ואומרת איזה משהו על רגל אחת. אז זה ניסיון ראשוני לספר את התחושות והתהליך. את ההפלגה הסוערת לעיתים, והשקטה לאחרונה, לעבר מחוזות החוסן הנפשי.

אלה הם 4 דברים שלמדתי ב4 שנות טיפול:

1.התפעלות

בפגישה הראשונה במרכז הייעוץ ביקשתי אדם חם, וקיבלתי מישהי שהתפעלה ממני. לא האמנתי לאחרים המתפעלים ממני, בעיקר כי שנאתי את עצמי מאוד. זה גדול וקלישאתי להגיד ששנאתי את עצמי, אבל כך זה היה. מי ששלטה בהגה המטאפורי של הראש רוב הזמן הייתה הגאווה שלי, ששום דבר שעשיתי לא מצא חן בעיניה. כל דבר היה מטופש מדיי או תמים מדיי או חכמולוגי מדיי, חנפני מדיי או פשוט לא מספיק. המטפלת שלי כנראה עלתה עליה בשלב דיי מוקדם, והתחילה בהתפעלות אמיתית וכנה. יום אחד אמרתי, שאני מרגישה מכוערת מאוד. זה היה במסגרת של מונולוג "למה אין לי זוגיות, כמובן כי אני בלתי נסבלת ועול לאנושות" אוחזת בניירות טישו קרוב ללחיים ומקנחת את האף. היא התבוננה בי רגע ואמרה "את מרגישה מכוערת?" במין טון מלא חמלה, אבל גם מלא בתרעומת בו זמנית, כאילו היא אומרת -איך את, כל כך יפה, מרגישה מכוערת?

והאמנתי לה, למרות שהיא לא אמרה את זה כך, התחלתי להרגיש יפה יותר. היא התפעלה מדברים נוספים, פעוטים לחלוטין בעיניי. מהציורים שלי (שתמיד היו פשוט בסדר וזהו מבחינתי), מהציונים שהבאתי (כל 80 ו90 פלוס היה מקבל קריאות עידוד). מהעולם הפנימי שלי, שהיה אסוציאטיבי ומהיר ומעניין. אני חושבת שפשוט עניינתי אותה, יותר מהכל. לפני גיל, היה אדם שנתן לי 100 אחוז מתשומת ליבו במשך שעה אחת בשבוע. מתישהו זה גם מתחיל לחלחל פנימה.

התפעלות

2.להשטות,לשחק

פעם אחת שאלה אותי במה אהבתי לשחק כשהייתי קטנה. זו הייתה שאלה משונה, חשבתי ביני לביני. כאילו הבליחו הלימודים האקדמיים שלה בשאלה. העניין הוא שלא ממש זכרתי. רוב הילדות שלי לא זכורה לי, מלבד שבתות מסוימות רגועות מאוד או רגעים חזקים של בושה או עצב או כעס. המשחק, בהגדרה רופפת הוא חיקוי לא מחייב של עולם המבוגרים. לא ממש אהבתי לשחק כי לא היו לזה השלכות אמיתיות, ולא היה לי כוח לשהות בזה. את כל זה אמרתי, אז למדנו לשחק בכתיבה, להביא לחיים את החלקים הבריוניים בי שאני מפחדת מהם. יצרתי מהם סיפורים קצרים, או דמויות, ופשוט שיחקנו. זה היה נחמד. אני לומדת עדיין לשחק: לצייר או לכתוב מבלי להתעקש שיצא משהו מושלם, סתם להיות בזה, בלי השלכות. אני חושבת שהתוצרים הכי טובים יוצאים כך.

הציור: תוצר טוב שנולד במשחק (גם המורה מתעקשת על חוסר התעקשות). שמן על קנבס אבל זה לא באמת מעניין.

3. לפעמים אין לזה שם

הייתי שנתיים במרכז הייעוץ לסטודנט ולאחר מכן המשכתי לטיפול עצמאי עם אותה מטפלת, עד היום. בשנתיים הללו תמיד שאלתי "אבל מה יש לי? מה זה? כלומר- איך קוראים לזה". בכיתה ח' השתתפתי בתרגול עבודות אקדמיות ובחרתי להגיש סקירה אודות פתולוגיות נפשיות. אפילו מזה המטפלת שלי התפעלה "אני לא מכירה הרבה ילדים בכיתה ח' שידעו את השמות של כל המחלות הללו" היא הינהנה בחמלה כשסיפרתי לה על זה. לאורך השנים איבחנתי את עצמי במאניה דיפרסיה (הייתי דיי בטוחה בזה), דיכאון חורף, היפומאניה, הפרעת אישיות גבולית you name it. מה שבטוח- הייתי בטוחה שמשהו ממש לא בסדר אצלי. משום מה כל ההגדרות האלו חיזקו אותי מאוד, אבל בכל פעם ששאלתי את הפסיכאטר של מרכז הייעוץ או את המטפלת שלי או מישהו בר סמכא בעולם הפסיכולוגיה "מה זה שיש לי?" הם אמרו "שום דבר מסוים" או "אולי נטייה למשהו" במין חוסר התחייבות. אין לזה שם, לפעמי קל יותר כשיש לזה שם אבל אין לזה.

