כדי להבריק, צריך לנקות

ב2014 התוודעתי לדיוויד פוסטר וואלאס והערות השוליים שלו במגזין האינטרנטי "פריק". אחרי קריאת שני התרגומים הראשונים לעברית והתאהבות חסרת פרופורציות בסגנון יצא "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". קניתי אותו בתחנה המרכזית בדרך לבסיס. הגיע יום חמישי ועוד לא יצא לי לפתוח אותו. אז בזמן שארזתי כביסה חיפשתי אותו כדי לקרוא בסוף השבוע בבית, והוא איננו. לא במשרד, על השולחן, לא במגירות, לא על המיטה, לא בשום תיק ולא בארון. היה לי רעב-קריאה ונלחצתי שהאוטובוס יגיע לפני שאמצא אותו.

מישהי מצאה אותי בבסיס אחוזת תזזית ובוכה. אז היא אחזה אותי בכתפיים ושאלה מה קרה. "איבדתי ספר". היא צחקה "זה הכל?הכל בסדר". היא לא הבינה כמה כעסתי על עצמי שאני לא מצליחה לסדר, שאני לא מצליחה להיות בסדר. לא, הכל לא בסדר, לא בסדר.

כמה הוא חשוב לך?" "מאוד". משכתי באף והיא הובילה אותי למשרד ושאלה מה הצבע שלו. "אפור" אמרתי בביטול. כבר חיפשתי בכל המשרד.

הנה" היא שלפה ממדף הספרים שלי. איפה שהוא היה אמור להיות. הייתי כל כך מבולגנת שזה הפתיע אותי שהוא במקומו.* החלטתי שזה לא קורה לי שוב. מאז איבדתי מפתחות וגלולות מניעה וכנראה עוד כמה דברים חשובים אבל התחלתי בתהליך ארגון הדברים שלי.

______________________________________________

את השבועות בהם נעדרתי מכאן בילתי בלמידה למבחן בקורס על אישיות. הקורסים של האוניברסיטה פתוחה דיי מקיפים ואני מרגישה שלמדתי על כל תולדות הפסיכולוגיה מפרויד עד הזרם השלישי. כמחזק קראתי שני ספרי פרוזה על טיפול- "אם טובה דייה" של בב תומס ו"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" של לורי גוטליב. שתיהן מטפלות ובשני הספרים מסופר התהליך הפסיכולוגי שהן עוברות במקביל למטופלים שלהם. הראשון הוא רומן בדיוני על מנהלת מחלקת טיפול בטראומה ולכן גם הרבה יותר דרמטי. והשני הוא סיפורים אמיתיים ותובנות על כל המטופלים שלה ועל עצמה.

אז אחרי כל זה התחלתי לתקף את הרגשות של כל מי שסביבי. בכל פעם שמישהו עצוב או עצבני או חרד אני פשוט אומרת לו "זה מעצבן" או "זה עצוב" או "זה מתסכל" ומתבוננת עליהם. ואז הם מדברים קצת ונרגעים.

_____________________________________________

בשבועות שחלפו התחלתי לנקות בבקרים. זה בזכות ספר קטן שנקרא "זן ואומנות ניקיון הבית". זה ספר חמוד מאוד שכתב נזיר בודהיסטי על שגרת הניקיון במנזר. אהבתי במיוחד את המשפט "אנחנו מנקים כדי להסיר עגמומיות מליבנו". כל כך יפני.

הוא מספר שם שחלל נקי ומסודר מאפשר תודעה נקייה ומסודרת. זה קונספט שאני מסכימה איתו בבסיסו (הספר הבא שיבחן את ההשערה הזו הוא "הפואטיקה של החלל" של באלשאר) אבל מעולם לא הצלחתי באמת לעשות. הוא לא ממש מעצבן ומטיפני כמו ספרי עזרה עצמית, אלא פשוט מתאר את החיים שלו ונותן טיפים לניקיון ויש ציורים קטנים בצידי הפרקים. אז הוקסמתי מתיאורי מטלות הבית כמו שאני מוקסמת שאני קוראת נגיד את אן שירלי ורוצה להכין פאי שזיפים ולעשות כביסה לבנה, רק שהפעם זה החזיק. כבר שלושה שבועות שהבקרים שלי מתחילים (לרוב) במירוק הכלים בכיור וקיפול שמיכת הטלוויזיה הצהובה.

