אייזק במצולות (חתיכה מ"פצ'קריי")

אייזק חלם שהוא אדם אחר, ששמו אנדריי. רוסי צעיר המגיע למדינה חמה לאחר שהיו עשרות טנקים ברחובות עירו. אף אחד בעיר החדשה לא הבין אותו. הוא נדרש לעבוד במכולת שהגישה רק חצאי-לחמים.

למרות הגישה המלנכולית ששרתה על נעמי, אייזק חש תחושת חמימות רוב הזמן. אך תחושות חדשות תקפו אותו: הוא הרגיש איך הגוף שלו נרקב. לא היה שום דבר נעים או קסום בזה, ובאורח פלא, כך גם קרה למסעדה. התחושות של אנדריי נראו כמו המקום. כשהיה מבולבל , המקום התבלגן. כשהיה נחוש, המקום תפס ריתמיקה שונה. כך היה כשחלם שהוא בחור אחר, ששמו אנדריי.

היו לאנדריי רעיונות אחרים אודות פיסת האדמה שלו. הוא חלם להפוך את המסעדה הקטנה שלו לבית מלון. לפעמים רצה להיות נזיר. כל יומו הוא יתרכז בבישול ובניקיון. החלל סביבו הוא הוא עצמו. כשהיו לו הרעיונות הללו הוא חלק אותם עם מעיין והיא תלתה חידות קואן-זן בתגובה ליד המקום של הבונים. הוא חייך אליה וצחק. במשך כל היום אנשים אמרו לו שכבר הרבה זמן לא ראו אותו כך, והתגעגעו לאייזק ההוא. הוא לא הבין למה הם מתכוונים, לו הרי קוראים אייזק.

כך הוא החל לחשוב על מעיין. בהתחלה הוא התעניין בקעקועים שלה. כל העור בזרועה הימנית היה מכוסה בדמיות אנימציה יפניות. היה לה סגנון לבוש משונה ואקלקטי, עם מכנסיים רחבים שמגיעים לאמצע הקרסול. היא אהבה מאוד לקלף עגבניות. וניקתה תדיר את המטבח, דבר שרוב הטבחים סלדו ממנו. במטבח היא הייתה האישה היחידה.

יום למחרת שאל אותה על זה. לפני ששאל, פתאום לא רצה לשאול נדמה היה לו ששאלות שהיו עבורו טבעיות בעבר נראו כחטטנות או כהתלהבות יתר כיום. אבל שאל בכל זאת. מי היא, מה היא עושה כאן. מאיפה היא מכירה את הדברים האלה, ותלש ממקומו את חידת הזן. היא סיפרה לו שלמדה משחק ואהבה לשיר, ופתאום כשהיה כרוך בזה כסף היא שנאה את זה. שנאה את זה ממש. אם היו משלמים לה על הופעה היא הרגישה פתאום איך היא לא רוצה לשיר. "אני מעדיפה להמשיך לעשות את זה כמשחק. להמשיך שזה יהיה תמים ולא נגוע". אז היא עברה חזרה להורים מתל-אביב. "עיר מוזרה" היא אמרה עליה. היא עבדה גם שם במטבח והתאהבה. היא סיפרה לו על החלום שלה. היא רוצה בית מרחץ בסגנון יפני שעוסק גם בבריאות, ויש בו שיעורי ספורט והכנת מזון בריא וטעים. "אבל זה לא יעבוד כאן אלא אם כן זה יהיה מקווה" היא צחקה כשניקתה שאריות שום שום מפס ההכנה במטלית. הצחוק שלה היה צרוד ועבה ורך. הוא שאל אם אי פעם הייתה ביפן. שאלות מובנות, קצרות. הוא שמע את האוויר נפלט מנחיריו. איך זה שהוא מתעניין פתאום במישהו אחר, שואל שאלות פשוטות אחרי חודשים של שתיקת דיכאון.

"לפעמים אני חושבת שאם הכל באמת ילך לאבדון אני פשוט אעבור ליפן ואהיה נזירה". "אני אעבור לקיבוץ" אמר בהיסח דעת טבח אחר. "מה איתך? לאן אתה תלך כשהכל ילך קפוט?"

"אני לא ממש חושב על זה" הוא אמר וחשב. "יש לי עיסוקים אחרים בראש". בבית נעמי בישלה בחוסר חן משווע. לא משנה כמה הוא מסביר לה עדיין הייתה מגישה להם קרעי חביתה בארוחת הערב. לרוב זה לא הפריע לו. אבל כשראה את הדייקנות ותשומת הלב של מעיין הוא החל להשוות. הוא לא רצה בכך. הוא העדיף לחשוב מחשבות שקטות על מעיין כמושא תשוקה, וידע שזה יעבור. הוא תפס את עצמו משווה. היום מעיין הרימה יד הצידה כדי לאסוף פומפייה ממדף עליון, ובתוך כך חולצתה נצמדה למותניה, והקשירה של הסינר צבטה בחולצה, והוא לא יודע למה, אבל זה היה מחזה יפהפה. הוא לא ראה חתיכת עור אחת והרגיש איך מתחיל לדגדג לו. הוא רצה לחפון את המותן הזאת, לנגוס בה, לקשור חזק יותר. באופן מטופש מעיין חשה במבטים שהגניב לעברה והחלה להתנהג בהתאם. אבל הוא לא התייחס למחשופיה או לבגדיה ההולכים ומתהדקים, כשהיה רוצה היה חושב על רצועת הסינר והבד הנמתח על מותנה ומתענג.