הנחתי לזה, עד שהשנה המטפל לימדה אותי שיטות התמודדות עם חרדה. אחרי הטיפול קראתי על זה קצת ונתקלתי במושג של פוסט טראומה באופן שלא ידעתי לפני כן, ופוסט טראומה מורכבת, ושאלתי אותה "זה זה? זה מה שיש לי? פוסט טראומה מורכבת?" והיא הינהנה. כמה ריחמתי על עצמי מאז, עד שמישהי, בסיפור נפרד לחלוטין אמרה בתרעומת על בן הזוג שלה שחטף שריקות יריות משני עברי הראש שלו במלחמה, אבל כל פישר היום חושב שיש לו פוסט טראומה. אני מעדיפה להתייחס לזה בהומור וחמלה, ולא לתת תווית. בכל אופן, אני מרגישה שזה, מה שזה לא יהיה, כבר איננו.

no face, spirited away

4. לשאת סבל

בריאיון של אווה אילוז עם קובי מידן על הספר "גאולת הנפש המודרנית", הוא שואל בדקה 6 בערך על הביקורת שלה על הפסיכולוגיה -"אבל אולי זה כל כך מפורסם ונפוץ כי זה פשוט עובד?" והיא עונה "תראה, כל סיפור שמסביר לך מאיפה אתה בא ולאן את צריך ללכת- עובד. הסיפור הפסיכולוגי עובד, לא כי הוא אמת. הוא עובד כי הוא עובד". התשובות בספר שלה מגוונות: כי זה יושב על ארכיטיפים דתיים של גאולה עצמית, כי זה נפוץ גם בקרב האקדמיה וגם בקרב ההדיוטות, כי זה מוסד בצורה יוצאת מן הכלל במהלך המאה ה-19.

אז אולי אני מטיפה של דת מודרנית, אבל אני מאמינה שזה פשוט עובד. אתה צריך אדם מאוד מקצועי, אדם שיזהה את התורפה שלך ואת התרופה שלך. לא בכדי זה מקוטלג כרפואה.

יש בעיות רבות בעולם הטיפול בנפש היום. אובר- מדיקלזציה, טיפול על ידי אנשים לא מוסמכים במקרה הטוב ובמקרה הרע שרלטנים שיגרמו לסבל נוסף. אבל זה עובד. ובטיפול טוב זה עובד מצויין.

זה לא שלא אסבול יותר, אבל הימים הטובים והרגועים נמצאים וצבועים בצבע אחיד ונעים. בשנה הראשונה לטיפול ביקשתי "להיות כמו האנשים האלה שאפשר לראות שבסך הכל הם דיי סבבה". ועכשיו, בצורה מסויימת אפשר להגיד שזה עבד. כשאני סובלת, למשל נעלבת, או כואב לי, או לא נוח לי משהו, או שאני מרחמת על מישהו מאוד, או כועסת על עצמי- אני יודעת לשאת את זה. זה כבר לא נכנס פנימה. נכנסו פרופרציות, העור חוספס. אז העליבו אותי, או שנכשלתי במשהו, זה זה וזהו זה. זה לא אומר דבר עליי, אני לא אשמה בכך, יש גבולות ברורים ביני לבין אחרים, זה פשוט קרה.

אני עוד אסבול, ככל הנראה, אבל אני מתאמנת כבר 4 שנים על סיבולת

4.1 מותר, ולפעמים כדאי להרגיש רע

הקלישאה על פסיכולוגים היא שהם יושבים ומהנהנים לעבר כל מה שתגיד להם, ואז מנסים לחפור עוד קצת עם "איך אתה מרגיש לגבי זה?". ובכן, כן, אחת המטרות של טיפול היא להקשיב טוב, לעבד חוויות לא מעובדות, מוזרות ורעות, ולהחזיר אותן חזרה בצורה מעיכה יותר.

החזרות הללו, על מה אני מרגישה, מה אני חושבת, איפה אני נמצאת בחיים, למה אני חושב ככה, למה אני מרגיש ככה, במשך שעה שבועית, הן בעצם אימון. היא אימון משתכלל לעבר האינטליגנציה הרגשית, שלא לכולם יש באופן טבעי. רוב חיי הסתובבתי במין תחושת מועקה עמומה שלא הבנתי מה המקור שלה, וגם לא הבנתי איך אני מרגישה בכלל. זה היה חוסר שביעות רצון, חוסר תקשורת, הרגשה שאני לא שייכת לשום מקום, ובדידות גדולה. ובכן, השוס בפסיכותרפיה הוא, שלפעמים ממש צריך להרגיש את הדברים הללו. אבל רצוי עם בן אדם שיוכל ללוות אותך לאיזורים האפלים של חיי הרגש שלך.

רבים, ואני בינהם, חושבים שאנחנו מסוגלים לחלוטין לשכלל את חיי הנפש שלנו בעצמנו. לבד. מי צריך לשלם מאות שקלים בשביל משהו שאפשר לעשות עם חבר או בניחותא עם עצמך, בלי העיניים השיפוטיות של אדם זר. אנחנו מספיק גדולים וחכמים כדי להיכנס לסבך המחשבות הזה בעצמנו ולחתוך אותו במצ'טה. להתאמן על הדיוק והזיהוי של הרגשות הרעים של עצב וכעס ובדידות ולסלק אותם מדרכנו חד וחלק!. טוב, לי זה לא עבד לבד כל כך טוב.

