גוזל בכרך

בשלישי אחר הצהריים יצאתי מהרכבת תחנה אחת קודם לתחנה הרגילה, וממש מולי באדנית של עץ ישב גוזל של דרור ורפרף בכנפיו הקטנות כשאימא שלו מאכילה אותו. זה היה מחזה משונה, כמו לראות את הטבע עירום פתאום. האם עפה והדרור הקטן נשאר שם והחל ללכת. חשבתי שהוא יעוף אבל הוא המשיך לדלג, כנראה נפל מהקן כשניסה לעוף.

התיישבתי על ספסל כדי להתבונן בו. הסתכלתי עליו במשך רבע שעה, מרוכזת לחלוטין בחיי הדרורים בתחנת שוק מחנה יהודה. בכל פעם שהתקרב אליו דרור הגוזל רפרף בכנפיו ואץ-רץ אליו, במין מגושמות השמורה לקטנים שלא יודעים עוד להשתמש בגופם*. רגלי הציפור שלו היו דקים כמו קיסמים. אבל אף דרור לא התיישב לידו.

הוא טייל בתחנה ומדי פעם התקרב לשולי הרכבת. רגליים גסות של אנשים כמעט דורסות אותו, אבל הוא היה דיי חמקן. היחידים ששמו לב אליו והשתהו מעט בהליכה היו הילדים, אולי כי הם קרובים יותר לאדמה. רוכב אופניים אחד עצר בחריקה מטרים אחרי שכמעט דרס אותו, הציץ בו והחטיף במבט אליי, כאילו שואל אם הוא בסדר. הנדתי בראש והוא המשיך.

הגוזל המשיך לטייל ובשלב מסוים קפץ למסילת הרכבת כשהיא התקרבה. "זהו" חשבתי "הוא כבר מזון לחתולים". אבל אחרי שהרכבת המשיכה התקדמתי כדי להתבונן מעבר למעקה וראיתי שהוא שם, ממשיך בהליכה כאילו דבר לא עבר מעליו. הוא הגיע למסילה השנייה ודרור אחד התקרב לקצה המעקה שלה. הגוזל הביט למעלה וניסה להתעופף, אבל נתקל בקיר הדפנות. הוא המשיך ללכת כשרכבת נוספת התקרבה. אני כבר הלכתי משם. בדרך הביתה שמתי לב שהמשך המסילות נקי מדפנות-מעקה ואיחלתי שימשיך ללכת.

“Sometimes I go about in pity for myself, and all the while,

a great wind carries me across the sky.”

— Ojibwe saying

(כי ראיתי היום את הפרק ההוא בסופרנוס)

*אגב, הגוזל הזה הזכיר לי משהו. יש סרט קצרצר של פיקסאר שנקרא "פיפר" על גוזל בחוף הים, הם תפסו היטב את האופן בו הם מתרוצצים ומרפרפים בכנפיהם. הנה הוא כאן:

החיים זה בומרנג, גבר*

שני סיפורים קטנים-קצרצרים על ילדים והורים.