נעמי כדרכן של נשים חשה במערכת היחסים החדשה שלו. למען האמת היא לא קינאה בה, אלא בו, באהבה החדשה שהציפה אותו. היא הייתה אומללה במסדרונות האפורים של המחלקה. היא גם רצתה להרגיש את החושניות היום יומית במסעדה, את חוסר הוודאות, את הויטאליות. היא הרגישה צורך להיות מרירה או כועסת וכך הייתה. היא לא ניסתה לפתות אותו חזרה. באחד מן הימים מצא אותה ישובה על סף האמבטיה בעירום. היא בכתה, כל פניה האדימו. הוא ראה את גבה ואת צווארה הארוך ואת שיפולי העור של הבטן והיירכים. השלד שלה בלט, והוא נזכר בו, במבנה הבסיסי הבריא והטוב שלה. בזה שהוא הצליח להבריא אותה באוכל. נדמה היה לו שהיא חוזרת ומרזה, אולי כי איבדה שליטה שוב. "נעמי" הוא אמר וליטף את עורפה. היא רק נאנקה וסילקה את ידו. "מה קרה?"

"שום דבר, אני רוצה להיות לבד בבקשה" היא המשיכה בבכי אדום וכיסתה את מבושיה.

הוא חיכה לה בחדר. היא יצאה בחלוק וטורבן מגבת, האדים שאפפו את משקוף הדלת שיווה לה מראה של קדושה מעונה. היא ניסתה לחייך. אייזק אפילו לא החל בשאלה, רק החווה בידו כשהיא החלה לשצוף. "אתה לא רואה אותי. אני כורעת תחת העומס, במחלקה, וכאן, ואני שונאת את העבודה הזאת. הייתי רוצה להיות איתך במטבח, הייתי רוצה לא להיות כל כך עמוסה, אבל חייב את זה, חייב את הקביעות ואת הכסף שנכנס כל חודש. נראה לך שהייתי מתפטרת? וממה היינו אוכלים? מהפרוטות שאתה מביא הביתה? הכל אצלך בבאלגן, וכל הדיכאון הזה שלך, נדבקתי ממנו, ואז אתה קצת יוצא ממנו ועכשיו תורי. אתה מבין? עכשיו תורי."

"נעמי."

"אל תיהיה רך אליי פתאום אחרי שאתה ככה כל כך הרבה חודשים. והכל עליי. הכלל עליי ואתה לא רואה אותי בכלל".

"אני רואה אותך. את אישתי ואת יפה ואני אוהב אותך".

היא פרצה בבכי.

אחרי האפיזודה הזאת הוא לא העז להשוות יותר בינה לבין מעיין, אבל המשיך לתת לתשוקתו לטייל במקומות בהם היה לו נעים, והרחיק אותם מהמקומות שעוררו בו דחייה או בושה.

מעיין היא זו שתפסה את רוב העכברים. היא לקחה על עצמה אחריות משונה למצוא את הקן שלהם וחסמה אותו בבטון שקנתה. ולמרות ההתרחקות המחודשת ממנה נדמה היה שקצה החוט שסיפק לה היה מספיק לעיניה הנוצצות מאהבה. היא משכה בחוט הזה במסירות ובסבלנות.

הוא ביקש לעצמו שהיא הייתה אדם אחר. המציא בינו לבינו שהיא בכלל לסבית, שאין לה עניין בו. אבל כל מעשיה הציעו דבר אחר. היא אירגנה ערב משותף בצפייה בסרט על נזירה יפנית שמבשלת באמצעות זמן. היא הציעה לו לחשוב מחדש על תפריטים, היא הייתה מעורבת יותר ויותר, הכינה מאכלים בבית והביאה אותם בבוקר למטבח כדי שיטעם. הכל היה נהדר ומפוצץ טעם ומקורי אבל הוא לא היה יכול להיענות לבקשותיה. למרות זאת היא המשיכה.

זו כבר נהייתה בדיחה בתוך המטבח, שמעיין "מנסה לתפוס את מקומו של הסו-שף" בכלל לא היה סו שף במסעדה שלו. זה היה הוא והטבחים. הוא אנדריי, ודני, ועמרי שהתחלף עם מאור, וגבע ונתן ומעיין. ואחרי כמה חודשים היא פרחה שם, היא הפכה את המטבח לשלה כמעט, ועבדה שעות נוספות, למרות שאמר לה שלא ישלם על השעות בהם היא מנקה יותר משצריך. "אני מנקה כי אני אוהבת את זה. זה מרגיע, מדיטטבי". "את והנזירות שלך" "באמת נזירים עושים את זה. הם מנקים ומתפללים. אומרים שהרבה נזירים הגיעו להארה במהלך טיטוא הרצפה". אבל אייזק לא האמין לה יותר. הוא לא האמין לה כי בעת שהתבונן בה מטאטאת בריכוז חשב שמעיין כבר הגיעה להארה, והיא כעת המורה שלו.

באחד הימים, כשעשה הפסקת צהריים בביתו, אנדריי חלם בהקיץ. נעמי בדיוק החליפה את סדיני המיטה לפני שיצאה לאחר צהריים בו הדוקטורנטים שלה מגנים על עבודתיהם. אלה היו הדוקטורנטים הראשונים שחנכה. היא התרגשה והתבשמה ונראתה אחרת. הוא נישק אותה ארוכות לפני שיצאה, וליטף את ירכיה בזריזות ואמר בחיוך "אני מחכה לך". סשה הייתה ביום הולדת של חברה מהגן. הוא ליטף את ביטנו, מדמיין שזו יד נשית המטיילת עליה. והוא דמיין, הוא דמיין איך נעמי חוזרת והוא אוחז בה כשהיא מתפתלת אבל נעמי התחלפה כל הזמן במעיין, והוא ניסה  לדחוק אותה מראשו אבל זה בילבל אותו. הוא נכנע, ומעיין של ראשו הייתה שם. הוא ראה עצמו חוזר למטבח, בו היא נמצאת ומבקש ממנה לדבר על המטבח שהיא מדמיינת. על החוקים החדשים. הוא ראה אותה עולה איתו לביתו. ומרגיש איך היא מפרפרת מהתרגשות. הם מתיישבים לשולחן, הוא מספר לה על "פיקניק" ועל התפריט שעבד עליו. היא מספרת לו על מנזר הניקיון והאוכל שהיא רואה בעיני רוחה. היא נוגעת באצבעה במקום בו כתוב קישוא בתפריט ומספרת לו משהו כשהיא מחככת את אצבעו, כאילו בחוסר תשומת לב. הוא מלטף באצבעו את המקום ההוא ולאחר מכן אותה. היא מצטחקת. או מחייכת קלות. הוא מסיר את הסינר הזה מעליה ולוקח אותה לחדר השינה. הסדינים חמים מהשמש, והיא לבושה כל הזמן. אחר כך הוא יחשוב על הדמיון הזה ויגיד בינו לבינו על כך שהיא לבושה "זה לא בגידה אמיתית". בין כה וכה זה רק בראש שלו.