חבר, או אנחנו, לא מיומנים. אנחנו יכולים להתקל בסבך הזה, ולטבוע בחול תובעני, ברומינציה מסחררת. מישהי פעם סיפרה לי איך היא בדיכאון כבר שבועיים בגלל חברה טובה שלה שהחליפה תרופות, והיא מרגישה שהיא חייבת לעזור, אבל היא מדכאת אותה נורא. כך שתיהן מתפלשות בביצה הזאת. כשאדם מיומן שואל "למה זה ככה?" ו"תסביר לי עוד" ומה שאתה מספר לא נדבק בו, המחשבות נוטות לצאת מהמעגליות שלהן. אני סומכת עליה שהיא תלווה אותי למקום האפל הזה, ואנחנו ניהיה בו קצת, ואז נחזור למקום נעים יותר. במקום ללכת בסחרור בחדר סגור, המטפל עשוי לפתוח דלת, או לפחות להצביע על דלת סגורה במחוות יד.

יש לנו כל מיני רגשות מעקצצים ומגרדים ולא נעימים, ויש לנו סיפור עליהם: "זה יושב לי על נקודה רגישה בילדות/ בכללי כרגע." או "קשה לי להתחייב למערכת יחסים כרגע כי האהבה של הוריי אליי הייתה בעלת תנאים". יש לנו כל מיני סיפורים. ואנחנו מדביקים אותם לרגשות. והכל מתערבל, אחד התפקידים של המטפל הוא ללעוס את העיסה הזו, אבל גם לנסות להפריד, בשאלות עדינות, בין הסיפורים לרגשות למחשבות, לא סתם יש להן מילים שונות.

4.2 גבולות

אחד הבעיות שלי בקשרים עם אחרים הייתה שלתחושתי הכל היה באחריותי, ולפיכך, גם באשמתי. אם אדם היה עצוב? בגללי. שמח? בגללי? כועס? בגללי.

לא רק שזה תחושת אחריות ואשמה ענקית, זה יצר המון חיכוכים עם אנשים. פעם באתי למפקד שלי לבית, לביקור. הרגשתי לא בנוח עם להיות שם, ואישתו שהייתה בחודש התשיעי נכנסה כולה עייפה ורצוצה הבייתה ושאלתי אותה, באופן עקיף, אם זה בגללי וכדאי שאלך. היא התיישבה באנחה גדולה ואמרה "לפעמים צריך ללמוד שלא הכל קשור אלייך, לפעמים אני פשוט בחודש תשיעי ובגלל זה אני עייפה".

אני לא יודעת איך בדיוק זה קרה, מה התהליך שקרה, אבל היום אני מאוד שמה לב מתי ענייני הם ענייני ומתי הם של אחרים.

יכול להיות שכל זה קרה בגלל דברים אחרים: כי אני בזוגיות, או כי אני פשוט מתבגרת, או סתם כי יישמתי דברים שקראתי וראיתי, בכל אופן לי זה עשה טוב. אולי יהיה פה עוד פוסט על זה, על חוסר ההיגיון שבחרדה או כשאסיים את הספר ההוא של אווה אילוז. בנתיים הנה שיר יפה של אביב פק שנקרא "דרוש ריפוי".

בכל מקרה- ליאור של העתיד, אם את קוראת את זה כי שקעת באיזה מרה שחורה חסרת הומור עצמי, מקווה שהדברים הללו הזכירו לך איך נוסעים בלי פדלים. גוצ'י.

"וכאשר ההווה נופל לתוך בור
נופל אתו העבר
כאשר העבר מביט השמימה
זו הרמת החיים כולם,
וגם חיי עבר רחוק עד מאוד"- זלדה, מתוך "ערב מוזר".

הציור הוא כי פעם כנראה הייתי זקנה יותר מעכשיו.

כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

ללא כותרת

ניסתי להתאבל היום על כישלון עתידי בתור סופרת. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" וחשבתי שאולי לעולם לא אצליח לכתוב ככה. ונזכרתי בסופרים צעירים שכותבים על הכישלונות שלהם, על הצורך שלהם בפרסום. וחשבתי שבכל אופן אין לי כל כך הרבה תשוקה לכתיבה. בימים אלה אין תשוקה לכלום חוץ מלישון הרבה ולראות סרטים בלילה עם אור צהוב מהמסדרון.

אמרתי למטפלת שלי לפני כמה זמן שאני חושבת שזה בכלל צורך כוזב. שכל מה שאני רוצה זה קהל. שבכל פעם שאני חושבת חצי-מחשבה מעוררת השראה כבר יש לי כתבת שער בשבע לילות על היותי סופרת נהדרת וחד פעמית. "אז תעשי לך קהל" היא אמרה. חשבתי על אנשים שאני כותבת להם. אבי, מורן. הם תמיד מגיבים. לפעמים גם שחל. יש גם את האנשים כאן בבלוג שמשום מה מתעניינים במה שיש לנערה עזת מצח להגיד. קהל קטן, אבל כמו בסיפורים חסידיים, גם אם יש לך אדם אחד.

חשבתי שאני עושה את זה כדי לקבל אישור על משהו. להתפרסם כאדם חכם. אבל מתגבשת אצלי הבנה שהדבר הזה שאני עושה הוא מהנה, וחשוב להתאמן על להוציא את הדברים שמרגישים החוצה. ואפשרי ש הטקסט יהיה סתמי לחלוטין. כל כך הרבה סופרים ואמנים יש בעולם, כולם חשובים מאוד, וסתמיים מאוד. אפשר להיות ללא קהל. אין מושג של זמן כשכותבים. כשעושים משהו שאוהבים כל כך.