______________________________________

בסוף השבוע אחי הקטן (בן השבע) בכה כשההורים שלי צעקו עליו לסדר כבר את החדר. הוא זרק את הטלפון החדש שלו בזעם לתוך הספה, והטלפון דילג לרצפה, מה שגרר סבב נוסב של צעקות בסגנון "מה אם זה היה נשבר?". אז הוא בכה אפילו חזק יותר ואז אבא שלי צעק עליו שהוא בוכה. אז הוא רץ לחדר ואני הלכתי אחריו. "זה באמת מעצבן" אמרתי לו והוא דיבר על כמה שההורים לא הוגנים והוא שונא לסדר את החדר. התחלתי להכניס צעצועים למגירות "נעשה את זה יחד", הוא לא התעודד בכלל. הוא הכניס משחק חשיבה שנקרא מנקלה וכולל הרבה מאוד גולות בצורה הפוכה למגירה. כל הגולות התפזרו בה, והבכי שלו התגבר. "עכשיו אני צריך להוציא את כל מה שבמגירה". הוא זעם ואיגרף אגרופים אז אמרתי לו לבוא והתיישבנו על המיטה. הבכי שלו הפך למין נשימות קצרות ואומללות ואני ליטפתי את הגב שלו ואמרתי "זה באמת מאוד מעצבן, זה ממש לא כיף לקבל צעקות" ו"הכי מעצבן שזה הכל מתפזר" והוא נרגע.

כל העניין הזה הוא ביג דיל בשבילי כי:

  1. לא כעסתי על ההורים שלי בכלל. בדרך כלל אני רואה אותם גורמים למצב הזה ואני אומרת לעצמי "אה, זה למה יש לי אינטליגנציה רגשית של נעל בית" ואני נעלבת בשבילו גם. אבל הפעם פשוט הסתכלתי על כל הסיטואציה בלי שיפוט ואחרי זה הסברתי לאמא שלי את עקרונות התיקוף הרגשי וכמה הוא חשוב כדי לשאת סבל.
  2. ממש רציתי להסביר לאחי את כל התובנות שיש לי על ניקיון וסדר כדי שיתעודד וירצה לסדר יותר אבל ידעתי שזה לא ממש הזמן והמקום הנכון ופשוט הייתי איתו ונתתי לו להוביל את מבצע הסידור הקטן שלנו.

_____________________________________________

*אגב, עברו 7 שנים ואני שוב לא יודעת איפה הספר "ראיונות קצרים". לדעתי הוא אוהב להסתתר.

*עריכה: אגב 2- לפעמים אני רעה וצועקת גם (על אחי החמוד שעושה באלגנים) ואני מצטערת מהר, ולפעמים אני רעה גם לעצמי. ולפעמים אני שרויה באנדרלמוסית שולחן הכוללת ערימת דפים וספרים, דלעת, עגבניות, שקית לחם, וואזה ללא פרחים וחושבת לעצמי "אבל רק אתמול אמרת שאת מסודרת ונקייה, נו".

(כלניות. שמן על דף כי לא היה לי קנבס)

גוזל בכרך

בשלישי אחר הצהריים יצאתי מהרכבת תחנה אחת קודם לתחנה הרגילה, וממש מולי באדנית של עץ ישב גוזל של דרור ורפרף בכנפיו הקטנות כשאימא שלו מאכילה אותו. זה היה מחזה משונה, כמו לראות את הטבע עירום פתאום. האם עפה והדרור הקטן נשאר שם והחל ללכת. חשבתי שהוא יעוף אבל הוא המשיך לדלג, כנראה נפל מהקן כשניסה לעוף.