בבוקר אחרי הדימיון הזה הוא מחל להביט במעיין שוב, למצוא עוד רגעי חסד לדמיונות העונג שלו. הוא מביט בה מעבר לפס ההכנות, רוצה להגיד משהו ואז נמלכת בדעתה, ומחפשת סכין. היא נראית תמימה לפתע, לא המורה שרצה. אבל הרגע הזה איננו לעונג, אלא להתאהבות. "אני לא מאוהב" הוא מפטיר בהינף יד. היא שמה לב ליד שהניף לעצמו ואומרת לו בזמן שהיא קוצצת עשבים "גם אני לא בטוחה לפעמים בדברים שאני חושבת", מבלי להישיר אליו מבט.

ואז הוא כבר חושב אחרת. שהיא מכשפה, שהיא יודעת לקרוא את מחשבותיו. אבל הוא מתנער מזה ורוצה לאחוז בפרקי ידיה ולהצמיד פניו לפניה ולהגיד באיום "אף פעם אל תזלזלי במחשבות שלך". והוא לא יודע למה. הוא רק מתייחס למניירות שלה, מכור אליהן. מכור לראות אותה, מכור לדמיין אותה. בהפסקות היא מעשנת וקוראת בספרים קטנטנים. לפעמים הוא חושב שברגע שהוא עושה צעד מחשבתי אליה היא מתרחקת. הוא חסר אונים. הוא חושב על לפטר אותה אבל הוא לא מצליח לחשוב על שום עילה הגיונית.

_______________________

זו חתיכת טקסט מתוך אחד ניסיונות הרומן הזנוחים שלי שנקרא "פצ'קריי". כיום זה קובץ וורד בין 31 עמודים שלפעמים אני חושבת על הדמויות בו ומה הן מעוללות בזמן שאני מתיזה מים על נבטי הכוסברה שלי או חושבת לעבור חזרה לאשדוד. לפני שנה פרסמתי כאן התחלה של פרק אחר (מתחת ל"נסיכה אמבטיה").

וזה הפרמיס:

המסעדה פצ'קריי שבבעלות השף אייזק גליזמוב עומדת לפשוט רגל. פצ'קריי היא מסעדה וותיקה ומפורסמת, אבל בגלל התחרדות השכונה, ו2 טון תפוחי אדמה הנרקבים לאיטם במכס, שקנה אייזק מהולנד בשביל עסק חדש, ההון המשפחתי של אייזק מתחיל להדרדר. בזמן שאייזק מתפשט מכל נכסיו החומריים, עוזב את המשפחה והופך לדר רחוב, אישתו התזונאית, נעמי, הולכת והופכת למטאור בשמי האקדמיה, אבל מתחזקת יחד עם שכונת מגוריה. פצ'קריי הוא סיפור על אוכל, על יופי, על אלוהים ועל עיר מהבילה ששמה אשדוד.

ללא כותרת

ניסתי להתאבל היום על כישלון עתידי בתור סופרת. קראתי את "סוס אחד נכנס לבר" וחשבתי שאולי לעולם לא אצליח לכתוב ככה. ונזכרתי בסופרים צעירים שכותבים על הכישלונות שלהם, על הצורך שלהם בפרסום. וחשבתי שבכל אופן אין לי כל כך הרבה תשוקה לכתיבה. בימים אלה אין תשוקה לכלום חוץ מלישון הרבה ולראות סרטים בלילה עם אור צהוב מהמסדרון.

אמרתי למטפלת שלי לפני כמה זמן שאני חושבת שזה בכלל צורך כוזב. שכל מה שאני רוצה זה קהל. שבכל פעם שאני חושבת חצי-מחשבה מעוררת השראה כבר יש לי כתבת שער בשבע לילות על היותי סופרת נהדרת וחד פעמית. "אז תעשי לך קהל" היא אמרה. חשבתי על אנשים שאני כותבת להם. אבי, מורן. הם תמיד מגיבים. לפעמים גם שחל. יש גם את האנשים כאן בבלוג שמשום מה מתעניינים במה שיש לנערה עזת מצח להגיד. קהל קטן, אבל כמו בסיפורים חסידיים, גם אם יש לך אדם אחד.

חשבתי שאני עושה את זה כדי לקבל אישור על משהו. להתפרסם כאדם חכם. אבל מתגבשת אצלי הבנה שהדבר הזה שאני עושה הוא מהנה, וחשוב להתאמן על להוציא את הדברים שמרגישים החוצה. ואפשרי ש הטקסט יהיה סתמי לחלוטין. כל כך הרבה סופרים ואמנים יש בעולם, כולם חשובים מאוד, וסתמיים מאוד. אפשר להיות ללא קהל. אין מושג של זמן כשכותבים. כשעושים משהו שאוהבים כל כך.