"כשאינך יכול לשאת את זיכרון היעלמותך אתה נושא כמיהה עזה ליום שבו תזכה לתהילה. מבקש גדולה שתבטיח אותך מאימת מחיקתך. בימים שאינני קיים אני חייב להיות מפורסם. מסדר גודל שלא יישכח לעולם. חולם על הספר שינציח אותי. ויבטיח סופית ששוב לא איעלם." (יאיר כספי)

____________

העתקתי לכאן סיפור קצר על אומץ ונפיחות ובמקלחת-ערב חשבתי שהוא מטופש ולא הכרחי, אז מחקתי אותו.

לפני כמה זמן כתבתי על זה ששלחתי לסופרת שאני אוהבת כמה פרקים מספר. והיא כבר הגיבה להם לפני כמה חודשים. בצירוף מקרים מוזר למדיי כתבתי עליה ואחרי שעה קלה ראיתי אותה בגן סאקר.

באותו יום התיישבתי בהתלהבות אין סופית והתחלתי לערוך קצת את הדברים שכתבתי. מה שרציתי לשלוח לה היה טיוטה ראשונית לספר שנקרא "חיה ומותו של"  והוא עסק בגלגול של נשמה אחת בעולם. האמת היא שזה היה גבב של סיפורים קצרים שכתבתי וניסתי לגודד אותם לאסופה אחת שתיהיה כמו רומן מחוכם הבנוי מסיפורים קצרים.

ביום שלישי של אותו שבוע תכננתי לשלוח לה מייל וקניתי מתנת יום הולדת לאמא שלי. באתר של כתר תחת "ספרים חדשים" הופיע רומן החדש של רועי חן, "נשמות" שבדיוק ראה אור. הוא עוסק בנשמה אחת המתגלגלת בעולם. קיללתי. איך המוזה שלי כל כך בוגדנית? הלכה לבקר אצל אחרים.

החלטתי להשקיע יותר בענייני הכתיבה, אחרת המוזות הלא- מרוצות ילכו להתממש אצל אחרים.

אחרי שבועיים היא שלחה לי בחזרה את הפרקים ששלחתי עם הערות מועילות והרבה מתיקות.

"נו, תעופי על זה" גיל אמר לי. גם אני אמרתי את זה לעצמי. עד עכשיו לא נגעתי בזה.

__________

אני כבר לא כל כך נאיבית לגבי כתיבה. פעם חשבתי שזה בכלל לא בעייתי. קניתי יומן כדי לעקוב על הרגלי הכתיבה שלי. בילדותיות דמיינתי איך אני מתעוררת בחמש וכותבת עד העבודה. זה לא קרה, כמובן. לפעמים אני חושבת שרגעי השראה גאוניים אכן קיימים. וכל קיומי העצלני פשוט מחכה להם. לפעמים אני מבינה שאני פשוט לא כל כך טובה. שעדיין אין לי את "זה". מה שזה לא יהיה.

בתייקית הכתיבה שלי יש התחלות לספרים, מחזות, וסיפורים קצרים. על פשיטת רגל, על גאולה, על שיגעון, על אוכל, על דת ומדע, על פסיכולוגיה ורבנים. יש סיפורים קצרים ומוזרים, ופסקאות על תחושות שהרגשתי. יש שני ספרי ילדים. אחד קצר ואחד ארוך. יש המון המון מילים שמתגבשות ולא מתגבשות ולא מתגבשות.

ואני יודעת שיש לי בנתיים רק סיפור אחד שאני רוצה לספר, וזה סיפור מצחיק ונורא על הבית שלנו ברנטגן 20. ואני זקוקה להרבה מאוד אומץ כדי לכתוב אותו ולפרסם אותו כשאני מחליפה את השמות ולהגיד שהוא רק מבוסס חלקית על סיפור אמיתי, ולמרות שהכל היה אמיתי, נורא וענק ואמיתי. אולי אחר כך לא אכתוב יותר כלום, וזה יהיה בסדר. נכון? אולי כל הילדות והנעורים המשונים והאומללים שלי יתכווצו לבלוק נייר בגודל של 20 ס"מ, כך שיהיה אפשר לשאת אותם.

בכל אופן, אני צריכה המלצות לספרים.

WhatsApp Image 2020-04-10 at 20.31.00

(אבא שלי במסעדת "אנה", בחגיגות סיום התואר. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. ציירתי את זה ליום ההולדת ה50 שלו בקיץ האחרון. כל הקורונה הזאת לא ציירתי, ואני נוזפת בעצמי על זה, שלא מדגדג לי באצבעות כמו שחשבתי).

______________

הנה דברים יפים שאחרים כתבו:

"יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו על החיים. " (המידות הקטנות- נטליה גינצבורג)

"הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבנאדם החוצה, בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבן אדם אחד בעולם?. קרינת האישיות. הזוהר הפנימי. הסוד, הרטט של החד פעמיות". (דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר)

ווילסון

1

בראשון ראינו את הסרט המופתי והעצוב cast away. גיל לא ראה אותו מעולם. כשהוא הסתיים  הוא חרץ "זה היה סרט טוב". סיפרתי לו על הפעם שהדפסתי תמונה של ווילסון, הכדורעף שטום הנקס מאניש, ותליתי במשרד. זה קרה לפני יותר משנה, ובמחשבה לאחור, זה היה אקט טקסי למדיי, מין החלטה מודעת שהפינה המוארת בניאון שלי היא אי בודד, ושאני שלמה עם זה. בסרט ווילסון עוזר לטום הנקס להקים מדורה, סתם מעצם העובדה שהוא מסתכל עליו. שיש מישהו שרואה אותו.