ראש כרוב

"את בכלל לא אוהבת אותי". אמר הילד לאימו, שישבה על הספה לידו עם רגליה מונפות על משענת הכסא שלפניה.
"זה מה שיש לאכול היום?" הוא המשיך בקול מתלונן והחווה לעבר כוס הפלסטיק הרחבה ובתוכה מונח מרק מהיר הכנה.
האם הסתכלה עליו ביבשושיות, כאילו אומדת עד כמה השיחה הזאת תדרדר אם תגיב כמו שהיא רוצה.
"אתה בדרך כלל אוהב את זה" היא אמרה, קולה מתנגן בקול דק של שיפוטיות. היא הניחה את כפות רגליה, שבהונתיהן היו משוחות צבע, על רגלי הכסא.
"זה בכלל לא נכון. וזה גם לא בריא" הוא חזר על דברים ששמע בבית הספר.
"תשמע" אמרה האם, קולה מתחיל לגבוה, "אני מכירה מה זה. אתה במצב רוח כזה. מצב רוח של כלום לא בא לי". הילד הזעיף את פניו לעברה והרחיק את כוס הפלסטיק בהפגנתיות.
"נהדר" אמרה האם בארסיות, נעמדה והידסה לעבר המקרר. היא שלפה כרוב גדול והניחה אותו מול הילד שהרים את מבטו בהשתוממות.
"נו, זה ירק, לא? זה בריא" היא חייכה אליו.
הילד שילב ידיו בגאווה וחרץ לעברה לשון. היא צחקה לעברו בחביבות.
"זה יעבור לך כשתאכל" היא הניפה ידיה בביטול.
"ומה אני אמור לאכול" אמר הילד שהזדעף ונע בתוך כסאו בחוסר נעימות.
האם משכה בכתפיה, והתעסקה בהוצאת צמר הגפן שתחוב בין אצבעות רגליה.
הילד מיצמץ בעיניו לעברה ולחש "ראש כרוב"
"מה אמרת?" היא הזדעקה ממקומה.
"ש.. אני אוהב כרוב" הוא נבהל לרגע, קירב את הכרוב לעברו ונתן בו ביס. מביט באימו, הוא אמר "צריך רוטב".
האם הוציאה מרקחת משונה מהמקרר. היה לה צבע בורדו. "רוטב אגסים אדומים רימונים, וסלק" היא שקשקה בצנצנת בתגובה למבטו השואל, והושיטה לו סכין.
הילד קצץ חלקים גסים מן הכרוב וטבל ברוטב. בסוף הביס הוא הרגיש משהו כמו חול דק מאוד המכסה את שיניו ולשונו.
"זה בוסר" אמרה אימו בשעמום בתגובה לכעס שהתפשט על פניו כשליקק את שיניו. "כדאי שתאכל את ה'טעים-לי' היא החוותה לעבר כוס הפלסטיק שמימיה נצבעו בחום- עכור. בדרך כלל אתה אוהב את זה"

הילד התעלם מדבריה. הוא ניגש לתנור וכיוון את מחוגו כך שיהיה בדיוק באמצע של עיגול המעלות. הוא הניח את חתיכות הכרוב הגדולות על המגש וזילף את הרוטב מעל. "כדאי גם שמן" צעקה אימו אליו כאילו-באדישות מהמרפסת. (שהציצה מדיי פעם בדאגה אליו)
הוא הגיב בהזעפת גבות.
בשעה שחלפה הוא היה טרוד לראות מה יצא. הוא ישב מול התנור בכעס , ראשו נתמך על ידי ידו הימנית. מסתכל איך הכרוב הולך ומשחים.
הוא שמע את הדינג של המחוג וניגש לקחת כפפות. אימו הביטה בפיסות הכרוב החומות שהצטמקו וברוטב שאיבד מצבעו היפה והפך לחום. הילד מאוד רצה לטעום מיצירתו אך ידע מה יקרה ללשונו אם ימהר. הוא המתין בסבלנות ואז בצע חתיכה עם סכין, והכניס אותה לפיו. "גבינה". הוא הפטיר וניגש לגרר גבינה מעל.
הוא סיים את כל פיסות הכרוב מלבד אחת. ששמר לה. "תטעמי, זה למי שלא יודעת לבשל" הוא עקץ אותה בחיוך. היא נאנחה וטעמה מעט מהמאפה המוזר.
הילד משך בכתפיו. "ראש כרוב" הוא אמר באיטיות, מתמתח, וכרסו עולה וכמעט פוקעת בין כפתורי חולצתו.

ציפור קטנה

ההורים שלי ושל אנה עלו מברית המועצות. החשבתי את אנה כחברה טובה, גם בגלל שהייתה לנו אותה השפה, ובמיוחד כי היינו הולכות כל יום יחד לבית הספר וחזרה. היה נחמד לדבר איתה כי היא הייתה חכמה יותר משאר הילדות. בבית של אנה היו ציפורי שיר שאמא שלה גידלה, אחת בצבע צהוב והשנייה בצבע ירוק. כשהיינו בכיתה ה' הציפור הירוקה נעלמה אז אבא של אנה הביאה להן מתנה- תוכי מדבר גדול. הוא גם אמר שהתוכי בצבעים צהוב וכחול, אז ככה הוא מחליף את הציפור הירוקה. יום למחרת כמעט כל הילדים באו אל אנה לבית והצטופפו בסלון. הם האכילו את התוכי, שקראו לו פלפל, בזרעים. מאור ודביר לימדו אותו להגיד דברים איומים ונוראים.