"כשאינך יכול לשאת את זיכרון היעלמותך אתה נושא כמיהה עזה ליום שבו תזכה לתהילה. מבקש גדולה שתבטיח אותך מאימת מחיקתך. בימים שאינני קיים אני חייב להיות מפורסם. מסדר גודל שלא יישכח לעולם. חולם על הספר שינציח אותי. ויבטיח סופית ששוב לא איעלם." (יאיר כספי)

____________

העתקתי לכאן סיפור קצר על אומץ ונפיחות ובמקלחת-ערב חשבתי שהוא מטופש ולא הכרחי, אז מחקתי אותו.

לפני כמה זמן כתבתי על זה ששלחתי לסופרת שאני אוהבת כמה פרקים מספר. והיא כבר הגיבה להם לפני כמה חודשים. בצירוף מקרים מוזר למדיי כתבתי עליה ואחרי שעה קלה ראיתי אותה בגן סאקר.

באותו יום התיישבתי בהתלהבות אין סופית והתחלתי לערוך קצת את הדברים שכתבתי. מה שרציתי לשלוח לה היה טיוטה ראשונית לספר שנקרא "חיה ומותו של"  והוא עסק בגלגול של נשמה אחת בעולם. האמת היא שזה היה גבב של סיפורים קצרים שכתבתי וניסתי לגודד אותם לאסופה אחת שתיהיה כמו רומן מחוכם הבנוי מסיפורים קצרים.

ביום שלישי של אותו שבוע תכננתי לשלוח לה מייל וקניתי מתנת יום הולדת לאמא שלי. באתר של כתר תחת "ספרים חדשים" הופיע רומן החדש של רועי חן, "נשמות" שבדיוק ראה אור. הוא עוסק בנשמה אחת המתגלגלת בעולם. קיללתי. איך המוזה שלי כל כך בוגדנית? הלכה לבקר אצל אחרים.

החלטתי להשקיע יותר בענייני הכתיבה, אחרת המוזות הלא- מרוצות ילכו להתממש אצל אחרים.

אחרי שבועיים היא שלחה לי בחזרה את הפרקים ששלחתי עם הערות מועילות והרבה מתיקות.

"נו, תעופי על זה" גיל אמר לי. גם אני אמרתי את זה לעצמי. עד עכשיו לא נגעתי בזה.

__________

אני כבר לא כל כך נאיבית לגבי כתיבה. פעם חשבתי שזה בכלל לא בעייתי. קניתי יומן כדי לעקוב על הרגלי הכתיבה שלי. בילדותיות דמיינתי איך אני מתעוררת בחמש וכותבת עד העבודה. זה לא קרה, כמובן. לפעמים אני חושבת שרגעי השראה גאוניים אכן קיימים. וכל קיומי העצלני פשוט מחכה להם. לפעמים אני מבינה שאני פשוט לא כל כך טובה. שעדיין אין לי את "זה". מה שזה לא יהיה.

בתייקית הכתיבה שלי יש התחלות לספרים, מחזות, וסיפורים קצרים. על פשיטת רגל, על גאולה, על שיגעון, על אוכל, על דת ומדע, על פסיכולוגיה ורבנים. יש סיפורים קצרים ומוזרים, ופסקאות על תחושות שהרגשתי. יש שני ספרי ילדים. אחד קצר ואחד ארוך. יש המון המון מילים שמתגבשות ולא מתגבשות ולא מתגבשות.

ואני יודעת שיש לי בנתיים רק סיפור אחד שאני רוצה לספר, וזה סיפור מצחיק ונורא על הבית שלנו ברנטגן 20. ואני זקוקה להרבה מאוד אומץ כדי לכתוב אותו ולפרסם אותו כשאני מחליפה את השמות ולהגיד שהוא רק מבוסס חלקית על סיפור אמיתי, ולמרות שהכל היה אמיתי, נורא וענק ואמיתי. אולי אחר כך לא אכתוב יותר כלום, וזה יהיה בסדר. נכון? אולי כל הילדות והנעורים המשונים והאומללים שלי יתכווצו לבלוק נייר בגודל של 20 ס"מ, כך שיהיה אפשר לשאת אותם.

בכל אופן, אני צריכה המלצות לספרים.

WhatsApp Image 2020-04-10 at 20.31.00

(אבא שלי במסעדת "אנה", בחגיגות סיום התואר. אני כל כך אוהבת את האיש הזה. ציירתי את זה ליום ההולדת ה50 שלו בקיץ האחרון. כל הקורונה הזאת לא ציירתי, ואני נוזפת בעצמי על זה, שלא מדגדג לי באצבעות כמו שחשבתי).

______________

הנה דברים יפים שאחרים כתבו:

"יש חדגוניות אחידה בגורלם של כל בני האדם. חיינו חולפים על פי חוקים קבועים, עתיקי יומין, נשמעים למקצב עתיק אחד. החלומות שלנו אינם מתגשמים לעולם, וכשהם מתנפצים אנו מבינים כהרף עין שרגעי האושר הגדולים ביותר אין להם קיום במציאות. וכשאותם חלומות מתנפצים, אנחנו מתמלאים געגועים לימים שבהם הם פיעמו בקרבנו. ובתנועה הזאת בתוך שרשרת התקוות והגעגועים, עוברים עלינו על החיים. " (המידות הקטנות- נטליה גינצבורג)

"הדבר הזה, הוא אמר בשקט, שיוצא מהבנאדם החוצה, בלי שהוא שולט על זה? שאולי יש אותו רק לבן אדם אחד בעולם?. קרינת האישיות. הזוהר הפנימי. הסוד, הרטט של החד פעמיות". (דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר)

פנימה- חלק אחרון

WhatsApp Image 2020-01-26 at 17.00.19

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי

חלק רביעי- עצות

אני נעצר. הוא נראה היה מהורהר, ושקט מהרגיל. המשכנו קצת וכששמנו לב שהוא נעצר כמה מטרים מאחורינו, חזרנו אליו. "מה יש?" שאל אותו עצמי.

"לא באנו לכאן בשביל צדפים. באנו בשביל עץ החיים" אני אמר ברטינה, נוזף בנו.