תוצאת תמונה עבור wilson cast away כך מדליקים אש

2

אף אחד במשרד לא הבין את ווילסון שלי, מה שהחריף את בדידותי. עד שהגיע יום אחד איש מחברת תקשורת, לשנות את קווי הטלפון שלנו. "זה ווילסון" הוא אמר עליו. "נכון" תמהתי. "סרט נפלא" הוא אמר, והתחיל להתעניין, מאיפה אני, מה אני עושה. הוא קבע שכמוהו, אני אדם טוב. רק מעצם זה שתליתי את ווילסון.

3

כשנשטפת לחוף שלו הזדמנות, טום הנקס עושה מעשה לא יאומן באומץ שלו, הוא בונה רפסודה ומשליך את עצמו לים העצום, בידיעה מוחלטת שהוא כנראה ימות שם. הוא פשוט לא רוצה יותר להשאר באי הבודד הזה.

4

זה מעציב אותי שהעבודה שלי כל כך קלה. אני מגיעה לרוב בתשע או בשמונה וחצי למשרד. אני מרגישה נבולה תחת אורות הפלורסנט. אני מחפשת מקום אחר להיות בו. שום משרה לא נראית זוהרת יותר, הן כולן יגרסו אותי תחת נטל היום- יום. אז לפחות אעשה משהו משמעותי, אני אומרת. הוא אומר שזה נכון, ושהוא מאוד גאה בעבודה שלי כרגע. זה עוזר לתהליכי ההוראה בארץ, זו עבודה נוחה וחשובה. יש הרבה הזדמנויות לצמיחה. אבל זה אי בודד.

WhatsApp Image 2020-03-11 at 11.25.38כך מדליקים מחשב

5

התסכול שלי כבר פולש לכל פינות היום. פתאום נמאס לי לבשל, שום ספר לא שווה את העובדה שבמשך שמונה וחצי שעות מהיום שלי אני עושה משהו שאני לא אוהבת. לחברים שלי כבר כנראה נמאס לשמוע אותי מתלוננת. אז הם שואלים את השאלה הגדולה- אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית עושה?. וכרגע אין לי תשובה. התשוקה שלי חמקה ממני והלכה למקומות אחרים. כנראה הייתי נשארת בבית, באי בודד נחמד יותר. כנראה הייתי רואה הרבה טלוויזיה, קוראת מדי פעם. הייתי אוכלת ממנות חמות והולכת למסעדות וכותבת יומן אינטרנטי. הייתי נפגשת עם חברים ומגדלת עציצים. הייתי בוכה כל לילה שאין משמעות לחיים שלי, אז מתישהו הייתי שולפת רגל מתוך הקקון הזה ומתחילה לחפש. אולי הייתי הולכת לקורס משחק, אולי הייתי הולכת לקורס רפואה סינית. אולי הייתי חוזרת לאקדמיה לחקור סמלים יונגיאנים. אולי הייתי בונה רפסודה. 

6

פעם היה לי חלום ענקי: ליזום מרכז תרבות ענק, אסתטי, בעל שאר רוח, שאינו תלוי במכירת מרצ'נדייז. כזה שיש התלהבות ואנרגיה טובה בו. שהכניסה אליו מלאה בבתים על-עץ. שיש לו מנהרות תת קרקעיות שמרכיבות את גוף האדם, וכך ילדים לומדים עליו, על ידי סיור בו. אנשים באים לשם כדי ללמוד לימודי רוח ואומנות. הקפטריה מגישה מאכלים שהרגע נקטפו מאחורה בחצר.

7

האם יש לי נקודות עיוורון? האם זו העבודה או העובדה שאני קוראת ספרי עזרה עצמית והם פשוט מלכלכים לי את הנפש. הם מציירים דמות של אדם שחיוך מבהיק ניתז ממנו: איזה אחד או אחת שקמים כל יום בחמש לעבר המקום הנכון בדיוק בשבילם, בו הם בזרימה מוחלטת עם ההוויה, הם רואים אנשים איכותיים אחרים, הם מבשלים עם הרבה סלרי. מי אלה? רק מפורסמים. כמה בושה ועצב ותחושת כישלון זה גורם לי. כמה גם אני רוצה להיות כזאת. וזה מזכיר לי את נקודות העיוורון האחרות שלי, אלה שאני רוצה להיפטר מהם: העצלנות, והגאווה, הספק והמבוכה העצמית.

7

בסרט טום הנקס מאבד את ווילסון בים, וכשהוא מגלה את זה ומנסה להחזיר אותו לרפסודה, זה שובר לב. הוא לא מצליח, והוא צועק לו בבכי, כשפיו מלא במי ים, "אני מצטער ווילסון, אני מצטער. אני לא יכול. אני מצטער".

תוצאת תמונה עבור im sorry wilson cast away

כתבתי ואז עשיתי. תלשתי את ווילסון מהקיר ואמרתי בלב "אני מצטערת ווילסון, אבל אתה רק חתיכת דף."

