לתלות את הציור על המקרר

22.08.2019 החלטתי, ואני מקווה לעמוד בהחלטה, לפרסם בתדירות קבועה ולא בפרצי השראה ספורדיים. לכל שלושת העוקבים שלי שלום.

לעניינו:

מוכרים  28.02.2019

משום מה כל האנשים הקשורים לסחר- קטן נדמים לי כעלובים.

הראשונה שעולה בראש היא אמא של חניכה בתנועת הנוער שעבדתי בה לפני שנתיים. האמא לקחה אותי טרמפ יום אחד בתחילת שנת הלימודים, טרמפ שהסתבר כהזדמנות עסקית עבורה יותר ממשב רוח של טוב לב. הרכב היה כאוטי ומלוכלך. ובמהלך הנסיעה היא דיברה אליי בהבל פה מצחין מייאוש ואמרה שאם אני רוצה, אפשר להזמין מתנות קטנות דרכה. "את רואה"  היא הניחה עליי ספר עב כרס מלא בתצלומים של פיצ'פקעס כמו בקבוקים עם לוגו ומחזיקי מפתחות. "הכל אפשר להזמין דרכי, ואז תוך שבוע שבועיים זה מגיע, את מבינה". היא ניסתה במשך כל השנה לקבוע איתי פגישה, ולי לא היה נעים להגיד לה שבכלל לא אני מזמינה את הדברים האלה, אלא הילדים, חברי השכבה הבוגרת.

2.

השנייה שעולה בראשי היא המוקדמת ביותר ביומן הנוכחי. ב2014 חיפשתי עבודה זמנית, בין הצבא למה שאחרי זה, ועוד לא החלטתי. מצאתי מודעה לדיילות באירועים. לאגו זה היה נחמד, דמיינתי את עצמי מוקפת באנשים חשובים, לבושים היטב, במקום יוקרתי כמו מוזיאון או לובי של מלון, ומורה להם איפה השירותים, או איפה הם אמורים לשבת. אגו הוא דבר משונה אם זה מה שמאכיל אותו. בכל אופן, הגעתי לראיון העבודה. זה היה סטודיו עבודה קטן, מתפקע בתלבושות ותחפושות. ישבו שם שתי נשים, האחת ישבה על מחשב, והשנייה בדיוק סיימה שיעור ריקוד- בת מצווה לילדה. היא התיישבה מולי, בחנה אותי ונראה שהיא הייתה מרוצה ממה שהיא רואה. אחרי שאלות קצרות מאוד היא התחילה במונולוג

" את יודעת מה ההבדל בין שיווק למכירה?"

"טוב, מכירה זה לגרום לך לקנות מוצר מסויים…" התחלתי לגמגם

"ושיווק?"

"…את המוצר, לקנות את המוצר, לגרום לך לרצות את המוצר, שתיהי צריכה אותו" (אני חושבת שראיתי הזאב מוול סטריט כמה ימים לפני, וזו התשובה שהייתה לפניי, בפועל, עד היום אין לי שמץ של מושג מה ההבדל בין שיווק למכירה)

"כן טוב, ההבדל בין שיווק למכירה היא שמכירה היא ארוכת טווח, אתה צריך לגרום לאדם לרכוש אמון בך,  לסמוך עלייך, לעומת זאת שיווק הוא קצר וקולע"

"את צריכה למשוך את תשומת הלב בצורה הבא- מבט, חיוך, אמירת שלום- אחרי זה את מציעה לו מה שיש.." היא אמרה לי. חשבתי שאולי היא מאדם המנסה לשדל אותי לזנות. ואז היא המשיכה "אם הוא מתעניין, תמשיכי לדבר , אם הוא מתרכז, זה אומר שהוא חושב למה לא לקחת את המוצר…תבואי פרשית, רעננה, בלי כל המיתוסים על מכירות" וממשיכה…"כשאנחנו מוכרות מוצר צריך להיות בהיפר, בכיף" היא מבלגנת את השיער , מחייכת ומנענעת את הכתפיים. "כשאנחנו בכנס או באירוע צריך להיות מנומסות ואדיבות" היא מחווה עם היד ומרימה את ראשה עם  מין פרצוף חמוץ ומתנשא שאני חושבת שהיא החשיבה כאדיב.

