כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

זה שלך?

קרו שני ענייני כתיבה מדהימים לאחרונה. הראשון הוא ששוחחתי שיחה קצרה עם יואל הופמן, השני הוא שהבוקר תפס אותי שיר.

____________________________________

אתחיל בשני. לפני כמה שנים ראיתי את ההרצאת הטד המקושרת כאן של אליזבת' גילברט. תראו אחר כך, והיא אומרת שם, בערך בדקה העשירית, שהיא פעם ראיינה את המשוררת רות סטון, ורות סיפרה לה ששירים התנהגו באופן מוזר כלפיה, הם היו דוהרים אליה מעבר לנופי וירג'ינה הכפרית, וכשהיא הייתה שומעת אותם מגיעים, היא הייתה צריכה לרוץ לבית לחפש עט ונייר כדי לממש אותם. אם היא לא הייתה מספיקה, הם היו ממשיכים הלאה "לחפש משורר אחר". "כמה משונה" חשבתי לעצמי אז, כששמעתי את זה לראשונה. אבל היום, דהר לעברי שיר.

ראיתי סרט בנטפליקס (to the bone, הוא נהדר), ובסרט הקריאו את השיר "אומץ" של אן סקסטון. כשסיימתי את הסרט, רציתי לקרוא את השיר שוב, קראתי אותו ועוד כמה שירים שלה, וקצת על החיים שלה בבתי חולים הפסיכאטרים. ואז פתאום-משום-מקום תפס אותי בקצוות שיר. הוא התחיל לרכוך את עצמו, והרגשתי שאני פשוט חייבת לרוץ ולחפש נייר ועט. רצתי בדירה של הוריי אחוזת אמוק, ומבקשת מ2 השורות הראשונות לא לעזוב, חוזרת עליהם שוב ושוב. ואז התיישבתי עם עט ונייר מהמדפסת, והנחיתה הייתה רכה.

הנה הוא לפניכם, לא אכפת לי אם הוא טוב או רע, כי הוא כלל לא שלי, הוא בטח היה שייך לאן סקסטון פעם כשלא היה לה נייר. בכל אופן אני שמחה בו, וגם ניקדתי אותו בנקדן האוטומטי, כי למה לא.

שיער

עָלַיִךְ לִשְׁמֹר עָלָיו בְּאֹרֶךְ כְּזֶה
אַחֶרֶת יִשְׁתַּפֵּל מֵעֵבֶר לָעוֹר
כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי יוֹתֵר
לְדַעַת אֵיפֹה עַצְמֵךְ מַתְחִילָה
וְאֵיפֹה הוּא נִגְמָר

הַשְּׁלוּחוֹת הַמַּחֲטִיּוֹת שֶׁלָּךְ עֲשׂוּיוֹת לִהְיוֹת
לְיֹפִי אַצִּיל
אוֹ לְדוֹקְרָנִים הַנִּנְעָצִים
בְּבָשָׂר גַּלְגַּלֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים
מוֹנְעִים מֵהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ בְּבִטְחָה.

גַּלְּחִי אוֹתוֹ
מָרְטִי אוֹתוֹ
קִצְצִי בְּמִסְפָּרַיִם קֵהוּת
זִכְרִי;
גְּבוּלוֹת אֵינָן אֶלָּא
מְקוֹם מִסְתּוֹר.

_____________________

עניין מספר 1: שוחחתי עם יואל הופמן. זה קרה ב23 בספטמבר בשעה חמש וארבעים, והשיחה ערכה 2 דקות ו30 שניות. אלה כלל הפרטים העניינים, אבל יותר חשוב זה איך זה קרה. אז כך:

אני וחברי הטוב אבי, שגם אותו לפעמים תופסים שירים, מאוד אוהבים את יואל הופמן. יואל הופמן אף פעם לא מתראיין אז קשה לדעת אם הוא אמיתי או שהוא מכשף מערבות הצפון, ולכן רצינו ללכת לבקר אותו. ידענו שיש אנשים שהולכים לבקר אותו, ואני אפילו פעם קראתי כתבה על מסע למעלות תרשיחא שערך אחד ממעריציו. הוא לא פירט בכתבה על השיחה עם יואל, כדי לשמור על פרטיותו (אם אתם תוהים איזה מין חיה הוא יואל הופמן, הוא בבירור ארנב). אבל גם שמענו על אנשים שהלכו לבקר אותו כאורחים לא קרואים, והביקור לא צלח מסיבות כאלה ואחרות, אז החלטנו קודם לשלוח גלויה. את הכתובת אבי השיג מדרור בורשטיין.

שלחנו גלויה ובה כתבנו שאנחנו נשמח לשבת איתו לתה ולשוחח איתו, כמצוותו ב"מצבי רוח", בו הוא כותב שהיה מעדיף, אם היה יכול, לשבת עם קוראיו לתה ולדבר על החיים. הוא התייחס לכך בשיחה, אבל מסיבות שלא אפרט, כי בכל זאת במיץ פטל עסקינן, הוא לא יכול להיפגש. הוא היה איש לבבי, וזה היה מאוד מחמם את הלב לדעת שהוא פשוט איש. הגיבור שלי הוא אדם דיי חמוד וקצת מבוגר, וזה ריגש אותי מאוד שהוא טרח להתקשר. ריגש אותי עד כדי כך שאני חושבת שקרעתי לו את עור התוף כשהוא אמר "שלום, אפשר לדבר עם ליאור? מדבר יואל הופמן", ובכמה שניות הראשונות לא הבנתי, וכשהבנתי צעקתי "מה!אני מדברת עם יואל הופמן!"

אני גרופית אמיתית. גיל צחק עליי מול המשפחה ש"מה שאני עושה זה לכתוב מכתבים לסופרים, איזה שעמום". אכלתי את הדג ושמרתי את זה איתי, לו הרי יש חיבה יתרה לקלפי פוקימונים, ואני אמשיך לכתוב לסופרים.

______

" "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?…" (יואל הופמן/"מצבי רוח")