זה שלך?

קרו שני ענייני כתיבה מדהימים לאחרונה. הראשון הוא ששוחחתי שיחה קצרה עם יואל הופמן, השני הוא שהבוקר תפס אותי שיר.

____________________________________

אתחיל בשני. לפני כמה שנים ראיתי את ההרצאת הטד המקושרת כאן של אליזבת' גילברט. תראו אחר כך, והיא אומרת שם, בערך בדקה העשירית, שהיא פעם ראיינה את המשוררת רות סטון, ורות סיפרה לה ששירים התנהגו באופן מוזר כלפיה, הם היו דוהרים אליה מעבר לנופי וירג'ינה הכפרית, וכשהיא הייתה שומעת אותם מגיעים, היא הייתה צריכה לרוץ לבית לחפש עט ונייר כדי לממש אותם. אם היא לא הייתה מספיקה, הם היו ממשיכים הלאה "לחפש משורר אחר". "כמה משונה" חשבתי לעצמי אז, כששמעתי את זה לראשונה. אבל היום, דהר לעברי שיר.

ראיתי סרט בנטפליקס (to the bone, הוא נהדר), ובסרט הקריאו את השיר "אומץ" של אן סקסטון. כשסיימתי את הסרט, רציתי לקרוא את השיר שוב, קראתי אותו ועוד כמה שירים שלה, וקצת על החיים שלה בבתי חולים הפסיכאטרים. ואז פתאום-משום-מקום תפס אותי בקצוות שיר. הוא התחיל לרכוך את עצמו, והרגשתי שאני פשוט חייבת לרוץ ולחפש נייר ועט. רצתי בדירה של הוריי אחוזת אמוק, ומבקשת מ2 השורות הראשונות לא לעזוב, חוזרת עליהם שוב ושוב. ואז התיישבתי עם עט ונייר מהמדפסת, והנחיתה הייתה רכה.

הנה הוא לפניכם, לא אכפת לי אם הוא טוב או רע, כי הוא כלל לא שלי, הוא בטח היה שייך לאן סקסטון פעם כשלא היה לה נייר. בכל אופן אני שמחה בו, וגם ניקדתי אותו בנקדן האוטומטי, כי למה לא.

שיער

עָלַיִךְ לִשְׁמֹר עָלָיו בְּאֹרֶךְ כְּזֶה
אַחֶרֶת יִשְׁתַּפֵּל מֵעֵבֶר לָעוֹר
כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי יוֹתֵר
לְדַעַת אֵיפֹה עַצְמֵךְ מַתְחִילָה
וְאֵיפֹה הוּא נִגְמָר

הַשְּׁלוּחוֹת הַמַּחֲטִיּוֹת שֶׁלָּךְ עֲשׂוּיוֹת לִהְיוֹת
לְיֹפִי אַצִּיל
אוֹ לְדוֹקְרָנִים הַנִּנְעָצִים
בְּבָשָׂר גַּלְגַּלֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים
מוֹנְעִים מֵהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ בְּבִטְחָה.

גַּלְּחִי אוֹתוֹ
מָרְטִי אוֹתוֹ
קִצְצִי בְּמִסְפָּרַיִם קֵהוּת
זִכְרִי;
גְּבוּלוֹת אֵינָן אֶלָּא
מְקוֹם מִסְתּוֹר.

_____________________

עניין מספר 1: שוחחתי עם יואל הופמן. זה קרה ב23 בספטמבר בשעה חמש וארבעים, והשיחה ערכה 2 דקות ו30 שניות. אלה כלל הפרטים העניינים, אבל יותר חשוב זה איך זה קרה. אז כך:

אני וחברי הטוב אבי, שגם אותו לפעמים תופסים שירים, מאוד אוהבים את יואל הופמן. יואל הופמן אף פעם לא מתראיין אז קשה לדעת אם הוא אמיתי או שהוא מכשף מערבות הצפון, ולכן רצינו ללכת לבקר אותו. ידענו שיש אנשים שהולכים לבקר אותו, ואני אפילו פעם קראתי כתבה על מסע למעלות תרשיחא שערך אחד ממעריציו. הוא לא פירט בכתבה על השיחה עם יואל, כדי לשמור על פרטיותו (אם אתם תוהים איזה מין חיה הוא יואל הופמן, הוא בבירור ארנב). אבל גם שמענו על אנשים שהלכו לבקר אותו כאורחים לא קרואים, והביקור לא צלח מסיבות כאלה ואחרות, אז החלטנו קודם לשלוח גלויה. את הכתובת אבי השיג מדרור בורשטיין.

שלחנו גלויה ובה כתבנו שאנחנו נשמח לשבת איתו לתה ולשוחח איתו, כמצוותו ב"מצבי רוח", בו הוא כותב שהיה מעדיף, אם היה יכול, לשבת עם קוראיו לתה ולדבר על החיים. הוא התייחס לכך בשיחה, אבל מסיבות שלא אפרט, כי בכל זאת במיץ פטל עסקינן, הוא לא יכול להיפגש. הוא היה איש לבבי, וזה היה מאוד מחמם את הלב לדעת שהוא פשוט איש. הגיבור שלי הוא אדם דיי חמוד וקצת מבוגר, וזה ריגש אותי מאוד שהוא טרח להתקשר. ריגש אותי עד כדי כך שאני חושבת שקרעתי לו את עור התוף כשהוא אמר "שלום, אפשר לדבר עם ליאור? מדבר יואל הופמן", ובכמה שניות הראשונות לא הבנתי, וכשהבנתי צעקתי "מה!אני מדברת עם יואל הופמן!"

אני גרופית אמיתית. גיל צחק עליי מול המשפחה ש"מה שאני עושה זה לכתוב מכתבים לסופרים, איזה שעמום". אכלתי את הדג ושמרתי את זה איתי, לו הרי יש חיבה יתרה לקלפי פוקימונים, ואני אמשיך לכתוב לסופרים.

______

" "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?…" (יואל הופמן/"מצבי רוח")