כשחזרתי הביתה התחלתי לחשוב- דווקא, עם כל ההסתייגות שלי מזה, היא צודקת, צריך לבוא רעננים לדברים האלה, ומה רע בזה בכלל, והאמת היא שאני אזדקק לכישורי מכירות כדי לרכוש קצת יותר אסרטיביות וביטחון לתפקידים עתידיים. כך חשבתי, ולא חזרתי.

3.

השלישי הוא הסנדלר ברובע ד'. יש לי תמונה דיי צלולה שלו  בראש, מהתקופה בה הייתי עוברת ליד הצומת בה הוא מסנדלר. הוא הקים לעצמו פינה קטנה בקרן רחוב, וכתב מעל "סנדלר" וחשבתי "מי היום הולך לסנדלר? " ורחמיי נכמרו עליו. ובכל פעם שהייתי עוברת שם או שהתמונה הזו הייתה עולה לי בראש, היה לי קוועצ' רציני בבטן.

4.

סבא וסבתא שלי היו סוחרים, אבל הם לא היו סוחרים קטנים, הם היו סוחרים בכמויות, טוב, מסחריות. במרתף של הווילה בה גרנו כשהיינו קטנים סבתא הייתה מערימה קרטונים עצומים מלאים בבגדים, אני ואייל היינו מתחבאים בין הקרטונים, ומשחקים במוכר וקונה, וגם פעם אני וחברה הלבשנו את אייל במין שמלה שחורה מלאה בפנינים.

סבא היה מוכר כל מיני דברים שבעיקר קשורים למזון, ולפני זה היו לו אולמות, הוא היה דיי מצליח, אפילו חמיי התחתנו באולם שלו, שהי מאוד פופלרי. אבל הוא הסתבך ופשט את הרגל כשלא הצליח להוציא כמה טון תפוחי אדמה מהמכס בגלל חילופי ממשלה. זה קרה לפני שנולדתי. כשהיינו קטנים הוא חזר לעסוק בעניינים מפוקפקים והקים וורקשופ של ילדי השכונה, בה הוא שילם לכל אחד חמישה שקלים לכמה שעות של אריזת דגים מיובשים והדבקה מדבקות לוגו על בקבוקי וודקה. מה לא עושים בשביל פרנסה, אה. ניסנו לעמת אותו עם זה לפני כמה שבועות, הוא נשאר בעמדתו כי הוודקה לא הייתה מזוייפת. אני ואחי נענעו את את הראש בחוסר אמון וצחקנו כי אולי עיוורנו כמה אנשים כשהיינו בני 7 ו-9. כי מה אפשר לעשות חוץ מלצחוק.

5.

ועכשיו אני. תורי להיות סוחרת במרצ'נדייס של עצמי. אני מנסה להתקבל לגלריה. אני רוצה להיות סופרת. צריכה לפרסם את הציורים, את הסיפורים. תמיד כשזה קורה אני מדמיינת את התוצאה הסופית: יושבת על ספסל מחזיקה בתיק עבודות ובוכה כי דחו אותי לפני רגע. ואני חושבת איך, איך עושים את זה בלי להרגיש לחלוטין מזופת עם עצמך, כאילו אתה עושה משהו מעיק, ולא מוסרי בעליל. נדמה שקשר של סוחר ונסחר הוא עמוק ומורכב יותר מזוגיות.

לאחרונה קראתי שכדאי לחשוב איך לתת ערך לעולם, הכסף כבר יבוא מעצמו. אני מנסה לחבק את התובנה הזאת באופטימיות, שלא תחמוק. אבל משתחלות ספקות קטנות בין היידים, איך זה קורה? איזה מין לחש צריך לעשות לקסם כזה? באמת יאמינו לי?

6.

יואל הופמן מדבר על זה בקוקריקולום וויטה, על הרחמים המתמלאים על החנווני שלא מצליח למכור את מרכולתו, ובי מתמלאים כל הרגעים בהם ראיתי אנשים ישובים בודדים בחנויותיהם הריקות.

20190822_135020

"עבודה זרה" שמן על סיבית, 2018.