 

קדיש לבית

לפנות בוקר, בלילה שאח"כ נקרא על ידי ההיסטוריונים "ליל יום ראשון של הפרידות", החייל שלנו החזיק בדף הקמוט באצבעות מלובנות והקריא משהו גנרי לעבר הבית. הוא הסתכל מעבר לכתף וחיזק את האחיזה בדף והמ"מ החזיר לו מבט כזה של "תסיים עם זה כבר". זה הצחיק אותו לרגע כי תמיד השיערות חזה של המ"מ ביצבצו מעבר לחולצה שלו כמו שעלים נדחסים במעלה זר פרחים. מייד אחר כך חייל אחר התלונן על משהו, הוא לא שמע מה אבל החייל התכופף ושרך שרוך וזה היה נשמע כאילו בגללו, בגלל זה שמתלונן, משהו רע הולך לקרות. כשהם עמדו מול הבית של החייל האחר, אמא שלו התעוררה. היא הייתה גדולה ולבשה חלוק גבשושי. היא בכתה, התנפלה עליו והטמינה קמעות במקומות שונים במדים שלו. זה היה מחזה מוזר כי בזמן הזה החייל האחר המשיך להקריא את המכתב לעבר הבית, מתעלם מאימו. כנראה בגלל המבט שנעץ בו המ"מ השעיר.

התריסים בבית של החייל שלנו היו מוגפים ולא היה סיכוי שמישהו יצא. הם נסעו כל הלילה בין הבתים של כולם כדי להקריא את המכתב הגנרי הזה, שאמר לאן הם הולכים, מדינה אחרת שלא גובלת איתנו. ולמרות שלא זו הייתה הכוונה, כל המכתבים נשמעו כמו מילות פרידה. מילות פרידה שלא נאמרות לאיש, רק לבטון הדומם שהוא הבית שלך.

הם שאלו את המפקד, שגם שיער הראש שלו התפקע מרוב שיערות שחורות, למה הצבא מבזבז כל כך הרבה משאבים על זה. על הטקס המשונה הזה. "תחשוב רק על הדלק" הם התחילו לחשב, "תחשוב על הזמן". המפקד והחייל שלנו החליפו מבטים. הוא ידע, כמובן. הוא שיער לפחות למה. אבל אף אחד לא באמת ידע חוץ מהפסיכולוג הצבאי הראשי שהיה האדיוט שהגה את הרעיון. כמו שאמרנו, ההיסטוריונים קראו ליום הזה "ראשון של לילה הפרידות". זה מין ז'רגון שהוטמע אחר כך כמסמל את הלילה שבו החלה המלחמה. תלמידי העתיד שיננו את התאריך.

החייל שלנו סיים להקריא אבל התריסים נפתחו. בין החרכים היה אור וצללית שהביטה בהם. הוא לא רצה לראות את הפנים של מי שלא יהיה שם. היא התעוררה כי היא שמעה אותו. היא בדיוק חלמה על סטייקים, ושמעה אותו ואת הטרטור של המכונה הגדולה שהביאה אותם. היא פתחה את החלון. היא קראה לו, הוא הביט למעלה ונופף. היא לא הבינה למה היא רואה את כל המחלקה שלו שם. "משונה" היא חשבה מתוך ענן השינה שאפף אותה. היא התעטפה וירדה כדי להניח עליו יד, אבל הם כבר התרחקו. הוא הביט מאחורי הכתף, ונופף לה. אחרי כמה שנים היא חשבה שאולי זה היה חלום, או שאולי היא דמיינה. אבל כולם דיברו על החיילים שהופיעו לפני בתיהם בלילה ההוא. בלילה שלפני המלחמה הגדולה.

WhatsApp Image 2020-02-25 at 15.26.21

(רישום של "חווה" של רודן. הפסל נמצא כרגע במוזיאון ישראל, איפה שפעם היו האימפרסיוניסטים)

הצלילים הרחוקים ביותר

1

הזדמן לידי קטע קצרצר ומצחיק של קפקא, והחלטתי ברוב יומרנותי להגיב לו, להלן:

"סנשו פאנסה- שמעולם לא התפאר בכך, הצליח ברבות הימים, מתוך שבלע בשעות הערב והלילה המון רומאנים על אבירים ושודדים, להרחיק מעליו את השד שלו, שכינהו אחר כך בשם דון קישוט. עד כדי כך שהלה עולל אחר כך באין מעצור מעללים מטורפים ביותר, אך מעלליו, בהעידר אובייקט מועד-מראש, שהיה צריך להיות סנשו פאנסה עצמו, לא הזיקו לאיש. סאנשו פאנסה, איש חופשי, הלך בשיוויון נפש, אולי מתוך הרגשת אחריות מסוימת, בעקבות דון קישוט במסעיו, והדבר שימש לו שעשוע מצויין ומועיל עד סוף ימיו." (קפקא)

2

על מנת להרחיק את השד הדון קישוטי מעליי, התכתבתי עם רוחו של קפקא ביומן:

מעניין אם סנשו פאשה ניסה להרגיע את דון קישוט כשיצא מכליו כשראה טחנות קמח. או פשוט היה נושא כלים מיטיב, כזה המביט בו בעיניים טובות, צוחק ממעלליו ומשמין מנחת.