למחרת באתי אל אנה בבוקר כדי ללכת יחד ואבא שלה אמר ש"אי אפשר כי אנה בעונש". כשהיא הגיעה לבית הספר היא נראתה דיי זועפת. היא סיפרה שאבא שלה הכריח אותה לשטוף את הפה עם סבון בגלל הדברים שהתוכי אומר. אבל למרות כל זה היא עדיין חייכה. בהפסקה הגדולה הראשונה היא אמרה "היית צריכה לראות את הפה שלי, נראיתי כמו מזרקה" היא הוציאה רוק ופילבפלה בלשון ובשפתיים כדי ליצור קצף. "מוכת כלבת" היא קראה, מושיטה את היידים לפנים כמו זומבי. התחלנו לרוץ במעגלים, ילדים אחרים הצטרפו, צעקנו "מוכת כלבת, מוכת כלבת".

בזמן ההוא היה לי יומן עם ציור של פו הדוב עליו, וכתבתי בו בהפסקה הגדולה השנייה. כתבתי על התוכי של אנה ועל מה שקרה וגם כתבתי סתם על עצמי וציירתי ציורים שדמו למדבקות שהיו ליהלי על השולחן. אנה שיחקה עם אחרים ולא ייחסתי לה חשיבות עד שהיא נעמדה מעליי ושאלה מה אני עושה. אז אמרתי לה "אני כותבת ביומן". היא חטפה לי את היומן מהיד והתחילה להקריא בקול רם. "לאנה יש תוכי חדש שקוראים לו פלפל" היא ניסתה לחקות את הקול שלי. נעמדתי והתחלתי לרדוף אחריה אבל אז הבנתי שאין שום דבר פרטי במחברת שלי. נעצרתי. גם היא. היא כיווצה גבות. והמשיכה "ודביר ומאור לימדו אותו להגיד קללות כמו" היא בלעה הרבה אוויר באותו רגע ונעצה בי מבט.

 "את צריכה לשטוף את הפה שלך עם סבון עם כל הדיבורים האלה" היא אמרה.

היא ניסתה למשוך אותי ביד לשירותים. "בסדר, בסדר" אמרתי לה. ובאתי. ליד הכיור היה קצת סבון נוזלי, שמתי טיפה קטנה קטנה על האצבע וליקקתי והיה לזה טעם משונה. שטפתי את הפה, ניפחתי לחיים, וירקתי. "בסדר?" שאלתי. אנה נראתה מעט מאוכזבת. "כן, בסדר" היא משכה בכתפיים. אחר הצהריים הלכנו אליה הביתה. לימדנו את פלפל דברים חדשים. כשאבא של אנה הגיע קצת התכווצתי אבל האמת שהוא בסך הכל איש נחמד עם חיוך טוב. "פאפה, תראה מה לימדתי את פלפל" היא אמרה. והתוכי חזר ואמר "פלפל תוכי נקי" ו"פלפל אוהב סבון" וגם אפילו אמר "פאפא, תראה מה לימדתי את פלפל" וכולנו צחקנו. אנה חייכה חיוך גדול. ואבא שלה נאנח וחיבק אותה והריח את השיער החפוף שלה ואמר שהוא מצטער.

________________________________

*"החיים זה בומרנג, גבר" הוא משפט אמיתי לגמרי שצעק שיכור אחד לשוטר מוקדם מאוד בבוקר בכיכר הדוידקה. זה קרה לפני חצי שנה בערך.

התמונה היא של אחי ואבא שלי המתוקים, לפני חצי שנה בערך.

והפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ את עצמי מהתקיעות, המועקה ואדי הדיכאון שאופפים אותי, מלפני חצי שנה בערך.

חג שבועות שמח.