במסבאה היינו מבולבלים. אחרי צונאמי, אחרי מכת ברק, אחרי צדפים, אחרי החוויה במרומי ההר. התווכחנו על איך ומתי נמשיך את הטיול. לא הצלחנו להגיע להסכמה. הלכנו לישון, כל אחד במיטתו.

בלילה המטייל דפק בדלתי.

עניתי מחוייכת. "כן?" שאלתי.

"כשעצרתם לרגע שם. אני אמר שהוא רוצה למצוא את עץ החיים" הוא אמר לי בדקלום, כאילו רצה להגיד משהו אחר.

"נכון, בשביל זה הגענו. אתה רוצה להיכנס?"

התחפרנו מתחת לשמיכה, מצטחקים.

"הוא אף פעם לא יוכל להגיע לעץ החיים" הוא אמר

"מה? למה?" שאלתי

"האם ראית עצים בדרך?" הוא שאל

"לא יודעת. לא זוכרת" השבתי

"בדיוק" אמר, והשתתק, נועץ בי מבט.

שילבתי יידים. "אתה לא מתכוון שאנחנו צריכים לעלות את זה שוב?"

"לא, לא" הוא צחק. "וגם לא לצאת להרפתקה בתחתית המערה. חשבת על זה" הוא אמר, משיב לעווית שאחזה ביידי המשולבות.

"את עסוקה מדיי עם אחד שמתעסק יותר מדיי בעתיד, ואחד שמתעסק יותר מדיי בצדפים ובמה אחרים חושבים. הם כל כך פטפטנים, וכל כך דורשים עבודה שאת לא שמה לב לעצים. את יודעת מה הם? בריונים. מי שאת באמת צריכה לשים לב אליו זה עצמי". הוא הוכיח אותי.

זה עיצבן אותי. "הוא כל הזמן שותק. ונרעד, כל כך חלש. אין מה לשים לב אליו, הוא מסתדר בעצמו" אמרתי, הלחיים שלי התחילו לבעור.

"איך שאת רוצה" המטייל אמר.

בלילה לא נרדמתי. אסטרטגיות כדי להיפטר מאנוכי ואני התחילו להתרקם בראש. בבוקר הערתי את המטייל. "אתה הבריון" אמרתי לו. הוא משך בכתפיו. "אם כך את חושבת".

ירדתי לקומת הלובי. הגישו מנת בוקר עם פרי האיזור שנקרא "פרי הקוף". אנוכי דיבר לעצמי באריכות על האומנות האקספרסיבית שיש במלון. "זו אחת הבעיות כמובן, לא כמו בריקוד שלך, שמראה על משמעת, ואורח רוח. באומנות כזאת יש בעיה של איכות, של עיבוד, יש דברים שצריך לקצץ בהם." הוא החווה על קו בציור שנגמר בסמוך לחלון. ונעצר כשראה אותי.  "שלום ליאור" הוא אמר

"שלום אנוכי"

"את חולה?" הוא תמה

"לא. אני חושבת שאני רוצה לחזור הביתה".

הבטתי למקום ממנו נשמטה היד שלו. מעבר לחלון, לאורך החוף ובמעלה ההר, המוני עצים משופעים התגודדו.

פנימה- חלק שלישי

20200114_212035

ללא כותרת, שמן על קנווס, 30X35

חלק ראשון 

חלק שני 

חלק שלישי-

המערה

"על זה אני אשמור" אמר המטייל וניגש לאנוכי. חיש מהר הוא התחיל לרוקן את הכיס השמאלי של אנוכי.

"מה פתאום, מה פתאום? זה של חברים שלי." אנוכי ניער אותו מעליו "הם התפללו לצונאמי, והם הרגיזו את האל לצונאמי, והיא", הוא הביט בי, "היא בכלל לקחה אותנו לכאן ובגללה מצאנו את הצדפים. אתה יודע כמה זה שווה במדינה שבה אנחנו חיים?"

"מיליונים, אני יודע, תן לי לשמור על זה. יש לי המון מקום לצדפות." אמר המטייל. אנוכי הביט בי באומללות.

"הוא לא שיקר לנו מעולם" אמרתי להם.

"אתם יודעים שלא אשקר" המטייל אמר. עצמי אני ואנוכי הביטו זה בזה, מנסים לאמוד את המצב.

אנוכי נעץ מבט במטייל ואמר "זה רק בתנאי שתכתוב אותנו בספרים"

"אבל הרי אתה יודע…" התחיל אני.

"שקט, בספרים." התרתח אנוכי.

"תביא ספר" אמר המטייל.

אנוכי פישפש בתיק הגדול שלו. "אני למסעות מביא רק תנ"ך". הוא טפח על כריכתו של הספר השמן ומסר אותו לידי המטייל.

"אני הבאתי הארי פוטר" אמר אני מחוייך. "וגם ספר שירה של יהודה עמיחי" הוא החל להוציא ניירות מתיקו, מלא דפים מקושקשים ומקומטים נפלטו לאט. "יש כאן גם שיר של זלדה." "ושל דליה רביקוביץ'" "וגם ספר לימוד על מטאורלוגיה" הוא מסר את השירים המקומטים לידו של המטייל.

"מה אתה הבאת?" שאלתי את עצמי.

הוא חייך בביישנות "לא הבאתי כלום"

"לי יש רק את הפלאפון שלי, יש שם קינדל" אמרתי למטייל.

המטייל חתם את שמו בספרים ובשירים, וליטף באצבעותיו את מסך הנייד שלי.

"עכשיו אני יכול לקבל את הצדפות?" הוא שאל, פונה לעצמי, ווליטף בעדינות את לחיו. עצמי עצם עיניים וחייך.

"כן" נדחף אנוכי, והוסיף "תעשה איתם מה שאתה רוצה".