הרי בין אבני הריחיים של טחנות הקמח אין שיבולים, כל מה שהאבנים עושות זה לסייף זו את זו.   כל כך הרבה דברים אפשר לעשות, והאבנים נעות לריק, על זה דון קישוט כעס כל כך, שהאבנים מבזבזות את הרוח. אבל סאנשו פאשה, בחושיו החכמים, הבין שגם את נשיקות האבנים חסרות התועלת אפשר להפוך למשהו. הוא דידה לעבר דון קישוט, מציע לו את רעיונותיו המופשטים אודות האבנים. קישוט התרתח.

סאנשו פאשה המשיך לראות בטחנות כהזדמניות. מדי פעם, בהפסקות שבין הרכיבה ובשינה, חזר לטחנות הקמח הפזורות לאורך דרכם, מביט באבנים זמן רב. הוא הכריח עצמו להתבונן זמן רב מאוד באבנים כדי לדעת משהו חדש. והאבנים לא עשו דבר מה חדש, רק שיקשקו והתחככו זו בזו, משמיעות צלילים משונים. כשניצתו זרזיפי אור בין האבנים המתחדדות הוא הבין. האבנים משחיזות כלי נשק.

הוא הביט בקישוט דרך חרכי הטחנה. מלווהו היה עסוק בדיבור משונה וזריקת גפיו לכל עבר. הוא הביט בכלי הנשק החדש שהאבנים יצרו ואימץ אותו לליבו. הוא יצא והשחילו לנדן של קישוט, שמייד הניף אותו לעבר טחנות הקמח הריקות, צועק עליהן שהן מבזבזות את הרוח.

יש דברים שנעשים מכוח האינרציה, ויש מעט מאוד אנשים שיכולים להפסיק את הסחרור של שבשבות טחנות הקמח. אבל אולי גם כדאי לשים לב לתנודות האבנים. כי איפה שיש אבנים watch out, watch out.

WhatsApp Image 2020-02-05 at 13.26.31

מתיקות ואופל

1

הדבר שמטריד אותי יותר מכל בציורים שלי הוא שאולי אני קיטשית. זו טרדה שקשורה לדברים כפי שהם נראים מבחוץ. כלומר, זה לא מטריד אותי לצייר דבר קיטשי, כי זה נחמד לי תמיד למרוח צבע על דף, לא משנה מה התוצאה. מטריד אותי שמישהו אחר יבחין בזה שזה קיטש וילעג לי. לאחרונה הכרתי את הקאמפ, שהוא פיתרון אירוני לקיטש.

אבל כמו הרבה דברים שהם פתרונות אירונים, זה לא יעזור לאדם שמצביע עליי במערומי. מה שמפחיד אותי יותר מכל בקיטש הוא שישפריץ לי האופל.

למה זה בכלל מפחיד אותי כל כך שישפריץ לי האופל,  כי לפעמים אני לא יודעת שזה קורה. יש לי נקודה עיוורת כלפי קיטש, לפחות באומנות. כשהייתי בת 15, הלכנו לתערוכה של אמנים אשדודים במסגרת חוג הציור שלנו. אחד הציורים היו פניה אישה בלונדינית קריקטוריסטית מעט, עם פרחים על הראש. הצבעים היו יפים, תכלת וצהוב (שהם עד היום השילוב האהוב עליי) והצבעתי על זה שזו היצירה האהובה עליי כאן. "זה קיטש" אמר לי ולדימיר, המורה לציור בהינף יד.

שנים אחר כך, שחזרתי לצייר אצלו, ציירתי דבורה גדולה כדי להתאמן על אורח רוח וסבלנות. הייתי נסערת מאוד והוא היה חוף מבטחים. (עדיין, לפעמים). באחד הימים הייתי עצובה מאוד, והחלטתי שאני מסיימת את ציור הדבורה, שלקח לי שבועות. הציור הסתמן בעיניי ככישלון.  יצאתי מהסטודיו שפופת ראש. "את חושבת שאת לא בסדר, שאת לא שווה" הוא אמר לי בעדינות, מנסה לעודד אותי. ניעורתי מבכי חמור יותר, לא רציתי שיראה לי את האופל אז הלכתי מהר יותר. "תתלי את זה" הוא קרא לעברי. הנהנתי בראש, מסובבת גב, מחזיקה בציור של מייצרת המתיקות הגדולה בעולם. ההורים שלי תלו את זה בסלון. 120 ס"מ של חרק אימתני. כשזרים אומרים לי שזה יפה אני מהנהנת בנימוס.

2017-09-16 21.55.25 (1)

2

בשנה שעברה המורה במוזיאון לקחה אותנו לחלק של הבארוק במוזיאון ישראל. שם הופיעו יצירות קיטשיות. היא סיפרה על קיטש. "קיטש דוחה אותנו כי הוא מסתיר משהו אפל מאוד" היא טענה, ואז היא נתנה את דוגמאת הציורים של היטלר. נכנסתי לראות אותם אחר כך בגוגל, ולא זיהתי קיטש.

אני עיוורת לאופל? אני עיוורת למתיקות?

כשהצעתי שנצייר פירות בצבעי מים גם היא הניפה יד בביטול "זה קיטש" היא אמרה. אבל היא מביאה לנו הרבה פעמים פרחים. ואני לא כל כך יודעת מה ההבדל.