התיישבתי על ספסל כדי להתבונן בו. הסתכלתי עליו במשך רבע שעה, מרוכזת לחלוטין בחיי הדרורים בתחנת שוק מחנה יהודה. בכל פעם שהתקרב אליו דרור הגוזל רפרף בכנפיו ואץ-רץ אליו, במין מגושמות השמורה לקטנים שלא יודעים עוד להשתמש בגופם*. רגלי הציפור שלו היו דקים כמו קיסמים. אבל אף דרור לא התיישב לידו.

הוא טייל בתחנה ומדי פעם התקרב לשולי הרכבת. רגליים גסות של אנשים כמעט דורסות אותו, אבל הוא היה דיי חמקן. היחידים ששמו לב אליו והשתהו מעט בהליכה היו הילדים, אולי כי הם קרובים יותר לאדמה. רוכב אופניים אחד עצר בחריקה מטרים אחרי שכמעט דרס אותו, הציץ בו והחטיף במבט אליי, כאילו שואל אם הוא בסדר. הנדתי בראש והוא המשיך.

הגוזל המשיך לטייל ובשלב מסוים קפץ למסילת הרכבת כשהיא התקרבה. "זהו" חשבתי "הוא כבר מזון לחתולים". אבל אחרי שהרכבת המשיכה התקדמתי כדי להתבונן מעבר למעקה וראיתי שהוא שם, ממשיך בהליכה כאילו דבר לא עבר מעליו. הוא הגיע למסילה השנייה ודרור אחד התקרב לקצה המעקה שלה. הגוזל הביט למעלה וניסה להתעופף, אבל נתקל בקיר הדפנות. הוא המשיך ללכת כשרכבת נוספת התקרבה. אני כבר הלכתי משם. בדרך הביתה שמתי לב שהמשך המסילות נקי מדפנות-מעקה ואיחלתי שימשיך ללכת.

“Sometimes I go about in pity for myself, and all the while,

a great wind carries me across the sky.”

— Ojibwe saying

(כי ראיתי היום את הפרק ההוא בסופרנוס)

*אגב, הגוזל הזה הזכיר לי משהו. יש סרט קצרצר של פיקסאר שנקרא "פיפר" על גוזל בחוף הים, הם תפסו היטב את האופן בו הם מתרוצצים ומרפרפים בכנפיהם. הנה הוא כאן:

יראת אדמה

אחר צהריים של שבת אחת ביוני, לפני ארבע שנים, שכבתי במיטה בדירת השותפות הריקה שלי בבקעה. הקול היחיד בחדר היה של המאוורר שמדיי פעם הניף את השיער מעבר לכרית. העיניים שלי שרפו מבכי ארוך מאוד. כמה שעות קודם לכן חזרתי מפעילות מיוחדת בצופים, עם תחושה חמוצה ומועקה בלב. הייתי צריכה להגיש עבודה, גם לעבוד על סדנה לקראת מחנה הקיץ. אז הייתי צריכה לסלק את הצער מהר ולהפשיל שרוולים ולעשות את מה שהייתי צריכה לעשות,  אבל במקום זה החרדה גרמה לי לחפש הסחות דעת, בעיקר בטלפון שלי.

אבל אז נזכרתי בריאיון הזה של לואיס סי קיי (במקור על פלאפונים), ורציתי לשמוע בעצתו. התיישבתי על המיטה והתחלתי לנסות לבכות. אני לא יודעת אם איי פעם ניסתם לבכות במכוון, זה מאוד מוזר, זה כמו לנסות לצחוק במכוון. עשיתי קולות כאלה של געייה ושל חוסר נוחות. לא היה אף אחד בבית, אז לא חששתי שמישהו ישמע אותי מלבד השכנים שדעתם גם ככה לא הייתה חשובה.

וככה בכיתי במשך כמה שעות לסירוגין. לא עשיתי דבר מלבד לבכות. לא חשבתי על כלום, רק התרכזתי בסבל. בסופו הייתה הפתעה. אני לא יודעת מה גרם לה. התיאוריה הנוכחית שלי היא שכנראה רוקנתי את עצמי כל כך שהיה מקום למשהו חדש להזדחל לתוכי. וככה הגיעו מחשבות טובות. מחשבות יפות ומלאות השראה. קפצתי מהמיטה וניגשתי למחשב והתחלתי לעשות מצגת על אפריקה. עד היום זה החלק (היחיד) שאני גאה בו במרוצת השנה שלי כרכזת בצופים. היא הייתה ייחודית ונהדרת, והרכזות הצעירות השתמשו בה אחר כך בסדנה מתוך בחירה אישית. אחרי המצגת עשיתי גם את המטלה לאוניברסיטה ושטפתי כלים. ישנתי טוב באותו לילה, זה היה היום האחרון של שלהי דיכאון החורף שהיה לי.