 

נשמת אפי

אתמול אחרי העבודה הלכתי לרופא השיניים לעשות סתימות בשיניים הקדמיות. הוא הרדים את השפה העליונה והחך העליון. חשבתי לעצמי שאת הזמן הזה בו אני שוכבת ויכולה להפוך במחשבות, להתבונן ולהמציא רעיונות, במקום לסבול מהקידוחים הצרימות והשפשופים. ואז טיפסה מחשבה ראשונה וטיפשית, מה זה רופא שיניים בכלל, אלא אם לא אדם שמשלמים לו כדי לענות אותך. הרי מה אנשים היו עושים פעם כשלא היה את כל הפלורסנטים ושפיצים החשמליים החדים? ודמיינתי איש קדמון עם שיניים חומות. גיחכתי לעצמי בלב. חשבתי לספר לרופא על פנינת הגאונות הצרופה הזו, ומזל שהפה שלי היה עסוק בדברים אחרים כמו להתרפא ולא הכנסתי את עצמי לצרות סתומות חסרות טקט. אחר כך פינתי לי ניסיון להרגע מזה שכמעט יצאתי פיתה, ולהרגיש את השואב רוק שואב לי את הלשון, הרגשה מענגת באופן קינקי.

אחרי 20 דקות הם סיימו, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מקלישאת הרופא המענה. קמתי ושאלתי אם "גם האף אמור להיות ככה מוזר?" "זה היה לא טוב אם גם האף שלך לא היה רדום" הרופא החזיר. זה הרגיע אותי אבל גם הרגשתי שהאף שלי עצום, כאילו הוא התנפח למימדי בלון בולבוסי ענק. "זה…" אמרתי לסייעת והחזקתי בו במבואה. "את מרגישה שהוא גדול נכון?" "כן" חייכתי חיוך של שפה תחתונה בלבד. "אל תדאגי, הוא בסדר גמור". זה רק הלחיץ אותי יותר. במעלית הייתה מראה, הסתכלתי על עצמי. נראתי אותו הדבר, פלוס סתימות, והאף תקוע היטב במרכז הפרצוף, כלום לא קרה לו. אבל הוא עדיין הרגיש עצום, נגעתי בו ולא הרגשתי דבר מלבד אצבעותיי.

סוף סוף, הנה מחשבה שלא צריך להפוך ולהתאכזב שהיא רק נשל, במחשבה הזו נפחו חיים: ללא גבולות, הכל נדמה גדול יותר. לא הצלחתי להרגיש איפה נגמר האף שלי, ולכן הוא נדמה עצום בגודלו. אני לא יכולה להבין מהם גבולות הגזרה של הקריירה שלי ואז הכל נראה ענק ובלתי מושג. כך התחלתי את הדדוקציה שלי, תיאוריה חדשה בפתח, היכונו היכונו, והיא התחילה באף. גבולות, גדרות, הם מה שמחזיק אותנו בטוחים, אבל גם מונע מאיתנו לגדול. בומס אסימון אחד יאללה הלאה. מחאות מנסות לשנות את הגבולות הקיימים, וזה נראה לנו ענק מכדי להכיל. הלאה, גו לונג. מחשבות אחידות, מחשבות אחידות. הו הנה אחת, תופסת לה בזנב. כשהאהבה היא בתחילת הדרך, כשעוד לא יודעים מה הולך להיות, והכל חופשי, זה נראה ענק. זה נראה שהלב שלך לא יכול להכיל את האהבה הזאת, מרוב שהוא עומד להתפוצץ. ואז כשלאהבה נכנסים הרגלים, ממסדים חיצוניים, רוטינות קבועות, צד שלי במיטה צד שלך במיטה, כתובה בקיצור- נכנסים גבולות (הנה אני והנה אתה) אזי האהבה מתגדרת, וקטנה. וובר קרה לזה "הרוטניזציה של הקסם". ההאר"י קרא לזה "כלים" ובובר קרא לזה "אני ולז". איזה יופי, איזה יופי, ואז זה מתקיים, זה קיים בעולם, לא עוד דברים מופשטים ענקיים, יש אפים גם במציאות. עוד! אה, הנה אחת, שהיא כבר שנתיים נמצאת אצלי בראש: מילים. מילים מגדירות את הדבר העצום הזה שמתחולל אצלנו בראש, הן משחררות אותנו מכבליו, מרפאות. אבל גם מקטינות.