"נהדר" אמר המטייל. "בואו" הלכנו אחריו. הוא הוביל אותנו למערה גדולה ומוארת. הוא הסית סלע גדול מהקרקעית וחשף מערה קטנה יותר, שם היו המוני המוני צדפים ישנים, צדפים חדשים, צדפים שדבוקים לקירות הסלע. קונגלמרט אימתני של צדפים.

"וואו" אמר אנוכי.

"גם הר היה פעם ים" ציטט עצמי את המפקח בשריקה.

"רואה אנוכי?" "הכל קשור, כמו שעצמי אמר" אמר אני ונתן דחיפה ידידותית לאנוכי.

אנוכי פרס ידיו לעבד הצדפים "מה זה משנה, העיקר שיש לכל זה מקום".

"מקום, מקום, מקום" החזיר ההד מדפנות הסלע.

אני זקף את חזהו סוף סוף.

עצמי שתק ברעד. המטייל חבק אותו.

בהליכה חזרה למסבאה, למנוחה הגונה וארוחה טעימה, הסכמנו כולם, שבפנימה יש אוצרות נהדרים, ושהיא מדינה מומלצת מאוד לכל מען דבעי. הרבה יותר טובה מיפן, הרבה יותר טובה מצרפת, מעולה פי עשרות מונים מארצות הברית של אמריקה.

"היא אפילו טובה יותר מסן פרנסיסקו" צייץ עצמי. "וברור שיותר מהודו" צחק המטייל.

אנוכי הוסיף, בטפיחה על כיסיו הריקים "אבל הכי חשוב, שהכל כאן בחינם".

אני נעצר. הוא נראה היה מהורהר, ושקט מהרגיל. המשכנו קצת וכששמנו לב שהוא נעצר כמה מטרים מאחורינו, חזרנו אליו. "מה יש?" שאל אותו עצמי.

"לא באנו לכאן בשביל צדפים. באנו בשביל עץ החיים" אני אמר ברטינה, נוזף בנו.

 

פנימה- נובלה בארבעה חלקים

20200107_214838

חלק א'- עצמי, אנוכי ואני

לפני ארבע שנים יצאתי לטיול אחרי צבא. זה היה טיול למדינה שנקראת פנימה, כי שמעתי ששם אפשר למצוא את עץ החיים. הטיול ממומן כולו על ידי הקונפדרציה הבינלאומית למסעות טרנס אטלנטים, אז זה היה בחינם, רק עם קאטצ'. לפנימה צריך דרכון שכולל נספח ובו רשימת כל הספרים שאי פעם קראת. בהתחלה רציתי לנסוע לבד, אבל הסתבכתי עם רשימת הספרים. פניתי לאנוכי, שהוא חבר קרוב ואטמיולוג. הוא אמר "כבר שולח לך" ותוך רגע הוציא נספח לדרכון. "אני רוצה להצטרף" הוא אמר אחר כך. "הבנתי שזה בחינם".

אחרי שקראנו קצת על מזג האוויר בפנימה הבנתי שהיא מדינה מסוכנת מאוד והפכפכה מאוד, אז אמרתי לאנוכי שאני מזמינה גם את אני, "הוא גם חבר" אמרתי לאנוכי, "והוא קצת מבין במזג האוויר ובסכנות, כי כל מה שהוא עושה זה לגור בבית של ההורים, לאכול צ'יפס וללמוד מטאורולוגיה באוניברסיטה הפתוחה" אמרתי.

"מדעי החיזוי, מה" גירד בסנטרו אנוכי. "טוב נו, תביאי אותו". התקשרנו לאני.

"אני בא רק עם עצמי גם בא" אני אמר לי. אינני מכירה  כל כך את את עצמי. הוא חבר טוב יותר של אני, פגשתי אותו פעם ביום הולדת שלו. בחור קטן, נרעד, שתקן. הסכמנו, קניתי כרטיסי טיסה לכולם.

"פנימה היא מדינה סוערת ואקזוטית. פתאום יכול להיווצר סערה ענקית משום מקום, ולפעמים זה בדיוק כשאתה במדבר צחיח ואין איפה להסתתר חוץ מתחת לעץ שיטה." אמר לנו אני במחוות ידיים גדולות, כשתכננו את המסלול.

לצערי מייד בהליכה מהמטוס לתחנה הראשונה גיליתי שאנוכי ואני הם חתיכת עצלנים גמורים. בדרך הם כל הזמן קיטרו וגררו את הרגליים, והלינו "מתי מגיעים?" "זה עוד רחוק?".

עצמי לעומת זאת, די שתקן. הולך איתנו, נראה כמו עלה ברוח גם כשהאוויר דומם, אוחז בכנפי מעילו תמיד ושותק, שותק, שותק. שאלתי אותו איזה חיות הוא רוצה לראות במסע, כי זכרתי שחיות זה הדבר היחיד שהוא דיבר עליו ביום ההולדת. בתגובה הוא הביט בי בזעף.

זה היה כמו לטייל עם ילדים, רק שהם כולם מבוגרים ומלאי חשיבות עצמית. במיוחד אנוכי, שהוא גבר קטן ומקריח לבוש במקטורן עבה. אני לעומת זאת, הוא איש גבוה ומבולבל שכל הזמן רוצה לזקוף את החזה. הדינמיקה הקבוצתית התחילה להתרקם כבר במטוס, והתפצלנו לזוגות תודעתית, למרות שטיילנו בחבורה.

הגענו למסבאה באיזור החוף של פנימה והתרגשנו נורא, שכן מעולם לא היינו בפנימה וזו ארץ מיוחדת מאוד, שאף אדם עוד לא ראה. "אנחנו מגלי ארצות" אני הכריז, והתחיל לשרטט מפה. אנוכי צחק על כישורי השרטוט העלובים שלו. "חתיכת חרטטן" הוא הקניט אותו. לאני לא היה אכפת. עצמי חייך אליו בשתיקה.