____________

בהקשר אחר, ואולי לא.

לפני כמה חודשים רציתי לעשות כמה ציורים שמתעסקים בבריחה ממציאות. קראתי לרעיון "יראת אדמה" (על משקל יראת שמיים). וחיפשתי תמונות של אנשים עפים/ נופלים, כך שאוכל לצייר אותם על רקע עננים. באחד הימים נתקלתי בעמוד פייסבוק של פארוקריסטים מעזה. התרשמתי מאוד. גוללתי בין המון תמונות שלהם עפים בין גגות בתנוחות הזויות. התלהבתי וחשבתי שאולי אחפש תמונות של פארקוריסטים מישראל ונצייר אותם יחד. העניין הפוליטי הטריד אותי מעט אבל זה לא מה שמנע ממני לצייר אותם יחד. חיפשתי המון פארקור ישראלי וכל מה שמצאתי זה תמונות של צעירים שקופצים ממקסימום מעקה מדרגות. בעוד שהעזתים מתעופפים מראשי בניינים הרוסים.

סיפרתי את זה לאנשים בחוג ציור והם חשבו כמוני. "לעזתים, בניגוד לישראלים, אין מה להפסיד" הם אמרו.

מוסר השכל: לפעמים כדאי לסבול.

מוסר כליות: אבל לפעמים צריך ללכת להיבדק.

ווילסון

1

בראשון ראינו את הסרט המופתי והעצוב cast away. גיל לא ראה אותו מעולם. כשהוא הסתיים  הוא חרץ "זה היה סרט טוב". סיפרתי לו על הפעם שהדפסתי תמונה של ווילסון, הכדורעף שטום הנקס מאניש, ותליתי במשרד. זה קרה לפני יותר משנה, ובמחשבה לאחור, זה היה אקט טקסי למדיי, מין החלטה מודעת שהפינה המוארת בניאון שלי היא אי בודד, ושאני שלמה עם זה. בסרט ווילסון עוזר לטום הנקס להקים מדורה, סתם מעצם העובדה שהוא מסתכל עליו. שיש מישהו שרואה אותו.

תוצאת תמונה עבור wilson cast away כך מדליקים אש

2

אף אחד במשרד לא הבין את ווילסון שלי, מה שהחריף את בדידותי. עד שהגיע יום אחד איש מחברת תקשורת, לשנות את קווי הטלפון שלנו. "זה ווילסון" הוא אמר עליו. "נכון" תמהתי. "סרט נפלא" הוא אמר, והתחיל להתעניין, מאיפה אני, מה אני עושה. הוא קבע שכמוהו, אני אדם טוב. רק מעצם זה שתליתי את ווילסון.

3

כשנשטפת לחוף שלו הזדמנות, טום הנקס עושה מעשה לא יאומן באומץ שלו, הוא בונה רפסודה ומשליך את עצמו לים העצום, בידיעה מוחלטת שהוא כנראה ימות שם. הוא פשוט לא רוצה יותר להשאר באי הבודד הזה.

4

זה מעציב אותי שהעבודה שלי כל כך קלה. אני מגיעה לרוב בתשע או בשמונה וחצי למשרד. אני מרגישה נבולה תחת אורות הפלורסנט. אני מחפשת מקום אחר להיות בו. שום משרה לא נראית זוהרת יותר, הן כולן יגרסו אותי תחת נטל היום- יום. אז לפחות אעשה משהו משמעותי, אני אומרת. הוא אומר שזה נכון, ושהוא מאוד גאה בעבודה שלי כרגע. זה עוזר לתהליכי ההוראה בארץ, זו עבודה נוחה וחשובה. יש הרבה הזדמנויות לצמיחה. אבל זה אי בודד.