הנה מילה, אף, אף. מאיפה היא באה? מילה כזו קצרה לאיבר כזה ארוך. והיא מתבוללת עם חברים אחרים עם ה"על פי כן" ועם ה"כי", מילים שבכלל לא קשורות לאפים מציאותיים. הלכתי לרבה גוגל לשאול על האף, מצאתי 2 עמודים ראשונים על ניתוחי אף. תעודת עניות לתרבות המערב. הלאה, פתאום אני רואה באמצע דף 3 "אישה שרצתה לפתוח אף סתום נדבקה באמבה אוכלת מוח ומתה" בכתבה בוואלה. דה פאקינג פאק. הסיפור מעניין אם מתעלמים מאמינותו, אבל יותר מזה היא אחת הכותרות המשניות " החשיבות בהיצמדות להוראות". האישה השתמשה במכשיר קומקומי לניקוי סינוסים אבל עשתה את זה עם מים לא סטריליים, בלי להצמד להוראות. הממ, מישהו ישב וכתב שם את ההגדרות והגבולות לאיך לא להדבק באמבה אוכלת מוח והיא פשוט שמה על זה קצוץ, מעניין את מי זה מזכיר לי. אני זלזלנית חוקים ידועה, חושבת שהכל אפשר לפתור בעזרת מוח ישר, תקשורת והגיון בריא. "לא הכל כל כך רציונאלי",  אומרת לעצמי תדיר. מסתבר שעם גישה כזו אפשר להדבק באמבה אוכלת מוח, וזה דווקא הרגיע אותי, כי הבנתי שאני במקום הנכון.

20190506_151308

(בתמונה: פסל במוזיאון הפתוח בהאקונה, יפן)

גלחת

 

בשלהי התואר הראשון שלי, סביבות יולי 2018, שמעתי את הפודקאסט של חיות כיס על קפקא- "קפקא סוכן הביטוח שלכם". זה קרה כמה חודשים אחרי שהוא התפרסם, והטענה המרכזית בו הייתה שקפקא, למרות המיתוס, נהנה מעבודתו כסוכן ביטוח. האמת היא שהוא בכלל לא היה סוכן ביטוח. הוא היה מראשוני המנהלים של החברה הממשלתית האוסטרית לביטוח. בקיצור- ארכי-בירוקרט, כמו שצליל מיטיבה לתאר. הוא כתב היטב במסגרת התפקיד היבשושי שלו, והרגיש מחויב לעבודותו.

אני עובדת כבר שנה שנייה במשרד ממשלתי, והפודקאסט הזה שימח אותי מאוד. בטח, אדם יצירתי עד שד עצמותיו שראה צבע בעבודה אפרורית? זה המיתוס של האדם היוצר, והוא מתהפך על הראש כאן. גם שבוע קודם לכן ראיתי את "ג'ולי וג'וליה". ג'ולי עובדת ביום יום במשרד ממשלתי אמריקאי שנועד לתת מענה אחרי אסון ה11 בספטמבר. היא  סובלת מהעבודה מאוד אבל נהנית לכתוב בלוג על השנה בה היא מכינה את כל המתכונים בספר "אומנות הבישול הצרפתי".

האמת היא, שהייתי מתה לתת מענה לאנשים. אני חושבת שאני פקידת קבלה מעולה. אבל העבודה שלי לא כוללת קבלת אנשים, ואני לא נותנת מענה לאף אחד חוץ מגלגליו המשומנים של הכסת"ח הממשלתי.

סיפרתי את זה לחברים שלי, שאני מרגישה חוסר מעוף, אבל בגלל הזמן הפנוי הרב שיש כאן לעומת העבודה הקודמת בלשכת יו"ר, יש לי זמן להעלאות המון רעיונות, לקנא ביוצרים שכבר עשו את זה, ולהתבאס שלא למדתי איור אלא סוציולוגיה וחינוך. הם המליצו לי להכניס ביטויים אמנותיים לחוזרי המנכ"ל. אקרוסטיכונים שישארו לדורות. אני אראה אם זה אפשרי.