מחלון המסבאה ראינו הר גבוה מאוד, והחלטנו לטפס עליו. אנוכי לא רצה להשתתף. "לא הבאתי בגדים לטיול כל כך קשה" הוא אמר, מסיר שיערות חתול מהמקטורן שלו בפינצטה. "וזה גם נורא ארוך ומייגע, למה שנעלה הר?"

"זה בשביל הכיף" החזרתי לו. בתגובה הוא הרים גבות.

"אתה תוכל לכתוב על זה בספרים שלך" אני דחק בו.

המטרים הראשונים של ההר היו נחמדים, פגשנו מטיילים אחרים, שתינו שוקו עם מרשמלו, והרבה מטיילים אחרים החמיאו לנו על החברות הקרובה שלנו. אבל אז התחילה סערה. היחיד שהביא אוהל הוא אנוכי, והוא פשט אותו מהר, נכנס בו, הסתתר ולא הסכים לנו להיכנס. "אנוכי, אתה מתנהג באגואיסטיות" קראנו לו מעבר לאוהל. אבל הוא בשלו. "אם תכנסו לא יהיה לי מקום" הוא קרא לנו מעבר לדפנות הדקיקות של האוהל.

"תן לנו להיכנס" קראנו מעבר לריצרץ' הנעול במנעול.

הלכנו למערה. במערה אני הציע לחתוך את האוהל של אנוכי. "אם נחתוך אותו, נוכל להכנס" הוא אמר בהתרגשות של ילד הזורה מלח על חשופיות. עצמי הינהן לעברו בעיניים בורקות.

אמרתי להם "זה לא רעיון טוב, אנוכי ישנא אותנו על זה, כי אז גם לו לא יהי אוהל" הם שכחו מהתוכנית שלהם, וגם הסערה שככה.

המשכנו לעלות בהר. התיקים היו כבדים, והזענו נורא, והכל היה מזופת לחלוטין, והיו לנו יבלות ברגליים. ערב למחרת שמענו רעמים ללא גשם. השמיים היו צהובים. זה היה נורא מבהיל, החלטנו להסתתר בגומחה בהר. הרעמים המשיכו לרעום.

אני יצא החוצה לראות על מה כל המהומה.

הצצנו בו מעבר לחרכי הגומחה בה הסתתרנו, הוא זקף חזה, ליקק את אצבעו והרים אותה מעלה, כאילו עומד להשיב לשאלה. ואז פגע באני ברק. ככה משום מקום, בום טראח, ברק ענק ואימתני.

הוא הסתובב אלינו, כולו מפויח, נראה כהלום חשמל.

"אוי אני, לא היית צריך לצאת, חבריקו" צעק לעברו אנוכי.

אני התנהג בצורה מאוד משונה מאז שפגע בו ברק.

"הכל חשמל. הכל חשמל" הוא צעק לאורך הלילה וגופו נמלך בזעזועים.

אנוכי הרים גבה וגיחך.

הבטתי בעצמי. הוא לא אמר כלום מאז שהגענו לפנימה. "למה אתה שותק?" שאלתי אותו.

בתגובה הוא כיווץ את שפתיו, עלו דמעות בעיניו, אבל הוא המשיך בדממתו וסובב אליי את הגב.

"זה מסע מאוד בודד, במיוחד עם חברים" חשבתי לתומי.

למחרת בבוקר אני הסתודד עם עצמי. לא שמעתי כמעט כלום חוץ מציוץ המילה "מציקים". יותר מאוחר באותו היום אני החליט להשתגע, כנראה בגלל מכת החשמל. הוא קרא לכל עבר "נמאס לי מהכל. נמאס לי מההר המזופת הזה, ונמאס לי מהבגדים המיוזעים האלה, ונמאס לי מהכבשים המטומטמות האלו" הוא הלך ובעט בכבשה שהייתה בצד הדרך. הכבשה נפלה והמשיכה ללעוס עשב בשיוויון נפש.

"כולם טיפשים. כולם" הוא צעק לעבר המטיילים האחרים, ואז התנהג כתרנגולת, חוכך את פרקי ידיו בבית שחיו. הוא הוריד גרביים וקרא בהפתעה גמורה מעצמו "זה מה שרציתי כל חיי, גרביים"

התבוננו בו מסתובב סביב עצמו וקורא "אני רעב, אני רעב", מטיח את פניו ברצפה "חבל שאין לי מקור" הוא קרא בתסכול. המטיילים האחרים הביטו בו בצורה משונה, מרחיקים את גופם ככל האפשר. "אני רוצה למצוא בן אדם. בן אדם" הוא צרח לשמיים.

המפקח על השמורה הגיע אלינו חמור סבר. "אתם מכירים אותו?" הוא שאל אותנו.

אנוכי אמר "לא" בעלבון גמור והביט הצידה.

"כן, אנחנו מכירים אותו" תקעתי באנוכי מרפקיה בצלעות. עצמי המשיך לשתוק, נראה היה שהוא עצוב לראות את חברו מתנהג כך.

"שמע, אני מנהיגה את החבורה הזאת, והוא פשוט צריך מנוחה, יש מקום שאפשר לנוח בו באיזור?"

"לא" אמר לי המפקח. "אני רושם לכם קנס"

"קנס?" השתוממתי. "על מה?"

"על הפרעה לסדר הציבורי" הוא הביט בי מעבר למשקפיו.

_____________

חלקים בי ג' וד' יעלו בימים הקרובים. לכל מי שקרא, תודה על תשומת הלב וסופ"ש חמים בבית.

(הציור בפתיח- "פנימה" שמן על קנבס)

זה שלך?

קרו שני ענייני כתיבה מדהימים לאחרונה. הראשון הוא ששוחחתי שיחה קצרה עם יואל הופמן, השני הוא שהבוקר תפס אותי שיר.