WhatsApp Image 2020-03-11 at 11.25.38כך מדליקים מחשב

5

התסכול שלי כבר פולש לכל פינות היום. פתאום נמאס לי לבשל, שום ספר לא שווה את העובדה שבמשך שמונה וחצי שעות מהיום שלי אני עושה משהו שאני לא אוהבת. לחברים שלי כבר כנראה נמאס לשמוע אותי מתלוננת. אז הם שואלים את השאלה הגדולה- אם היה לך את כל הכסף בעולם, מה היית עושה?. וכרגע אין לי תשובה. התשוקה שלי חמקה ממני והלכה למקומות אחרים. כנראה הייתי נשארת בבית, באי בודד נחמד יותר. כנראה הייתי רואה הרבה טלוויזיה, קוראת מדי פעם. הייתי אוכלת ממנות חמות והולכת למסעדות וכותבת יומן אינטרנטי. הייתי נפגשת עם חברים ומגדלת עציצים. הייתי בוכה כל לילה שאין משמעות לחיים שלי, אז מתישהו הייתי שולפת רגל מתוך הקקון הזה ומתחילה לחפש. אולי הייתי הולכת לקורס משחק, אולי הייתי הולכת לקורס רפואה סינית. אולי הייתי חוזרת לאקדמיה לחקור סמלים יונגיאנים. אולי הייתי בונה רפסודה. 

6

פעם היה לי חלום ענקי: ליזום מרכז תרבות ענק, אסתטי, בעל שאר רוח, שאינו תלוי במכירת מרצ'נדייז. כזה שיש התלהבות ואנרגיה טובה בו. שהכניסה אליו מלאה בבתים על-עץ. שיש לו מנהרות תת קרקעיות שמרכיבות את גוף האדם, וכך ילדים לומדים עליו, על ידי סיור בו. אנשים באים לשם כדי ללמוד לימודי רוח ואומנות. הקפטריה מגישה מאכלים שהרגע נקטפו מאחורה בחצר.

7

האם יש לי נקודות עיוורון? האם זו העבודה או העובדה שאני קוראת ספרי עזרה עצמית והם פשוט מלכלכים לי את הנפש. הם מציירים דמות של אדם שחיוך מבהיק ניתז ממנו: איזה אחד או אחת שקמים כל יום בחמש לעבר המקום הנכון בדיוק בשבילם, בו הם בזרימה מוחלטת עם ההוויה, הם רואים אנשים איכותיים אחרים, הם מבשלים עם הרבה סלרי. מי אלה? רק מפורסמים. כמה בושה ועצב ותחושת כישלון זה גורם לי. כמה גם אני רוצה להיות כזאת. וזה מזכיר לי את נקודות העיוורון האחרות שלי, אלה שאני רוצה להיפטר מהם: העצלנות, והגאווה, הספק והמבוכה העצמית.

7

בסרט טום הנקס מאבד את ווילסון בים, וכשהוא מגלה את זה ומנסה להחזיר אותו לרפסודה, זה שובר לב. הוא לא מצליח, והוא צועק לו בבכי, כשפיו מלא במי ים, "אני מצטער ווילסון, אני מצטער. אני לא יכול. אני מצטער".

תוצאת תמונה עבור im sorry wilson cast away

כתבתי ואז עשיתי. תלשתי את ווילסון מהקיר ואמרתי בלב "אני מצטערת ווילסון, אבל אתה רק חתיכת דף."

 

הזהב והברזל

בנסיעת אוטבוס לפני כמה שבועות נזכרתי בתקליט הזהב של וויאג'ר. חשבתי שזה הדבר היפה ביותר שהאנושות עשתה מימיה, לשלוח לים הגדול שהוא הקוסמוס בקבוק ובו מכתב "אנחנו כאן, תצילו אותנו". תקליט הזהב של וויאג'ר הוא דיסק עשוי זהב שנשלח לנקודה המרוחקת ביותר בחלל שהגיע אליה האדם. על הדיסק חרוטים צלילים ומראות מכדור הארץ: קולות של לווייתנים, מוזיקה אנושית, תמונות של בני אדם עושים דברים שבני אדם עושים. סיפרתי על זה לגיל אח"כ, כשהוא בא לאסוף אותי. יצאנו מהתחנה המרכזית בצעדים מהוססים, כדי לא לטבול בשלוליות. "זה לא ממש מסר בבקבוק" הוא אמר, מרים את הצעיף עד לאף. הינהנתי "כן, לא בדיוק" הוא אמר "זה יותר קריאה ליקום כי היינו כאן".