WhatsApp Image 2020-01-31 at 12.40.23

2

הרגשתי אתמול נורא ואיום. משהו הזדחל לי מתחת לעור והתיישב שם. נגעלתי מעצמי מאוד. ולא ידעתי מה זה. קראתי סיפור על דיכאון של דיוויד פוסטר וואלאס, וגם ראיתי את הסדרה החדשה של גווינת' פלטרו על המעבדה של גופ, שזה מותג הלייף סטייל שלה. וכמובן שהאשמתי את הסיפור של פוסטר וואלאס, הוא הרי על שיגעון וניסיון התאבדות ותרופות אנטי פסיכאטריות.

אבל כשחשבתי על זה, מי נכנס לי מתחת לעור? ממי הופתעתי מעוצמת הזיוף? מה היה זר לי עד העצם? המעבדה של גופ. הקיטש לא דורש מחשבה, הוא לא דורש זמן, הוא רק דורש כסף. (קלמנט גרינברג) ויותר מכל, המותג הפסטלי של פאלטרו טעה בצבעים, הוא רוצה אפור זוהר.

וזה מה שנאמר באנציקלופדיה של הרעיונות על דת הניו אייג'-

"תשואת האושר מובטחת מעצם קיומה של "חבילת אושר" התחומה במקום, בזמן ובכסף כמובן. סוגיית הכסף אינה שולית, משום שהיא תנאי הכרחי (גם אם לא תנאי מספיק) להתעלות הדתית. האושר הוא מוצר ככל המוצרים"

וזהו תחילו של האופל, נעוץ איפשהו במרתפי התודעה שלי, מובן העניין, אך עדיין לא פרום.

3

אולי מתיקות היא בפני עצמה חד מימדית ואני מעמיסה עליה רעינוות לא-לה. אבל תמיד צריך לזכור שאחרי ממתקים צריך לצחצח שיניים.

WhatsApp Image 2020-01-31 at 12.57.02

פנימה- חלק אחרון

WhatsApp Image 2020-01-26 at 17.00.19

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי

חלק רביעי- עצות

אני נעצר. הוא נראה היה מהורהר, ושקט מהרגיל. המשכנו קצת וכששמנו לב שהוא נעצר כמה מטרים מאחורינו, חזרנו אליו. "מה יש?" שאל אותו עצמי.

"לא באנו לכאן בשביל צדפים. באנו בשביל עץ החיים" אני אמר ברטינה, נוזף בנו.

במסבאה היינו מבולבלים. אחרי צונאמי, אחרי מכת ברק, אחרי צדפים, אחרי החוויה במרומי ההר. התווכחנו על איך ומתי נמשיך את הטיול. לא הצלחנו להגיע להסכמה. הלכנו לישון, כל אחד במיטתו.

בלילה המטייל דפק בדלתי.

עניתי מחוייכת. "כן?" שאלתי.

"כשעצרתם לרגע שם. אני אמר שהוא רוצה למצוא את עץ החיים" הוא אמר לי בדקלום, כאילו רצה להגיד משהו אחר.

"נכון, בשביל זה הגענו. אתה רוצה להיכנס?"

התחפרנו מתחת לשמיכה, מצטחקים.

"הוא אף פעם לא יוכל להגיע לעץ החיים" הוא אמר

"מה? למה?" שאלתי

"האם ראית עצים בדרך?" הוא שאל

"לא יודעת. לא זוכרת" השבתי

"בדיוק" אמר, והשתתק, נועץ בי מבט.

שילבתי יידים. "אתה לא מתכוון שאנחנו צריכים לעלות את זה שוב?"

"לא, לא" הוא צחק. "וגם לא לצאת להרפתקה בתחתית המערה. חשבת על זה" הוא אמר, משיב לעווית שאחזה ביידי המשולבות.

"את עסוקה מדיי עם אחד שמתעסק יותר מדיי בעתיד, ואחד שמתעסק יותר מדיי בצדפים ובמה אחרים חושבים. הם כל כך פטפטנים, וכל כך דורשים עבודה שאת לא שמה לב לעצים. את יודעת מה הם? בריונים. מי שאת באמת צריכה לשים לב אליו זה עצמי". הוא הוכיח אותי.

זה עיצבן אותי. "הוא כל הזמן שותק. ונרעד, כל כך חלש. אין מה לשים לב אליו, הוא מסתדר בעצמו" אמרתי, הלחיים שלי התחילו לבעור.

"איך שאת רוצה" המטייל אמר.

בלילה לא נרדמתי. אסטרטגיות כדי להיפטר מאנוכי ואני התחילו להתרקם בראש. בבוקר הערתי את המטייל. "אתה הבריון" אמרתי לו. הוא משך בכתפיו. "אם כך את חושבת".

ירדתי לקומת הלובי. הגישו מנת בוקר עם פרי האיזור שנקרא "פרי הקוף". אנוכי דיבר לעצמי באריכות על האומנות האקספרסיבית שיש במלון. "זו אחת הבעיות כמובן, לא כמו בריקוד שלך, שמראה על משמעת, ואורח רוח. באומנות כזאת יש בעיה של איכות, של עיבוד, יש דברים שצריך לקצץ בהם." הוא החווה על קו בציור שנגמר בסמוך לחלון. ונעצר כשראה אותי.  "שלום ליאור" הוא אמר

"שלום אנוכי"

"את חולה?" הוא תמה

"לא. אני חושבת שאני רוצה לחזור הביתה".

הבטתי למקום ממנו נשמטה היד שלו. מעבר לחלון, לאורך החוף ובמעלה ההר, המוני עצים משופעים התגודדו.