____________________________________

אתחיל בשני. לפני כמה שנים ראיתי את ההרצאת הטד המקושרת כאן של אליזבת' גילברט. תראו אחר כך, והיא אומרת שם, בערך בדקה העשירית, שהיא פעם ראיינה את המשוררת רות סטון, ורות סיפרה לה ששירים התנהגו באופן מוזר כלפיה, הם היו דוהרים אליה מעבר לנופי וירג'ינה הכפרית, וכשהיא הייתה שומעת אותם מגיעים, היא הייתה צריכה לרוץ לבית לחפש עט ונייר כדי לממש אותם. אם היא לא הייתה מספיקה, הם היו ממשיכים הלאה "לחפש משורר אחר". "כמה משונה" חשבתי לעצמי אז, כששמעתי את זה לראשונה. אבל היום, דהר לעברי שיר.

ראיתי סרט בנטפליקס (to the bone, הוא נהדר), ובסרט הקריאו את השיר "אומץ" של אן סקסטון. כשסיימתי את הסרט, רציתי לקרוא את השיר שוב, קראתי אותו ועוד כמה שירים שלה, וקצת על החיים שלה בבתי חולים הפסיכאטרים. ואז פתאום-משום-מקום תפס אותי בקצוות שיר. הוא התחיל לרכוך את עצמו, והרגשתי שאני פשוט חייבת לרוץ ולחפש נייר ועט. רצתי בדירה של הוריי אחוזת אמוק, ומבקשת מ2 השורות הראשונות לא לעזוב, חוזרת עליהם שוב ושוב. ואז התיישבתי עם עט ונייר מהמדפסת, והנחיתה הייתה רכה.

הנה הוא לפניכם, לא אכפת לי אם הוא טוב או רע, כי הוא כלל לא שלי, הוא בטח היה שייך לאן סקסטון פעם כשלא היה לה נייר. בכל אופן אני שמחה בו, וגם ניקדתי אותו בנקדן האוטומטי, כי למה לא.

שיער

עָלַיִךְ לִשְׁמֹר עָלָיו בְּאֹרֶךְ כְּזֶה
אַחֶרֶת יִשְׁתַּפֵּל מֵעֵבֶר לָעוֹר
כָּךְ שֶׁלֹּא תּוּכְלִי יוֹתֵר
לְדַעַת אֵיפֹה עַצְמֵךְ מַתְחִילָה
וְאֵיפֹה הוּא נִגְמָר

הַשְּׁלוּחוֹת הַמַּחֲטִיּוֹת שֶׁלָּךְ עֲשׂוּיוֹת לִהְיוֹת
לְיֹפִי אַצִּיל
אוֹ לְדוֹקְרָנִים הַנִּנְעָצִים
בְּבָשָׂר גַּלְגַּלֵּיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים
מוֹנְעִים מֵהֶם לְהַמְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ בְּבִטְחָה.

גַּלְּחִי אוֹתוֹ
מָרְטִי אוֹתוֹ
קִצְצִי בְּמִסְפָּרַיִם קֵהוּת
זִכְרִי;
גְּבוּלוֹת אֵינָן אֶלָּא
מְקוֹם מִסְתּוֹר.

_____________________

עניין מספר 1: שוחחתי עם יואל הופמן. זה קרה ב23 בספטמבר בשעה חמש וארבעים, והשיחה ערכה 2 דקות ו30 שניות. אלה כלל הפרטים העניינים, אבל יותר חשוב זה איך זה קרה. אז כך:

אני וחברי הטוב אבי, שגם אותו לפעמים תופסים שירים, מאוד אוהבים את יואל הופמן. יואל הופמן אף פעם לא מתראיין אז קשה לדעת אם הוא אמיתי או שהוא מכשף מערבות הצפון, ולכן רצינו ללכת לבקר אותו. ידענו שיש אנשים שהולכים לבקר אותו, ואני אפילו פעם קראתי כתבה על מסע למעלות תרשיחא שערך אחד ממעריציו. הוא לא פירט בכתבה על השיחה עם יואל, כדי לשמור על פרטיותו (אם אתם תוהים איזה מין חיה הוא יואל הופמן, הוא בבירור ארנב). אבל גם שמענו על אנשים שהלכו לבקר אותו כאורחים לא קרואים, והביקור לא צלח מסיבות כאלה ואחרות, אז החלטנו קודם לשלוח גלויה. את הכתובת אבי השיג מדרור בורשטיין.

שלחנו גלויה ובה כתבנו שאנחנו נשמח לשבת איתו לתה ולשוחח איתו, כמצוותו ב"מצבי רוח", בו הוא כותב שהיה מעדיף, אם היה יכול, לשבת עם קוראיו לתה ולדבר על החיים. הוא התייחס לכך בשיחה, אבל מסיבות שלא אפרט, כי בכל זאת במיץ פטל עסקינן, הוא לא יכול להיפגש. הוא היה איש לבבי, וזה היה מאוד מחמם את הלב לדעת שהוא פשוט איש. הגיבור שלי הוא אדם דיי חמוד וקצת מבוגר, וזה ריגש אותי מאוד שהוא טרח להתקשר. ריגש אותי עד כדי כך שאני חושבת שקרעתי לו את עור התוף כשהוא אמר "שלום, אפשר לדבר עם ליאור? מדבר יואל הופמן", ובכמה שניות הראשונות לא הבנתי, וכשהבנתי צעקתי "מה!אני מדברת עם יואל הופמן!"

אני גרופית אמיתית. גיל צחק עליי מול המשפחה ש"מה שאני עושה זה לכתוב מכתבים לסופרים, איזה שעמום". אכלתי את הדג ושמרתי את זה איתי, לו הרי יש חיבה יתרה לקלפי פוקימונים, ואני אמשיך לכתוב לסופרים.

______

" "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?…" (יואל הופמן/"מצבי רוח")