לפני כמה ימים סיימתי לראות את העונה האחרונה של בוג'אק הורסמן. (לא, אין ספויילרים) הפרק האהוב עליי בעונה הזאת היה על דיאן והניסיונות שלה לכתוב ספר על טראומות הילדות שלה. וגם שם הופיע הזהב. בפרק שנקרא "נזק טוב" היא מנסה לכתוב ממואר. אז היא משתמשת באומנות היפנית של קינטסוגי כתמה מטאפורית בספר הלא קיים שלה. אתם בטח מכירים קינטסוגי  במראה- אלה הקערות והכלים עם סדקים מלאים בזהב. וזו גם פילוסופיית החיים הברורה מאליה- הפגמים בנו מוסיפים את היופי. וכך דיאן מנסה לחלץ טוב מהנזק שנגרם לה בילדות, על ידי כתיבת ממואר. אבל העיסוק בטראומה לא מצליח לה, היא אפילו לא מצליחה להזכר במה קרה לה.

דיאן

ניסתי להבין מה הסיפור של זהב. למה לשלוח דווקא את המתכת האצילה הזאת להיפגע בחלל החשוך, למה דווקא אבקת זהב נבחרה למלא את הסדקים של קערות הסלט. קראתי את מה שקראתי, ולהבנתי זהב שונה ממתכות אחרות בגלל תכונת האדישות שלו: קשה לו להתרכב עם מתכות אחרות. הוא אדיש, ונשאר מבריק בכל התנאים. הוא יציב, הוא לא עובר טרנספורמציה. זה הדבר הבטוח ביותר לשלוח לחלל, מכיוון שהוא העמיד במתכות. זה הדבר היפה ביותר להכניס לסדק שנגרם מערעור: את המתכת האצילה היציבה ביותר.

ותמיד אני עושה את הטעות הזו: אני רואה דבר יפה ומנסה להידמות לו. כמו אליכמאית של הנפש. ואני שוכחת שני עקרונות: האחד הוא שהטבע שלי הוא לא זהוב, למרות הניסיונות שלי להמליך את עצמי לתפקיד הפנוי התורני של היום. והשני הוא שכדי לתקן משהו, עלינו לשנות אותו. אבל להידמות לזהב אי אפשר.

WhatsApp Image 2020-02-18 at 13.39.22

פעם ניסתי להבין למה אדם זה מהשורש אדמה. לא הספיק לי הפירוש מכיתה ב' שנוצרנו מהאדמה. אז בדקתי. האדמה שאנחנו מכירים היא טרה רוסה, שבלטינית זה אדמה אדומה. אלה בעצם אבני גיר שעברו ארוזיה(חשיפה למים) וקרוזיה (חשיפה לחמצן)- מה שקרה הוא שהברזל בהם החליד והוא נראה אדמדם-חום. בבני אדם ברזל נמצא בעיקר בהמוגלובין, שהוא נשא החמצן בתאי הדם האדומים, שהופכים את הדם לאדום. אז זה העניין. שנינו אדומים.

מעניין מה היה קורה לדיסק עשוי ברזל בחלל. הוא בטח היה מתפורר לחתיכות חלודות קטנות אחרי שנתיים שלוש. ואם היו מכניסים אבקת ברזל לסדקים של קערה היא הייתה מחלידה ונשברת. אבל אם היינו מפסיקים לחפש אחר לב זהב או לבקש עבור עצמנו דם כחול, ומתחילים לשמוח בלב הברזל שלנו, אולי הדברים היו פשוטים יותר. אולי האלכימאים היו זוכרים את הטבע שלהם.