היום יום שלי מתנהל בצורה הבאה: קמה בשש וחצי, משתדלת לשמור על רוטינה של שתיית מים והמנעות מהסמראטפון. מתלבשת, מתלבשת שוב ואז עוד פעם מחליפה. זה כנראה שיקוף של המצב הפנימי, אין לי מושג מי אני בפנים, אין לי מושג איך אני אמורה להיות מבחוץ. הולכת לעבודה. לפעמים שומעת פודקאסט, לפעמים סתם מדמיינת דברים. הדמיונות פורים וכוללים בעיקר כתבות על פועלי הרב ועל כמה שאני גאונה בגלל ספר שלא קיים במציאות, רומן גרפי שלא קיים במציאות, ופרוייקט למידה מבוססת פרוייקטים שנמצא ברמת התנעה ראשונית ראשונית. הכל סקיצות, כלום לא גמור.

בעבודה אני בדרך כלל מתחילה בארוחת בוקר ארוכה, רואה האם יש לי משהו דחוף, ואז מתחילות המריחות. אני אפילו לא יודעת אם אני מורחת באופן מודע או שמה. אם היה לי דרייב אמיתי לשנות, והייתי רואה את הדברים קורים בפועל, אולי המוטיבציה שלי הייתה קצת חזקה יותר. אני רוצה להמשיל מטאפורה על משרד ממשלתי למרות הקביעה של דמותו של ג'ק ניקולוסון ב"הכי טוב שיש" כי מי שמדבר במטאפורות שווה לתחת.

דמיינו לכם מסעדה, ובמסעדה הזאת יש מחלקת פטריות ושורשים. למחלקת פטריות ושורשים יש תת מחלקה קלפנות פטריות ותת מחלקה קלפנות שורשים ותת מחלקה השרייה.

נתמקד בתת מחלקה קלפנות פטריות למרות שהיא לא ממש חשובה. תת מחלקת קלפני הפטריות מונה 6 חברי צוות, בהם קלפן פטריות ראשי, קלפן פטריות משני, מזכיר מחלקת קלפנות הפטריות, ראש הוועדה הקלפנית לענייני טיוב קליפה, וקלפן הפטריות.

מטרת המחלקה היא לקלף פטריות ולהעביר אותם להכנת מנות הכוללות פטריות במסעדה. כל המנות במסעדה כוללות פטריות. לכן, קלפן הפטריות הראשי פונה לסגן מנהל בכיר אגף א' של כוח אדם  במסעדה ומבקש ממנו "אנא ממך, אין לי מספיק כוח אדם, כדי לקלף את כל הפטריות למנות במסעדה", וקלפן פטריות משני צריך לקבל את פניות המחלקות האחרות לתעדף את סוגי הפטריות לקליפה כי כמובן שיטאקי הרבה יותר מסובך מהשמפיוניון והפורטובלו. וכדומה וכדומה וכדומה.

אתם בטח שואלים את עצמכם: למה צריך לקלף פטריות? זה הרבה בסדר גמור לאכול פטרייה עם הקליפה שלה. אז זהו, שבשנת 84 המסעדה נחשפה לביקורת חריגה לאחר שאדם רגיל מן היישוב הגיע לפתחה ואכל ריזוטו ומת כתוצאה מפטריה לא קלופה שעל קליפתה הכילה דשן מרוכז. המסעדה בהתחלה ניסתה להסביר כי היא נוהגת לשטוף היטב את פטריותיה אבל מפאת היותו של הדשן מרוכז במיוחד במיוחד ומפאת היותה של פטריית השמפניון נוהגת לספוח אליה חומרים כאשר מפגישים אותם עם מים, האדם הזה מת בייסורים קשים ומשפחתו ביקשה למנוע מקרים דומים בעתיד.

לכן קיימת מחלקת הפטריות במסעדה.

העניין הוא, שקלפן הפטריות מעולם לא ראה כיצד עבודתו מניבה פרי, או לפחות ירק באמתחתה של המסעדה. לעיתים הוא מציץ דרך חרך מחרכי המסעדה ומבין